"הקרטלים במכסיקו מפחידים יותר מדאעש"
את ג'וש ברולין פגשנו לראשונה לפני 30 שנה כחתיך עם הבנדנה מ"הגוניס". מאז הפך לאחד השחקנים העסוקים בהוליווד, ועכשיו אפשר לצפות בו לוחם בברוני הסמים המכסיקנים במותחן המצמרר "סיקאריו" שעוד עשוי להביא לו אוסקר. בראיון הוא טוען: "דאעש זה רחוק, על האיום הקרוב לא מדברים"
לפני שנתיים-שלוש חש הכוכב ההוליוודי ג'וש ברולין תחושת משבר - אישי ומקצועי כאחד. אחרי רצף של פרויקטים מאתגרים ותובעניים, הוא הרגיש שמשהו נכבה אצלו, והוא צריך הפסקה כדי להיטען מחדש. אפשר להבין אותו. מאז שפרץ לפני שלושים שנה כחתיך ההורס עם הבנדנה בסרט הנעורים האיקוני "הגוניס" (1985), השחקן המוערך לא מפסיק לעבוד וזה רק נהייה יותר ויותר קשה. "אחרי תקופה בה עבדתי הרבה, חשתי תשישות", הסביר ברולין, "פתאום נהייתי עייף בזמן העבודה ולא קיבלתי יותר השראה. זה הרגיש כאילו הכל מת, אז ידעתי שאני ממש צריך לקחת הפסקה".
ואכן העשור האחרון היה אינטנסיבי במיוחד עם תפקידים בסרטי האחים כהן ("ארץ קשוחה", "אומץ אמיתי"), אוליבר סטון ("W", "וול סטריט 2"), רידלי סקוט ("גנגסטר אמריקני"), פול האגיס ("עמק האלה"), רוברט רודריגז ("פלאנט טרור", "עיר החטאים 2"), וודי אלן ("כשתפגשי גבר גבוה ומסתורי"), גאס ואן סנט ("מילק"), ספייק לי (הרימייק ל"שבעה צעדים"), פול תומאס אנדרסון ("מידות רעות") ואחרים. לאחרונה, הוא אף נתן קולו לדמותו של תאנוס, הארכי-נבל משוברי הקופות של מארוול "שומרי הגלקסיה" ו"הנוקמים: עידן אולטרון". באמצע העשור החמישי לחייו נדרשה הפוגה - בטח כשאוטוטו מגיעה חתונתו, לעוזרת האישית שלו קתרין בויד.
על כן, כשפנו אליו מהפקת הסרט "סיקאריו", הוא אמר יפה תודה, ודחה את הצעתם להשתלב בקאסט. הוא הסביר כי הוא צריך לנוח ולמלא מצברים. אבל למזלו, וגם למזלנו, ברולין חזר בו מהחלטתו, וזה קרה רק אחרי שהגיעו הטלפונים מידידתו השחקנית אמילי בלאנט שמככבת במותחן של דני וילנב הקנדי ("אסירים") - מהבמאים העולים בהוליווד כיום. בנוסף, הצטרף למסע השכנועים גם הצלם זוכה האוסקר רוג'ר דיקנס. ביחד, הם הצליחו לגרום לא להשיב בחיוב ולהצטרף אליהם.
"אמילי נהדרת, ואני אוהב את זה שהיא התקשרה אלי ורצתה שאעשה את התפקיד לצידה", מסביר ברולין בראיון שהתקיים לקראת הקרנת הבכורה של "סיקאריו" בפסטיבל קאן האחרון, "אני גם מאוד אוהב את רוג'ר דיקנס. אני לא חושב שיש מישהו טוב ממנו. עבדנו יחד ב'ארץ קשוחה', ומאז עשינו עוד כמה סרטים יחד". ואכן, בדיעבד, ההחלטה שקיבל השתלמה. את החופשה הוא נאלץ לדחות, אולם "סיקאריו" זכה לשבחים בפסטיבל קאן, ויש המייעדים לו מקום בקדמת המירוץ לאוסקר.
עלילת סרטו של וילנב, שעלה זה עתה על המסכים בישראל, מתרחש בגבול בין ארצות הברית ומכסיקו, שם משתוללת מלחמה של ממש בין ברוני הסמים מהצד הדרומי של הגבול לרשויות החוק שבצדו הצפוני. ברולין מגלם במותחן הפוליטי המצמרר הזה בכיר במערכת הביטחון האמריקנית, שמגייס סוכנת FBI מצטיינת (בלאנט) למתקפה כוללת על הקרטלים וראשיהם אשר חוטפים אזרחים ומבצעים פיגועים של ממש נגד שוטרים וסוכנים באריזונה וטקסס.
לכאורה לפנינו עוד סרט אקשן אפקטיבי, שאפשר להשוותו למאבק של צה"ל וכוחות הביטחון בישראל מול הטרור החמאסי בגבול עם עזה (בסרט יש אפילו מנהרות הברחה וחבלה שנחפרו אל תוך שטח ארצות הברית). עם זאת, "סיקאריו" - הקרוי על שם הכינוי שניתן למחסלים מקצוענים בעגת הפושעים במכסיקו - אינו מסתפק בדם ויזע. וילנב והתסריטאי המתחיל טיילר שרידן מחדירים לעלילה שאלות קשות על המדינות האמריקנית, על המענה האלים שלה לאיום הקרטלים. יש פה תהיות על מוסריות רשויות החוק, על התבטלות החוק במחשכים, וגם על שובניזם - יחס שברולין מבטא בדמותו מול זו של בלאנט.
"הסרט מצליח ללכוד בצורה אותנטית את מה שנהוג לכנות 'ארץ הקרטל'. אני מבלה הרבה זמן במקסיקו, מאז שהייתי ילד. זה היה מקום חופשה נהדר, אפילו עכשיו כשזה זה המקום הכי מסוכן על כדור הארץ. 28 אלף אנשים מתו בשנה שעברה בגלל מלחמות ארגוני הסמים. לכן אני שמח ש'סיקאריו' מביא מודעות למה, שכמובן, פוליטית, מכחישים בצורה מסיבית", הוא אומר.
"כולם מדברים על דאעש כל הזמן, אבל אנחנו לא מדברים על מה שקורה במכסיקו. ובכל זאת, דאעש זה משהו שקורה ממש רחוק, אפילו שזה עלול להיות איום. מכסיקו ממש כאן. ומה שקורה במכסיקו זה איום הרבה יותר גדול מדאעש", הוא מצהיר, וכשצופים בסרט בו נחשפות זוועות הקרטלים על ההוצאות להורג האכזריות הגופות המוטלות ברחובות העיר, אפשר להבין את ההשוואה. ברולין מתוודה על אובדן האופטימיות שלו בכל הנוגע למאבק האמריקני בגבול הדרומי: "אני פסימיסט לגבי המאבק בסמים, אבל אני לא פסימיסט נלהב. אני חושב שכל דבר אפשרי".
"סיקאריו" נכלל בתחרות הרשמית של פסטיבל קאן, אך לא זכה בדקל הזהב או בכל פרס אחר. אין מדובר בסרט פסטיבלים קלאסי, אך הוא נראה מוכן ומזומן להתחרות על האוסקר, וכך גם הבמאי וילנב, הצלם דיקנס, מלחין הפסקול האיסלנדי יוהאן יוהאנסון וגם צוות השחקנים בראשות בלאנט וברולין. כמו גם בניסיו דל טורו, שמגלם מתנקש מכסיקני (להלן "סיקאריו") מסתורי שחצה את השורות והצטרף למצוד הממשל האמריקני אחרי ברון סמים אכזרי.
לצד מאבק מול חלאות המין האנושי, ברולין התנסה לאחרונה במאבק מול כוחות הטבע. זה קרה ב"אוורסט" - סרט אסונות המבוסס על סיפור אמיתי שמתרחש על פסגות ההימלאיה. בהפקת הענק בהובלת הבמאי האיסלנדי בלתזאר קורמאקור, מככב ברולין לצד ג'ייק ג'ילנהול, ג'ייסון קלארק, קירה נייטלי, ג'ון הוקס ואחרים. בסרט שיגיע אלינו בשבוע הבא, הוא מגלם מיליונר טקסני תאב הרפתקאות בשם בק ווית'רס המצטרף למשלחת מטפסי הרים שיוצאת לכבוש את האוורסט. יש לו יותר כסף ממיומנות נדרשת, אבל זה כל מה שהוא צריך כדי להגשים את החלום ולצאת להרפתקה - ממנה לא בטוח שישוב.
"אפשר להגדיר את הדמות שלי ב'אוורסט' כשמוק היהיר הזה מטקסס, שאתה פשוט רוצה לתת לו סטירה", הוא אומר, "עם כל הכבוד לתעוזה שלו - אתה תוהה אם הוא לא רגיש כלפי אשתו וילדיו, ומוכן ככה להסתכן? אבל במהלך הסרט אתה קולט את החולשות שלו, הוא מתחיל להתגעגע לילדים. אתה גם מבין שהוא נלחם בדיכאון שהשפיע על המשפחה שלו ועל מערכת היחסים עם אשתו. תוך כדי הטיפוס, הוא הופך לפגיע ומבודד יותר ויותר".
איך התכוננת לאתגר הפיזי שתבע ממך התפקיד?
"טיפסתי יחד עם ארוסתי קתרין על הרים בארצות הברית ובהם הר וויטני בקליפורניה (יותר מ-3,000 מטרים גובהו). עשינו הרבה דברים שהפחידו אותי. שמתי את עצמי במצבים מסוכנים, כדי לנסות להתקרב למה שהגישה הדמות שלי, ולנסות להבין למה הוא רצה בכלל לטפס. אחרי שדיברתי עם מטפסי הרים, כולל בק עצמו, אני לא בטוח שהם מבינים את זה בכלל. אני חושב שהם ענו על השאלות האלו, כמו שאני עונה על השאלות שלך: איך זה היה? ואיך זה הרגיש?".
אז איך זה הרגיש?
"תן לי לחשוב על זה. אני לא בטוח. האם הצילומים היו מסוכנים? קרח שפוגע בפנים שלך במהירות מאה קמ"ש במשך שעה, יום אחרי יום אחרי יום - אין שום דבר שבסדר בזה. ואז אתה חושב שלהשתתף בסרט הזה היתה ההחלטה הגרועה ביותר שאי פעם קיבלתי. ואז אתה רואה את הסרט ואתה אומר לעצמך: 'אוקי, זה סרט טוב'. אתה מבין כשלחיות חיים בהם אתה שם את עצמך בסיטואציות קשות, גורמות לך להעריך איפה אתה בחיים ואיפה הדמות שלך. התמודדתי עם הרבה פחדים לפני צילומי 'אוורסט', ואני אדם טוב יותר בזכות זה. שיניתי את חיי בגלל זה".
באיזה אופי זה שינה את חייך?
"יש דברים שעשיתי עד לא מזמן, שכנראה היו מעט הרסניים כלפי עצמי. לעולם לא הייתי לוקח את הדברים האלה בחזרה ואני לא מתחרט על מה שעוללתי, אבל עכשיו אני בנקודה בה אני ממש נהנה. ואני גם מאושר מהקשר שלי עם ארוסתי, ששמה סדר בכל הכאוס".
השנה נראה את ברולין גם ב"הייל, קיסר!", שעלילתו מתרחשת בהוליווד של שנות ה-50 - הפרויקט החדש של חבריו הטובים, האחים כהן. "ג'ואל ואית'ן קראו לי ושאלו אם ארצה להשתתף, וכמובן שהסכמתי - זה בערך הדבר הכי טוב שקראתי בחיי. כשבאתי לסט, עשיתי דברים קורעים מצחוק עם טילדה סווינטון, ג'ורג' קלוני, רייף פיינס וסקרלט ג'והנסון. כשחזרתי הביתה, נכנסתי למיטה והתחלתי לצחוק. אני חושב שזה הולך להיות סרט ממש טוב. יכול להיות שזה הסרט הטוב ביותר שאי פעם נוצר. האחים מאוד אינטליגנטים וממש חכמים בליהוק. הם סומכים עלי".
ברולין הוא מספר סיפורי נפלא, והוא מפגש לשים בפרופורציה את כל עניין התהילה והסלבריטאות. "יום אחד, אני נכנס לתחנת דלק בעיר שלי, עיר קטנה וכפרית. כל השחקנים אוהבים לחשוב שהם קצת יותר מפורסמים ממה שהם, והנה, בחורה אחת בתחנת הדלק מסתכלת עליי ואומרת: 'או אלוהים'. בעודי מנפנף לה, היא אומרת: 'אהבתי את האלבום האחרון שלך כל כך'. ובדיוק באותו הרגע, יכולתי לתפוס אותה ולומר: 'לא, לא, דיברת לאדם הלא הנכון', אבל הייתי כל כך מבולבל. אולי הייתי עייף, אז לא קפצתי על הרכבת מהר במיוחד ואמרתי 'תודה לך'.
היא התחילה לבכות, וסיפרה מה השיר שלי עושה לה. ואז הבנתי שלזיהוי הזה לא היה קשר לפנים שלי, זה היה קשור לצליל של השם שלי, לפונטיקה שלו. היא חשבה שאני הזמר ג'וש גרובן. אחרי שהגעתי הביתה וחיפשתי את השיר הבנתי שזה אכן ג'וש גרובן. אחר כך חשבתי שזה משוגע - איך את מסתכלת עלי, וחושבת לשנייה אחת שאני ג'וש גרובן? את הרי יודעת שג'וש גבר נאה, והוא ממש לא דומה לי".
למרות השגיאה של אותה בחורה בתחנת הדלק, ברולין הוא שחקן ידוע וגם בחור עם ייחוס: אביו הוא השחקן כסוף השיער ג'יימס ברולין, שנודע גם כבן זוגה של ברברה סטרייסנד. הוא עצמו היה נשוי בעבר לשחקנית דיאן ליין. הקשרים המשפחתיים בצד, כיום הוא כבר מתבסס בהוליווד בזכות עצמו.
"העובדה שיש לי עבודה זה דבר נהדר - בשביל שחקן זה משהו עצום", מסכם ברולין, "אין מקצוע קשה יותר מבחינת הצלחה - משחק זה המקצוע הקשה ביותר. היחס בין אנשים שרוצים להיות שחקנים לאנשים שבאמת חיים ממשחק פשוט מחריד. תמיד הרגשתי מאוד מסופק שהייתי מסוגל לממן את המשפחה שלי ואת עצמי דרך המקצוע".
