למה מדליקים מציתים בהופעות?
למה אנחנו מוחאים כפיים, איך התפתח ריקוד הפוגו ומי לעזאזל החליט שהאמן צריך לחזור להדרן? לכבוד פסטיבלי המוזיקה של סוכות - בדקנו את המקור של מנהגים שונים בהופעות
מחיאת כפיים: מנהג פרהיסטורי
זה אולי נראה כמו מנהג טריוויאלי, אבל ממבט מרחוק באמת קשה להבין מהו ההיגיון בפעולה שכל מהותה הוא הפקת רעש מהטחת כפות הידיים זו בזו. מנהג מחיאת הכפיים כמובן לא שמור רק להופעות מוזיקליות - הוא מופיע בסוף כל נאום, הצגה, הרצאה או כיבוי נרות מעוגת יום הולדת - אבל הוא ללא ספק מרכיב קריטי בכל הופעה או הכרזה של מירי רגב.
לפי תאוריה אחת, מדובר בפעולה שהאדם הקדמון השתמש בה כדי לסמן סכנה או במטרה לסמן לחבריו על מציאת מזון. אחרת גורסת כי מקורה של פעולת מחיאת הכפיים במאה השלישית, כאשר מחזות יווניים הסתיימו בציווי " plaudit", הדורש מהקהל למחוא כפיים, כדי לסמן את סופם. בתיאטראות צרפתיים ובתי אופרה פעלו גם אנשי ה-Claque, גוף מאורגן שמומן על ידי המופיעים עצמם ותפקידו היה למחוא כפיים בהתלהבות, כדי לצור את הרושם כי הקהל מאשר את הנעשה על הבמה.
ליידי גאגא מבקשת מחיאות כפיים ומקבלת אותן, בסוף "Applause"
אגב, תרבויות מסוימות פיתחו לעצמן מנהגים אחרים שמטרתם מקבילה למחיאת הכף. הרומאים, למשל, נהגו להקיש באצבע צרדה (או בעברית מדוברת – לעשות קליק של שתי אצבעות). מנהג רומאי נוסף שביטא שביעות רצון ואישור היה נפנוף בטוגה או במפיות. מעריצים של ברוס ספרינגסטין, לעומת זאת, נוהגים לצעוק "ברוסססס" במהלך הופעות שלו, ומי שלא מכיר את הנוהג עוד עלול להתבלבל ולחשוב שהם צועקים לו "בוז". מעריצי הביטלס, לעומת זאת, בוודאי מכירים את הסיפור על ההופעה של ארבעת המופלאים באוקטובר 1963 – מול מלכת בריטניה, שבה אמר ג'ון לנון לקהל: "החבר'ה במקומות הזולים יכולים למחוא כפיים. כל האחרים מוזמנים לשקשק בתכשיטים שלהם".
הדלקת מציתים: שיטת הסוואה
מנהג הנפת המצית במהלך ביצוע שירים שקטים ומרגשים בהופעות כבר די נעלם מן העולם (את מקומו תפסה תאורת המסך של הסמארטפון), אבל במשך לא מעט שנים מדובר היה במנהג מקובל ונפוץ. נוטים לשייך את המנהג לשנות ה-60 ותקופת וודסטוק, ובמקור היו אלו נרות שהונפו לאוויר. זמרת הפולק מלאני ספקא, שקושרה למנהג, טוענת כי עלתה על במת פסטיבל וודסטוק לראשונה כשעוד היתה אלמונית, ולפני הופעתה נערך טקס הדלקת נרות בהופעה של ראבי שנקר. מאז מעריצים המשיכו להדליק נרות בהופעותיה השונות, וכך הושרש המנהג אל תרבות ההופעות החיות.
כחודש לאחר מכן התרחשה הופעתם של ג'ון לנון ויוקו אונו בטורונטו (שתועדה באלבום ההופעה "Live Peace From Toronto"), במסגרתה ציווה הכרוז על הנוכחים: "הכינו את הגפרורים" כדי לקבל את פניה של הפלסטיק אונו בנד, וזו נחשבת הפעם הראשונה שבה נרות, גפרורים או מצתים קיבלו את פניו של מוזיקאי לבמה.
בהופעתו המעט כאוטית של לאונרד כהן בפסטיבל Isle Of Wight ב-1970, ביקש המוזיקאי מהקהל להדליק אש "כדי שיוכל לראות את באי ההופעה", ואקט זה הרגיע את הרוחות בקהל. ויש כמובן מי שטוענים כי הנפת נרות, גפרורים או מציתים במהלך רגעים חשובים בהופעות מקורה ברצון להסוות מעשני מריחואנה בקהל – שכן קל לאתר אדם אחד שמדליק אש בחשכה, אך בלתי אפשרי לאתרו בין ים מציתים.
"הכינו את הגפרורים!". מעריצים, נרות ומציתים בהופעתם של לנון ואונו ב-1969
ריקוד הפוגו: מזויפים החוצה
בין אם אתם נמנים עם אנשי המוש-פיט שאוהבים להוציא אגרסיות ולהתנגש זה בזה בעוצמה, ובין אם אתם מאלו שמתרחקים מהשורות הראשונות בהופעות וסופגים בלית ברירה קצת מכות ומרפקים, קשה לדבר על מנהגי הופעות חיות מבלי לדבר על הפוגו (POGO, ולא – FOGO, כפי שרבים נוטים לומר).
כמובן, גם במקרה הזה המקור אינו ברור והגרסאות משתנות. התאוריה הבולטת ביותר טוענת כי ריקוד הפוגו הומצא ב-1976 על ידי סיד וישס, איש להקת הסקס פיסטולס. וישס סיפר לג'וליאן טמפל, מתעדה של הלהקה, כי הוא המציא את הריקוד כדרך ללעוג ולתקוף את הנון-פאנקיסטים שהגיע להופעות פאנק. סצנת הפאנק מאז ותמיד לא חיבבה "פייקס" (מזויפים), ולפי סיפור זה –מדובר היה בדרך לגיטימית לזהות ולהדיר את אלו שהצטרפו לקהילה רק בעקבות צו אופנתי ולא מתוך כוונה לחיות לפי חוקי תת התרבות שהכתיבה.
שיין מקגואן מלהקת הפוגס גיבה את גרסתו של וישס, והוסיף שבגד עור אשר נהג סיד ללבוש בהופעות חיות, מנע ממנו כל צורת ריקוד אחרת פרט לקפיצה. כך או כך, הפוגו הפך מזוהה מאז עם סצנת הפאנק של שנות ה-70. בהמשך הפך הריקוד נפוץ גם בהופעות מטאל ורוק כבד. ויב אלברטיין מלהקת הפאנק הבריטית הסליטס טוענת באוטוביוגרפיה שלה "בגדים, בגדים, בגדים, מוזיקה, מוזיקה, בנים, בנים, בנים" כי ההשראה לריקוד הפוגו נבעה מהאופן שבו וישס נהג לקפוץ בעודו מנגן בסקסופון. עד שנות ה-80 נחשב ריקוד הפוגו פיזי אך ידידותי, אך כניסת ההארדקור-פאנק הפכה אותו אלים ואגרסיבי יותר.
קראוד סרפינג: מי המציא את הגלישה?
זה אמנם לא קורה בכל הופעה, אבל הטובות והאנרגטיות יותר ניחנו בקראוד סרפינג בריא – כלומר התופעה שבה הקהל מעביר גולש אמיץ (לעתים גם מתמסר בו) מנקודה אחת של אולם ההופעה לנקודה שנייה. מקור המנהג? ובכן, באופן לא ממש מפתיע, איגי פופ נחשב לאיש שפיתח את הקראוד סרפינג, במהלך המיד-סאמר רוק פסטיבל בסינסנטי ב-1970, אך ישנם גם כאלו המתעקשים שג'ים מוריסון עשה זאת כבר בשנות ה-60.
גם המוזיקאי פיטר גבריאל תועד מבצע קראוד סרפינג בהופעה ב-1982 ואפילו בילי ג'ואל (!) תועד עושה זאת בהופעה ב-1987. האירוע המתועד שמחזיק בשיא מספר גולשי הקהל הוא הופעה של להקת הרוק הבריטית אנטר שיקרי, במהלך הופעתם בפסטיבל רדינג ב-2009.
הדרן: שוב. ושוב
שיר אחרון, פרידה מהקהל, ירידה מהבמה – ולאחר 5-2 דקות של מחיאות כפיים שב המופיע אל הבמה, לביצוע של כמה שירים נוספים. המהדרין ישובו בפעם נוספת לבמה, לביצוע שיר אחרון, והשאלה שחייבת להישאל אחת ולתמיד היא – למה?מה פשר המשחק האידיוטי הזה, שבו אומן יורד מהבמה רק כדי להיקרא אליה שוב?
מקור המילה "הדרן" מהמילה הצרפתית "Encore", שפירושה "שוב". בעברית מקור המילה הוא ב"פאר" ו-"הוד", והכוונה המקורית היתה ביצוע קטע מוזיקלי שאינו נכלל בתכנייה המקורית של הקונצרט. במקור מדובר היה בהיעתרות של המופיע לדרישת הקהל להמשיך את המופע עוד קצת, אך עם השנים הפך המנהג לחלק בלתי נפרד במרבית ההופעות – לעתים גם ללא תחינה משמעותית מצד הקהל.
לאמינם אפילו יש שיר בשם הזה. "Encore"
במאה ה-19 הדרנים נאסרו באופן רשמי בחלקה הצפוני של איטליה, כיוון שהרשויות חשבו כי הם יובילו למהומות ואי סדר. בנוסף, הם נאסרו בשל חשש כי יפריעו לקצב האופרה וימשכו תשומת לב לזמר המבצע - על חשבון היצירה עצמה. בתחילת המאה ה-20 נאסר ההדרן בבית הקונצרטים של וינה, והדבר צוין באופן מפורש בתוכנייה. באותה מאה הפך המנהג פופולרי בהופעות רוק ופופ, כאופן הבעת תודה של המוזיקאי המופיע בפני קהלו.
עם זאת, ההיסטוריה של הרוקנ'רול ידעה סרבני הדרנים עיקשים. קולונול טום פרקר, למשל, מנהלו האגדי של אלביס פרסלי, טען כי הופעה צריכה להסתיים כשהקהל דורש לעוד.
