יום הדין של החרדים לשעבר: מתגעגעים, אבל לא לאלוהים
ישראל מביט בלובשי הלבן בדמעות - אך מאיר לא חש שום געגוע. אבי יגיע לתפילה כדי להתחבר - ואתי תלבש שמלה לבנה. "השנה אתחבר לאווירת הרוממות, אבל לא אצום. אין לי על מה, אני לא מתחרטת". יום הכיפורים של היוצאים בשאלה הוא לא יום כיפור שלכם
<<הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו >>
האם בעיצומו של יום הכיפורים הם מסוגלים לגשת בנונשלנטיות להכין את הקפה של הבוקר, בלי להיזכר כי בשעה זו ממש, בעולם אחר – עד לא מכבר חלק אינטגרלי מהם – בוכים צעירים בחשש אמיתי מתוקפו של היום הקדוש?
עוד בערוץ היהדות :
- היהודים, שנת 2050: והרי התחזית/ פרופ' סרג'יו דלה-פרגולה
- כפרה עליהם: במרוקו מתכוננים ליום הכיפורים
- הרב הראשי: "אופניים חשמליים בכיפור - סכנת נפשות
"
"אני מוכן לספר לך על תפוחי האדמה בשמנת שאותם אכלנו בליל יום כיפור הראשון ליציאתי בשאלה, אך לא מוכן ששמי יופיע", אמר לי ג', אב לשתי בנות, הנמצא בימים אלה במאבק משפטי לאחר שנאסר עליו להיפגש איתן. "אמירה מפורשת כזו שלי, עלולה לפגוע בסיכויי בבית המשפט", הוא מסביר.
גם אתי (23) כבר בעולם החדש, אך לא שוכחת את זה הישן: "אני לא מסוגלת לשלוח חץ כל כך חד, דווקא בערב יום הכיפורים, ללב של ההורים שלי שיקראו יחד עם כל עם ישראל, שהשנה לראשונה לא אצום", היא אומרת. עם זאת, חשוב לה "שהמסר יעבור" שאנשים כמותה לא יצומו מפרדיגמה מגובשת, לא ממקום של הפקרות.
חגיגיות - ממקום לא דתי
משה שנפלד, יו"ר עמותת "יוצאים לשינוי" מסרב לקבל את הרעיון כי ה"יוצאים בשאלה" שונים מהותית
מהחילוני המצוי בכל מה שנוגע לתאריך כמו יום כיפור: "סביר שההתחבטויות האלה נפוצות אצל היוצאים הטריים יותר מאשר בחברה החילונית, אבל ברוב המקרים נדרשות שנים ספורות כדי שיום כיפור יהפוך בעיניהם לחג נוסף ולא הרבה מעבר לכך".
אבל ישראל י' לא מסכים איתו. הוא כותב לי את המשפטים הבאים, מתוכם אני מצליח לשמוע את האינטונציה הרכה, הנוגעת ללב: "שנתיים אחרי, והאמונה כבר הלכה לעולמה. נמוגה. אבל החוויה האמונית חרוטה עמוק בנבכי הנפש. אני לא מסוגל להפסיק ולהביט בצועדים הממהרים אל בית הכנסת כשהם לבושים לבן, נרגשים מהיום העומד לבוא. והעיניים שוב מצטעפות, בדיוק כמו פעם. בדיוק אותן עיניים. רק הדמעות שלי עכשיו – כל כך אחרות".
אז מה עושים ה"יוצאים" בלילה הגדול של יום כיפור? האם הוא עוד יום עבורם? האם הם מתגעגעים?
מאיר בינדר (27) שעזב את העולם החרדי לפני 3 שנים, מספר כי בראש השנה ארגן סעודה חג חגיגית בחוף הים לקבוצת שוחרי אמנות: "כולם באו בלבן, לבושים יפה, הייתה אווירה מיוחדת, לא סתם חינגה", הוא אומר, אך מדגיש כי החגיגיות הזו לא נובעת בהכרח ממקום דתי: "יש בי חלק אלגנטי, קלאסי אולד פאשן. ארוחת החג עבורי היא כמו נשף, אירוע טקסי".
למה לא אצל ההורים?
"החגים אצל המשפחה, אינם אירועים משפחתיים, הם טקסים דתיים. נקודה. השולחן ויושביו סובבים סביב הטקס הדתי, דברי תורה ושירה דתית. אין לי מה לעשות במקום כזה".
רצחו לי את אלוהים
אבי תפילינסקי הוא יוצא בשאלה ייחודי בנוף הצעירים שמאפיינים את "קהילת היוצאים". הוא בן 38,
יש לו שישה ילדים, ובעולם הקודם שלו, החרדי, שימש כרב, מורה הלכה. ביתו של תפילינסקי משמש כ"בית חם" ליוצאים וותיקים, וכאלה המצויים בתחילת דרכם.
את האמונה באלוהים איבד לאחר שמצוות מסוימות שאותן התעקשה החברה החרדית לקיים, פשוט לא נראו לו: "כאיש חינוך וכעסקן ציבור חוויתי קונפליקטים קשים מאוד", הוא מספר. "למדתי שמוסד חינוך 'טהור' יכול להיות כזה שלא מקבל בנות ממוצא מזרחי, למשל, או שבריכוז חרדי בעלי תשובה נחשבים לתושבים בלתי רצויים. לא יכולתי לקבל את זה, והשלכתי מעלי את כלל המצוות. כן, החברה החרדית רצחה לי את אלוהים".
למרות זאת, אני תופס את תפילינסקי רגע לפני שהוא ממריא לאומן. מה לרב שגזר את הזקן והסיר את הפיאות - ולאומן ותפילות? "אצל רבי נחמן אני מוצא נקודה שבה אני מאמין – העברת הרעיון היהודי הלאה. העיסוק בהלכה ברמת 'לחתוך נייר טואלט בשבת' זר לי. היהדות היא משהו גדול יותר, והחברה החרדית קטעה אותו ונותרה רק עם הפלפולים והפיקנטריה".
ביום כיפור האחרון מצא תפילינסקי את עצמו בבית כנסת קטן במרכז תל אביב, כזה שהמחיצות בו שקופות, והנשים קרובות לארון הקודש בדיוק כמו הגברים. הוא מבטיח שהוא לא מתגעגע לתפילות הישיבתיות, ל"ונתנה תוקף" של פוניבז', אבל הוא מסביר כי אינו מוכן לוותר על החוויה היהודית הגדולה יותר, זו שמעבר למגדר, ולאלוהים זקן שיושב למעלה ומושך בחוטים בליל יום הכיפורים.
"בשבילי זה טקס פגאני"
אל מול חוויותיו הרוחניות, אם כי לא אורתודוכסיות של תפילינסקי, מתאר מאיר בינדר שיממון אמוני גדול. היציאה בשאלה עקרה ממנו כל אמונה מיסטית, ספיריטואלית, והוא מתבונן בסדרת הטקסים של יום כיפור כמעט במבט של אנתרופולוג שחוקר שבטים פאגניים.
"בשנה הראשונה, ביקרתי בבית הכנסת בתפילת 'נעילה'", הוא מספר. "רציתי לחוש את החוויה, אלא שכעבור רבע שעה השתעממתי. הבנתי שאין הבדל מהותי מהמיסות הנוצריות או מכל מני טקסים פאגניים אחרים".
אין בך געגוע לתפילות המרגשות מהישיבה?
"לא. קח למשל את התפילות הגדולות של יום כיפור כמו 'נעילה', 'ונתנה תוקף' וכו'. אם נפרוט אותן לפרוטות, נגלה שהן בסך הכל מספרות שאם לא תתנהג יפה תיענש, אם הבטת בבחורה לא צנועה תיפגע וכן הלאה. אני לא מסוגל להאמין בזה. כשאני אומר 'אשמתי, בגדתי, גזלתי', אני מרגיש שאלו מילים ריקות. לא גזלתי, לא אשמתי, ולא בגדתי".
כן בית כנסת, לא צום
השנה בינדר לא יצום ביום כיפור, והאופציה של חו"ל, הוא אומר, תמיד קיימת. לראשונה בחייה גם אתי לא תצום. כבחורה בסמינר, הייתה אתי אדוקה בדת: "הייתי אחת מהבנות הבודדות שהתפללה שלוש תפילות בכל יום", אבל את הדת עזבה לפני ארבע שנים, לאחר מסע רוחני שעברה, ובמהלכו אימצה את תפיסת האלטרואיזם המוחלט של אתי הילסום (דמות מופת שכתבה יומן אישי מפורסם בשואה, שבו היא מביעה אופטימיות וחמלה לכל יצור).
לדבריה, האלוהות אינה נמצאת בשמים, אלא היא חלק אורגני מן האדם."הרצון להיטיב ולחמול, זו האלוהות", היא אומרת, "ומשכך, לא יכולתי לקבל את אלוהי החרדים המעניש, הנוקם, הסאדיסטי, והחותם את דינו של האדם".
"אני לא אצום לראשונה, כי הצום של כיפור הוא צום דתי, להבדיל מהצומות האחרים שהם חברתיים.
בתענית אסתר למשל, אנחנו צמים על מזימתו הרעה של המן, וכך גם בתשעה באב - על בית קדוש שאבד. ביום כיפור אנחנו צמים כחלק מהחוזה שלנו עם אלוהים. לי אין אמונה באלוהים המעניש, וצום שלי מהווה אקט של הכרה בו".
תלכי לבית הכנסת?
"כן, כי אני רוצה להיות חלק מהאווירה של העם שלי. אני אלבש שמלה לבנה, ואתחבר בכל מיתרי נפשי ונשמתי לאווירה של הרוממות, של יראת הכבוד שיש סביב ובתוך בית הכנסת. אבל אני לא אצום. צום הוא הכרה בחטאים שלי, ובחרטה שלי עליהם. אני לא מתחרטת. יש לי קעקוע, ואני אעשה עוד אחד".
