חיים כהן מעשן בבית

בשכונה שלנו, קריית שלום, לבנים היה תחביב של ילדי פריפריה של היום: שובך יונים. ולמה פריפריה? כי היום בעיר אי אפשר לגדל כלום: החתולים מעוקרים, הכלבים מסורסים וקשורים וגם את הקקי שלהם ברחוב מעלימים מייד לשקית כחולה שקשורה לרצועה כדי שחס וחלילה מישהו לא ידרוך עליו, כי אחר כך זה עלול להיגמר בבית משפט.

בעיר עושים הכל לחיות כדי למחוק את אישיותם, עד כדי שינוי אבולוציוני. לך תנסה לגדל תרנגולות או שובך יונים על גג משותף - זה יגמר בבכי גדול. אבל בשכונה הכלבים נובחים גם בלילה, החתולים מיוחמים וצועקים כל הזמן, הקקי שייך למרחב הטבעי, הביצים ישר מהלול ושובך היונים הוא גולת הכותרת.

יש כל מיני סוגים של יונים והן לא דומות ליונים שבכיכר העיר. יש יוני דואר לבנות ואפורות עם פסים שחורים, ויש יוני טווס, ויונים אנגליות ומצריות וטיפלרים וטימלרים ועוד ועוד שמות שונים ומשונים. לי היתה להקה של יוני תעופה, שהן - בניגוד ליוני נוי - היו עפות גבוה כל כך, שבשפת המגדלים אמרנו שהן עפות לגובה נקודה.

הן היו שחורות עם כתר והמשמעות הייתה שהן מיוחסות ויקרות. כל כך הייתי גאה בהן, תמיד הן עפו מעל כל הלהקות של השכונה, וכולם אמרו "זאת הלהקה של חיים". שבתות היו הימים שלנו, של מגדלי היונים. היינו מבקרים אחד אצל השני לפעמים מחליפים גוזלים ביננו או קונים אחד מהשני כדי להשביח את הלהקה.

חיים כהן במטבח של מסעדת "יפו תל אביב"(צילום: ירון ברנר)

לדוד בונן, שהיה איש מבוגר ואבא לילדים, היה שובך בגינה בגודל של בית בעיר. היום זה בטח היה צריך אישור בנייה ורישיון, אם בכלל היו מאשרים. קצת אחריו, ממש על הגבול של קריית שלום עם בית הספר הולץ, היה וולף שאת היונים שלו גידל על הגג. שנים בילנו כילדים בין השובכים האלו ואחרים. היינו שמחים וגאים כי היה לנו עולם מלא ולא היינו צריכים שום דבר בילדות הזאת.

הימים חלפו, ובית הספר היסודי נגמר במסיבה שמחה שלא הסגירה את המתרחש לבוא עלי לרעה. אף אחד לא הכין אותנו ממש להתבגרות. אהבתי את גבעת השלום, אהבתי את חיי הכיתה, וגם כששנאתי מורה כזאת אהבתי אחרת, ולא היה לי עניין להיפרד בכלל מהימים האלה.

אבל את הזמן אי אפשר היה לעצור, והוא חלף מהר, למרות שהילד נשאר ילד וכבר הודיעו לנו שנפרדים והולכים לתיכון. אותי ההורים רשמו לבית הספר הולץ בקצה השכונה שלנו מעבר לגבול, שהיה בדמות שני כבישים סואנים מאוד.

40 בנים בכיתה אחת בלי בת אחת לרפואה, כולם חיוורים ומבוהלים, כולם נשלחו על ידי המשפחות שלהם "ללמוד מקצוע". יש משפט שמהדהד לי עד היום: "תלמד מקצוע, שלא תהיה פועל שחור או בטלן". המעבר מכיתה ח'2 השמחה עם בנות שאהבתי החברים והמסיבות היונים שלי ובכלל העולם הטוב שלי היה כמו התרסקות של חללית והכניסה שלה לאטמוספירה ככדור אש.

X

צילום: ירון ברנר

סגור

שליחה לחבר

 כתובת דוא''ל של החבר שמך כתובת הדוא''ל שלך נושא

 הקלידו את הקוד המוצג

תמונה חדשה

הסרטון נשלח לחברך

סגור

הטמעת הסרטון באתר שלך

 קוד להטמעה:

כל בוקר הייתי צועד עם התיק על הגב, לא מבין לאן נעלם העולם הטוב שלי. לא הבנתי איך זה קרה, הרגשתי בודד בעולם, צועד לבית הספר דרך הרחוב של דוד בונן ווולף. אפילו השובכים שבדרך לא ניחמו אותי. האיש האדום ברמזור היה האיש הטוב שכמו אמר: "לא, אל תעבור את הכביש כדי להיכנס לבית הספר, קח לך עוד שנייה להיות הילד שאתה אוהב להיות".

האיש הירוק ברמזור היה האיש הרע שהוביל אותי לזרועות הדיכאון של ט'4, ורק חגית אילן מכיתה ט'5 היתה נקודת האור בין האיש האדום לאיש הירוק. חגית היתה נערה קטנה ורזה. היה לה שיער קצת בהיר, אבל ממש לא בלונדיני, היו לה עיניים ירוקות - או אפורות - תלוי איך היא הסתכלה עליך ומה היא חשבה. תמיד חשבתי שצבע עיניים משתנה לפי המחשבות. היה לה עור בהיר ותמיד כשהסמיקה הייתי נמס. היה לה גם אף נשרי, שאני חושב שהיא לא אהבה, אבל זה היה הפגם שעשה אותה למושלמת. התאהבתי בה מיד.

הייתי מסתובב בשבתות ברחוב שהיא גרה, אולי תצא, אולי תעבור. אבל זה לא קרה מעולם. וכך נוסף לו סבל על סבל, שבסופו של דבר הכניע אותי, ובכיתה י' עשיתי מעשה ופיטרתי את בית הספר. אזרתי אומץ, ובשיחה עם המנהל הודעתי לו שזה לא הוא - זה אני, ובזה תם ונשלם הפרק.

הבעיה הייתה שתחושת המועקה לא עזבה אותי. חזרתי לשכונה, אבל שום דבר כבר לא היה אותו דבר. כיתה ח'2 התפזרה לה, אפילו היונים לא ממש שימחו אותי, וגם בבית הודיעו לי חגיגית שאני לא נשאר בבית וחייב ללמוד. "אלקטרוניקה היא דור העתיד", זעקו הפרסומות, אבל אני רציתי להיות שחקן, רציתי ללמוד משחק.

"משחק?!", אמרה אימא שלי, "תראה לי שחקן אחד שיש לו מה לאכול". הפחד הזה שלא תהיה פרנסה היה על גבול האובססיה, ממש כמו חמש יחידות של בנט. כבר אז נולד החטא הגדול של מי שיש לו ציונים טובים יילך ללמוד בבית ספר עיוני, ומי שלא יילך ללמוד בבית ספר מקצועי. כבר אז הכניסו לכולם לראש שעבודת כפיים היא לאנשים סוג ב'.

חיים כהן בעבודת כפיים(צילום: ירון ברנר)

"חמש יחידות!", זעק גם שמעון פרס, האיש שטכנולוגיה קרובה כל כך לליבו, ממש כמו מעמד הפועלים. אף אחד מאז ועד היום לא חשב לרגע אולי להשקיע באבחון למה כל תלמיד מתאים. מדוע ילדים צריכים ללמוד משהו שלא מתאים להם רק כי מישהו חשב שככה זה טוב? "הילדים שלנו לא יהיו פחחים!", זועק פוליטקאי אחד, והשני צועק "אצלנו לא יפתחו בתי ספר מקצועיים!", ואני שואל - האם מכינים אותנו לגלות? כאילו אומרים במילים אחרות - אל תלמדו עבודת כפיים, אין לה ערך, תלמדו חמש יחידות, תהיו ממציאים תהיו מנהלים, תעבדו בהייטק, ככה תוכלו לעבוד בכל העולם, אם נצטרך לעוף מכאן.

אבל רגע, ומה אם לכולם יהיה חמש יחידות וכולם ירוויחו הרבה? מי יתקן את הצינורות? מי יהיה פחח? מי יבשל ? כנראה שיהיו אלו אנשים שירוויחו הרבה מאוד. אבא שלי, שהיה בנאי בסולל בונה, היה הפועל הגאה האחרון, עד שבאו פוליטיקאים ורמסו את הגאווה הזאת, ויחד איתה את עבודת הכפיים, שהיא תרבות בפני עצמה, אבל כנראה לא ליהודים.

בכל זאת הבישול היא עבודת הכפיים האחרונה בעלת גאווה במדינת ישראל, אולי בגלל שהיא מצטלמת הרבה בטלויזיה, ואולי בכלל שכל אחד חושב שהוא יכול, ואולי בגלל שגם אלה שמטיפים רק לחמש יחידות מבינים שאם לא יהיו אינסטלטורים אפשר יהיה לעשות צרכים כמו כלב בגינה ולאסוף את זה לשקית ניילון כחולה, אבל לאכול מוכרחים, ומישהו צריך לבשל.

אז אם יש כל כך הרבה מליארדים בקופה, אדוני ראש הממשלה, למה שלא תאפשרו לחיילים לעבוד וללמוד את עבודת המטבח כעבודה מועדפת? השאיפה למצויינות חשובה בכל תחום, כמו שחומוס חשוב שיהיה מדהים וכמו שבמילה "גורמה" אין הבטחה בהכרח לאוכל טוב.

החיים הם לא פטה, אין להם מרקם אחד. החיים הם טרין, עשויים מהרבה מרקמים וחלקים. בחיים יש גם אומנות, תרבות ומקצועות של עבודת כפיים ולא רק אדונים ומנהלים. אומנות ותרבות לא פחות חשובים מ-5 יחידות מתמטיקה.

באחת הערים בעולם החליטו יום אחד שלא טוב שחתולים ישוטטו ברחובות, והשמידו אותם. לא עבר הרבה זמן ועכברים פשטו על העיר. באחד הפרקים בארצות הברית, ילוו סטון פארק, החוואים טענו שהזאבים טורפים להם את הבקר, והחליטו להשמיד את אוכלוסיית הזאבים בפארק. לא לקח הרבה זמן וכל הפארק השתנה, והפסיקו לצמוח בו עצים מפני שלא היה מי שיטרוף את היעלים שהתחילו לאכול את העצים באין מפריע, עוד כשהיו בגובה של שיחים. מרקם החיים בפארק השתנה לרעה. עד שהבינו את הטעות והחזירו זאבים לפארק, עברו 20 שנה עד שהוא השתקם. מישהו צריך להבין שאי אפשר שיסתובבו פה רק אדונים ומנהלים עם 5 יחידות מתמטיקה. 

פילה דג טונה מעושן בתנאים ביתיים(צילום: ירון ברנר)

דגים מעושנים בבית

המנה הורכבה ברגע שלא ידעתי מה אני עומד לבשל, אבל כל מה שהיה לידי התחבר טוב.

היופי בכל המרכיבים של המנה הזאת, הוא שכל אחד מהמרכיבים יכול להיות מנה בפני עצמו –

את התרד והיוגורט אפשר להניח על אורז, את הדג אפשר לאכול עם תפוחי אדמה, ועוד קומבינציות שתחפצו, וכל זה רק כי בין המשלוש הזה (של הדג, היוגורט ותפוח האדמה) מתקיימים מספר עולמות.

כל העולמות יחד(צילום: ירון ברנר)

המצרכים (ל-6 מנות):

לתפוחי אדמה -

10 תפוחי אדמה גדולים

1/2 כוס מלח גס

אופן ההכנה:

אופים את תפוחי האדמה במשך כשעה בתנור בטמפרטורה גבוהה מאוד, עד שהקליפה הופכת לצבע חום כהה, ותפוחי האדמה בפנים מתפוררים.

המצרכים (ל-6 מנות):

לדגים המעושנים -

600 גר' פילה דג, טונה או סלמון

1/2 ק"ג מלח גס

חופן של עשבי תיבול, תימין, מרווה ורוזמרין

מעט מלח ופלפל

אופן ההכנה:

1. מרפדים תחתית של סיר במלח גס. על המלח מפזרים תבלינים (תימין, מרווה, רוזמרין – זה יכול להיות אחד מהם ויכול להיות כולם).
   

   (צילום: ירון ברנר)
2. פורסים על העשבים נייר אלומיניום. מקפידים שנייר האלומיניום יגיע עד לראש הסיר ויכסה גם את הדפנות. דוקרים את נייר האלומיניום בעזרת קיסם, עד שנוצרים מספר חורים עדינים.
3. מתבלים את נתח הדג במלח ופלפל.
   

   (צילום: ירון ברנר)
4. מדליקים להבה בינונית ומחממים את הסיר במשך 5 דקות.
5. מכסים את הדגים באמצעות שאריות נייר האלומיניום שמכסות את הדפנות של הסיר, ומקפלים (הדג צריך בסופו של דבר להיות כלוא בתוך נייר האלומיניום).
6. מכסים את הסיר במכסה, ומבשלים כ-5 דקות על להבה בינונית-נמוכה.
   

המצרכים (ל-6 מנות):

יוגורט בלבן חם עם תרד -

1 ליטר יוגורט מחלב בקר או כבשים

חופן עלי תרד

גרידת לימון מלימון אחד

2 שיני שום קצוצות דק

מלח, פלפל שחור

1 כפית קורנפלור

1/2 כוס שמנת מתוקה

מעט צ'ילי

מעט שמן זית

(צילום: ירון ברנר)

אופן ההכנה:

1. ליוגורט - שמים בסיר את השמנת והיוגורט, ומביאים לרתיחה עדינה מאוד תוך כדי בחישה (חשוב כל הזמן לבחוש בעזרת מטרפה).
2. כשהתערובת רותחת מוסיפים את הקורנפלור וממשיכים לערבב.
3. מוסיפים שום ולימון. מערבבים, מתבלים במלח ופלפל שחור. מניחים בקערה בצד.
   לתרד - מחממים מעט שמן זית במחבת. מוסיפים את התרד, השום והצ'ילי.
   

   (צילום: ירון ברנר)
4. מאדים על להבה בינונית כחמש דקות, עד שהתרד מתרכך.
5. מוסיפים את התרד לקערת היוגורט ומערבבים.
    
   

לחיבור המנה:

מוזגים לצלחת עמוקה את התרד עם היוגורט.

מרוקנים פנימה את תפוח האדמה.

מפוררים למעלה את הטונה או הסלמון (אפשר להוסיף גם ביצה עלומה), ומגישים.

(צילום: ירון ברנר)

שימו לב:

1. חשוב מאוד לא להביא את הנתח לעשייה מוחלטת כי גם הטונה וגם הסלמון הם נתחים שיכולים להתייבש בקלות כשהם עשויים יתר על המידה.
2. חשוב לבחור בנתח שהוא חלק מהבטן של הדג, כי זה חלק שמן יחסית והוא טעים כשהוא מעושן.
3. המלח בתחתית הסיר חשוב משני טעמים – הראשון כי הוא סופח אליו נוזלים, והשני כי הוא מייצר משטח חום אחיד.