להיות סטיג לרסון: "הנערה ברשת העכביש"
דיוויד לגרקרנץ לקח על עצמו את המשימה להמשיך בכתיבת סדרת ספרי מילניום, במקום הסופר המנוח שהמציא אותם. התוצאה מתעתעת: מצד אחד מדובר על ספר מתח שעושה את העבודה, ומצד שני - ליסבת סאלנדר המקורית הולכת לאיבוד. ביקורת
זה די נדיר כשסופרים מסוימים מחליטים להמשיך לכתוב מהמקום שבו סופרים אחרים הפסיקו עקב מותם. נקודת המוצא המתבקשת כשמדובר בספר הרביעי בסדרה "הנערה ברשת העכביש", שנכתב על ידי דיוויד לגרקנץ, היא להשוות אותו לשלושת הספרים הקודמים שנכתבו על ידי סטיג לרסון המנוח ("נערה עם קעקוע דרקון", "הנערה ששיחקה באש", "הנערה שבעטה בקן צרעות"), וכמובן קל יהיה לטעון שמדובר על חיקוי שקביל עד גבול מסוים, ובעיקר: לחפש בספר החדש את קיומה של בושה גדולה.
זו כמובן הדרך הקלה, המתבקשת, אבל אולי עדיף לשים את כל אלו בצד, ולהתייחס לספר עצמו, ולמרות שיהיה קשה להתעלם מהשוואות ללרסון, לנסות בכל זאת לראות אם הוא שווה משהו. אז התשובה החד-משמעית היא כן. יש כאן ספר ש"עושה את העבודה", ולגרקרנץ בהחלט יכול לסמן "וי" בכל הנוגע לכתיבת ספר מתח מסקרן, כתוב היטב, וגם חסר כל שמץ של בנאליות עלילתית וטוויסטים צפויים מדי - מחלות כה שכיחות בז'אנר המתח.
הפעם מדובר בפשעים הקשורים לאינטליגנציה מלאכותית, אך שוב העלילה עוסקת ברשת אפלה ונוראה השולטת ומחווטת את חוטי המציאות באופן שאיננו מרגישים, ושוב הסיפור מתגלגל לפתחו של מיכאל בלומקוויסט החוקר העייף והמחוספס, וזה בדיוק מה שמערכת "מילניום" צריכה במצבה הכלכלי והפוליטי הרעוע, עוד סיפור גדול שיהווה עבורה חבל הצלה.
אבל העניינים משתבשים מהר עקב רצח, שמכניס את כל המערכות (מילניום, המשטרה החשאית, המשטרה הרגילה, הרעים הקטנים והרעים הגדולים וכמובן ליסבת סלאנדר) לסחרור מסוים, ובתווך עומד ילד אוטיסט בן שמונה שמחזיק את כל העולם בתוך הזיכרון הצילומי שלו, בדומה מאוד לילד מנפרד מ"כשל זמן" של פיליפ ק.דיק.
בכל מקרה, וכדי לא לקלקל את התפניות, אפשר עוד לומר כי צפויות ברומן הפתעות מסוימות. עוד משהו שלגרקרנץ עשה בהתאם למורו ורבו, הוא לרקום סיפור מורכב ולא צפוי, שאמנם מרגישים בשלב מסוים איך הוא הולך להיפתר, אבל הרוע לא מסולק ממנו באופן גורף וראש הנחש לא נכרת - מה שאולי מרמז על חלק חמישי שעתיד לבוא.
אבל בכל זאת, הנעליים הגדולות מצריכות כמה אבחנות ביקורתיות, והראשונה והבולטת מכולן היא הדמויות עצמן. ליסבת סלאנדר היתה בשלושת הספרים הקודמים דמות שהוסיפה ממד לא אלמנטרי לכל מה שקורה, דמות שלעגה לממסד, שעשתה דברים בדרך שלה, לפי האג'נדה שלה, ובעיקר דמות שקשה היה לצפות את מהלכיה ואת התנהלותה החברתית. ובלי קשר למראה המקועקע והגותי, היה בה רכיב אפל שהפך אותה לבלתי נשכחת.
ברומן הנוכחי משהו ממנה הלך לאיבוד, והיא הפכה למובנת מאליה,
לברורה מדי בעבור הקוראים. בנוסף, כפי שראינו בספרים הקודמים, היא התברכה, נוכח סיפור חייה הטרגי וגם בלעדיו, ביכולות אינטלקטואליות מרשימות, על גבול הגאוניות, אך גם בכוח פיזי, כזה שמאפשר לה להלום באגרופיה גברתנים שוביניסטים נלוזים.
בנקודה זו עולה תחושה שהסופר מעט הגזים, ולקח את המאפיינים האלה לאזור מעט מופרך. הוא מרמז, תוך כדי נבירה מסוימת בילדות של הדמות, שאפשר לראות בה סוג של גיבורת-על, צרעה, כמו בחוברת קומיקס, כזאת שנועדה להילחם ולהביס את כוחות האופל, ואף לקראת הסוף מוצמד לה נמסיס חדש, דמות לא אמינה: אישה בעלת יופי נדיר שמסובבת את העולם על הזרת שלה באמצעות אנרגיה נשית לא ברורה. ההקשר הזה מעט מוציא את הרוח ממפרשי הריאליזם, וזה גורם גם לבחון את סיפור העלילה עצמו - האם באמת אנחנו חיים בעולם שבו קונספירציות הן דבר ממשי?
מאפיין נוסף שמפריע לקריאה בלא מעט מקרים, טמון בעובדה שלגרקרנץ כותב את אותה סצנה משתי נקודות מבט - דבר מיותר בעליל, מכיוון שטכניקה זו גורמת לו למלא את מרבית הפערים בעלילה - מה שמוריד את רף המתח.
לסיכום, לגרקרנץ לקח על עצמו סיכון מחושב, שהותיר אחריו תוצאה רחוקה מלהיות מושלמת. אבל יחד עם זאת, יש בעצם המשימה של המשך כתיבת ספרי מילניום אקט מעורר כבוד, ששווה יהיה להמשיך ולעקוב אחריו.
"הנערה ברשת העכביש", מאת דיוויד לגרקרנץ. משבדית: רות שפירא. הוצאת מודן. 466 עמ'.
