עשו ממנו גאון / טור
"אחד ממוחות הכדורסל הגדולים שלנו", היה רק אחד משלל הסופרלטיבים שהרעיפו מעריציו של ארז אדלשטיין, שמעולם לא אימן ברמות הגבוהות
ההילולה
מלקקים לאדלשטיין למרות התבוסה
במוצ"ש, ערב המשחק מול איטליה, כמעט נפלתי מהספה. איזה ילד בטלוויזיה דיבר על ארז אדלשטיין ואמר: "האיש הזה, הכדורסל הישראלי והכדורסל באופן כללי חשוב לו כמו לאף אחד שאנחנו מכירים". אחר כך הוסיף שמדובר באחד מ"שלושת מוחות הכדורסל הגדולים שיש לנו" (יחד עם פיני גרשון ודייויד בלאט), ולסיום נתן הימור: "ננצח את איטליה. זו לא נבחרת גדולה. יש שם בעיית רכזים רצינית, נבחרת פריכה מבחינת ההגנה".
אחרי התבוסה המביכה לא שמעתי את המעריץ של המאמן הלאומי, ובאמת לא משנה במי מדובר. מה שחשוב הוא ש"האיש הזה", שהכדורסל חשוב לו יותר מלכולנו, נהנה במהלך אליפות אירופה מפולחן אישיות, כאילו היה שילוב של "מר כדורסל" יהושע רוזין והמאמן האגדי רלף קליין ע"ה. ככה זה כשה"פרשנים" הם קולגות שלך במהלך העונה. אז מה אם הוא לא אימן מעולם ברמות הגבוהות באירופה? מספיק ניצחון על פינלנד האימתנית, כדי שייכלל בין "שלושת המוחות הגדולים של הכדורסל הישראלי". תשאלו אפילו את צביקה שרף, שבוודאי היה נכלל אף הוא בטראסט המוחות אילו רק ישב באולפן.
ועכשיו לעובדות. ישראל הוגרלה לבית נוח במיוחד. רוסיה הייתה אמורה להיות דומיננטית, אבל שלחה נבחרת מפוררת בלי כוכביה הגדולים (מוזגוב, חריאפה, קראסב, שבד וקאון), ולאחר מרד שחקנים נגד המאמן. כעבור שלושה ימים, כשהייתה הראשונה שהודחה מהאליפות, התברר כמה מגוחכות היו הצווחות המתלהמות של השדר ("אחד הניצחונות הגדולים של הנבחרת!"), והברכה הפאתטית של ראש הממשלה.
אחר כך באו ניצחונות של אופי ונחישות על אותה פינלנד (שמצטיינת בהטלת כידון) ועל פולין (מעצמת יידוי פטיש). בזריקת כדורים לסל הן מצליחות הרבה פחות, ובשמינית הגמר שתיהן הודחו בקלות. בין לבין הפסדנו לבוסניה, בקומדיה של טעויות וסצינה מביכה במיוחד: ברגעי ההכרעה, כשכל השחקנים מיהרו לתדרוך בפסק הזמן, הזדרז המוח אדלשטיין לקבל תדרוך מהמוח גרשון שישב מאחורי הסל (אז בשביל מה צריך את שני העוזרים, ליאור ליובין ואלון שטיין?). למרות סיעור המוחות, הנבחרת איבדה את הראש.
המשחק לפרוטוקול נגד צרפת היה הזדמנות מצוינת לבחון את השחקנים מול יריבה עדיפה באמת, אבל המוח נתן לסטארים לנוח, וראה כוכבים. העיקר שמול איטליה כוכבינו הגיעו רעננים ונוצצים, האופטימיות גאתה, ופרשן כדורסל ידוע בשם ניר קלינגר אפילו דיווח: "המאמן שלהם לא מסוגל לנצח קבוצה ישראלית ולא נבחרת ישראלית, תבדקו אותי". בדקנו.
אתמול המוח אדלשטיין נשאל על התבוסה בגל"צ, והפיל אחריות על השחקנים: "היה כדור שלג שהידרדר. כל אחד עם הפעולה השלילית שהוא עשה, איבוד כדור, זריקה לא טובה, אי־סגירה לריבאונד, אי־חילוף בהגנה". ומה חלקו של המאמן? "לא היה משהו שהאיטלקים הפתיעו אותנו", אמר המוח. "לפעמים דברים קטנים גורמים להפרש גדול". כמה פשוט. ממש תורת היחסות של אלברט אדלשטיין.
הפליטים
שיעור בהיסטוריה לאוהדי מכבי ת"א
ביולי האחרון, כשחבורת פרימיטיבים אוהדי בית"ר עשתה בושות בשרלרואה, שרת התרבות והספורט, ההתאחדות ומינהלת הליגה מיהרו להוציא תגובות נזעמות לתקשורת.
בשבת האחרונה תלו אוהדים חשוכים של מכבי ת"א, שבוודאי אינם יודעים מהיכן הגיע הצבע הצהוב לחולצה של ערן זהבי, כרזה דוחה במיוחד באצטדיון בקריית־שמונה. "פליטים אינם רצויים", נכתב שם, באנגלית, כך שכל אירופה תוכל להבין. וכל זה ביום שבו הונפו באצטדיונים ברחבי היבשת - ובמיוחד בליגות הנאורות של גרמניה, אנגליה וספרד - כרזות עם מסר אנושי והפוך בדיוק. אבל הפעם, למרות שמדובר בנציגתנו בצ'מפיונס, שמרו כל הנ"ל על זכות השתיקה. בושה לא פחות גדולה.
אז לשרה הנאורה, שאמרה על הסודנים ("חס וחלילה לא השוויתי אותם לבני־אדם"), באמת לא צריך לבוא בדרישות. היא חזקה באפריקה לא באירופה. גם לא ליו"ר ההתאחדות, שלפי נאומו בקונגרס פיפ"א האחרון מתקשה באנגלית, ולא בטוח שהבין מה נכתב בשלט. במינהלת הליגה עסוקים בקמעות ובשטויות, ולכן האחריות נופלת על מיץ' גולדהאר. מה עושים? פשוט מאוד. במשחקי הבית בליגת האלופות לפזר על כל כיסא בבלומפילד כרוז עם הסיפור המעניין הבא: ישראל שייכת בכלל לאסיה! ביבשת הזאת לא כל כך אוהבים אותנו, אז גירשו אותנו מכל המפעלים שלהם. למזלנו, אנשים טובים מאוקיאניה הסכימו לקלוט אותנו, עד שגם להם נמאס מאיתנו. ואז באו לעזרתנו האנשים הנדיבים מהכדורגל האירופאי וקלטו את הפליטים מישראל. וככה הגענו יום אחד לסטמפורד ברידג'!
הטור המלא מתפרסם היום ב"ידיעות אחרונות"
לפנייה לכתב/ת 
