רגע לפני שקיעה: על הקאמבק של קובי בראיינט
הוא כבר לא ילד, בשתי העונות האחרונות שיחק רק 41 פעמים ואשתקד הפך לשיאן ההחטאות של הליגה בכל הזמנים. חשבתם שמשהו מזה יפגע לו בביטחון? הצחקתם את ה"בלאק ממבה", שבעונתו ה-20 חולם לקחת את ל.א לייקרס לפלייאוף. כנראה בפעם האחרונה
בגיל 37 ועל אף שסירב להתחייב על כך פומבית, קובי בראיינט חוזר בפעם האחרונה כנראה לזירה. הוא אמנם לא הצהיר זאת רשמית, אבל עמוק בתוכו גם ה"בלאק ממבה" שבו יודע שעונתו ה-20 עלולה להיות הפרק שיחתום את הספר הארוך, העבה והמאובק הנושא את השם "קובי בראיינט". אוטוביוגרפיה רצופת מעללים, עמוסת טוויסטים, רוויית יצרים. סרט הוליוודי עם עלילה מופרעת, בלי הפסקות לשירותים.
בסוף השבוע שעבר זה קרה: הרופאים נתנו את האור הירוק לבראיינט, אגדה עוד בחייו וכשחקן פעיל, לחזור למגרשים. העניין הוא שקצת יותר חודש לפני הג'אמפ הראשון אוהדי הקבוצה המבוהלים, שידעו בשנים האחרונות יותר אכזבות מרגעים שמחים ויותר הפסדים מניצחונות, לא יודעים איך לעכל את הבשורה הזאת.
היא משמחת משום שמדובר בקובי בראיינט, הטריגר המרכזי להייפ שמרחף מעל הלייקרס מאז תום עידן פיל ג'קסון. באותה נשימה רבים עדיין חושבים שבראיינט הוא זה שהפך המועדון לכל הדברים הבעייתיים שהוא: אוסף תלוש של אנשים בלי דבק, קבוצה של איש אחד, קובי בראיינט והכתמים. ומכאן הקונפליקט הפנימי הזה, שגם השנה לא ירפה על היציעים החשוכים בסטייפלס סנטר.
על כל פנים, דבר אחד כבר ברור ומוחלט: העונה הקרובה תהיה מרתקת בעיקר בגללו. הוא שוב ימשוך את האש, ירכז את מירב תשומת הלב, יסתבך באמירות לא אחראיות, ידחוף את חבריו לקצה, יקלע סלי ניצחון לא חשובים מזריקות בלתי אפשריות ובעיקר – ינסה, גם בגארבג' טיים וגם במצבים גורליים. בין השאר הוא ינסה לסמן וי על שני המבחנים בהם נכשל בתקופה האחרונה: א. להישאר בריא. ב. להוביל את אהבתו היחידה מאז 1996 לפלייאוף.
בראיינט הוא לא השחקן הכי וותיק או מנוסה בליגה. דירק נוביצקי, שחקן מופלא בקליבר שלו, נושק גם הוא לגיל 40 ונמצא בפוזיציה זהה לזו שנמצא בה בראיינט; כזה שעם הפז"ם והרזומה עשוי גם השנה להוביל אחריו עדר של שחקנים מוכשרים וצעירים ממנו אל האור. בברייאנט לעומת זאת יש את הדברים שאין בהרבה שחקנים בגילו ובמעמדו: הסטאר קוואליטי. ההילה. הבייגלה. והשילוב של כל אלה עם אומץ ויכולת שכבר לא צריך להרחיב עליהם.
גם השנה הניסיון הכמעט נואש שלו לסחוב על גבו את LA לייקרס יהיה ניסוי מרתק שמועד להתרסקות, אבל בסיטואציה מסוימת ועם קצת מזל יכול גם לנחול הצלחה. על הקווים יתרוצץ שוב ביירון סקוט בניסיון לתת קונטרה לרצון של קובי לנווט את הספינה לבדו. הוא יעשה קולות של מחלק הוראות אבל עמוק בליבו ידע שזה חסר טעם.
בצר לו יסתפק בלקוות שברייאנט, עם האגו, הקפריזות והגוף החבול יוציא לפועל שליש מהבקשות שלו. ינסו לעזור לו, בעיקר: ברנדון באס (בעונה שעברה בבוסטון), רוי היברט (על תקן הסנטר עם הפוטנציאל שיחטוף ממנו כאפות), דיאנג'לו ראסל המבטיח (היישר מהבחירה השנייה בדראפט האחרון), מרסליניו הוארטס (כן, זה ששיחק בברצלונה), עוד אחד שלא תמיד נותן לו כבוד (תכף נבין מיהו) ומטה וורלד פיס, שסגר מעגל וחזר העירה.
טראש טוק עסיסי עם "סוואגי פי"
כבר שלוש עונות, למעשה, שברייאנט סובל מפציעות קשות שמונעות ממנו להגיע לחודש אפריל כשהוא מכדרר. בארבע השנים האחרונות רשם יותר מ-70 משחקים רק פעם אחת. הפעם האחרונה שבה הגיע ל-82 הופעות הייתה בעונת 2010/2011. התנועות הפכו כבדות יותר וגם הרגליים לא נעשות זריזות מיום ליום.
זה לא הפריע לג'נרל מנג'ר מיץ' קופצ'אק להצהיר כי גם הפעם הוא יתלה את יהבו וישים כל כובד משקלו על בראיינט התשוש, שאשתקד קלע ב-37.3 אחוזים בממוצע מהשדה (הכי גרוע בקריירה) וגם העונה ירוויח סכום אסטרונומי של 25 מיליון דולר (הכי גבוה בליגה) כדי לנסות להעמיד שורות סטטיסטיות יפות. כי אם כבר להיפרד אז לפחות לעשות את זה יפה – ועם צ'ק שמן. על אף הריזיקה הכרוכה בכך, ואולי כי אין ברירה אחרת.
קשה להתעלם מהכתם שהשאירה עליו חצי העונה האחרונה. בלעדיו החברים שלו קרסו, איתו לא המריאו לשום מקום. מבולבלים? ניק יאנג היה הרבה פחות אחרי ה-105:115 המפתיע על גולדן סטייט שהושג בדצמבר, בלי בראיינט שקיבל מנוחה ועם זריקת האנרגיה המורגשת של "סוואגי פי". זה הוביל אותו לומר משפט שלמעשה משקף בתוכו את כל מה שטוב ורע בקובי בראיינט, מאז ומעולם. "חלק מהשחקנים שיחקו כמו דג'אנגו", אמר אחר-כך באופן שלימד אותנו שוב על הדומיננטיות הבלתי נתפסת שיש ל"ממבה" על הסובבים אותו. "הם היו חופשיים היום, באו ועשו את שלהם. לא היו עליהם אזיקים, רק אנרגיות".
אמרה הגיונית בסך הכל אם חוזרים 12 ימים אחורה, לאימון שבו בראיינט הטיח בחבריו: "אתם רכים כמו נייר טואלט". סקוט ניסה לקשר את דברי התוכחה העצבניים של הסופרסטאר לכוונות חיוביות ("הוא מוציא את המיטב מהבחורים, לא חושב שמישהו הרגיז אותו. הוא עשה עבודה נפלאה כדי להדליק אותם").
לעימות שהיה לפני כן בין קובי ליאנג, שחימם את בראיינט כהלכה (ושבמהלכו אמר לו יאנג: "אין אף אחד שיכול לשמור עליי באחד על אחד"), הוא לא התייחס.
יאנג, אגב, קלע באורח פלא את סל הניצחון ב-110:112 על סן אנטוניו, שהגיע מיד אחרי התקרית. "אמרתי לקובי שייקח מנוחה ואני מטפל בזה", המשיך להתכתב בצורה נהדרת עם העוקצנות של חברו לחדר ההלבשה. "אני פשוט שמח שהייתה לי הזדמנות לקלוע כשקובי על המגרש, כי בדרך כלל הכדור אצלו. לא חשבתי שאקבל היום אותו יותר מדי. חשבתי שהוא ישבור את השיא עם 40-50 נקודות".
את ה"שיא" המדובר הוא "שבר" 48 שעות לאחר מכן, ב-94:100 על מינסוטה. זה קרה באחת מנקודות האור הבודדות בעונה החשוכה שעברה עליו, לאחר שעבר את מייקל ג'ורדן בטבלת קלעי כל הזמנים של ה-NBA. "הוא יודע כמה למדתי ממנו", אמר אחרי שקלע 26 נקודות, זכה לתשואות רמות מהקהל, הוריד את "האלוהים" למקום הרביעי והתמקם מאחורי קארים עבדול ג'באר וקארל מאלון בפסגה: "כבוד בשבילי להיות כאן ועדיין לשחק. בדרך כלל קריירות לא נמשכות תקופה כזו. זה הישג גדול, אבל היופי האמיתי הוא במסע אליו".
ג'ורדן עצמו פירסם הודעה מפרגנת, מג'יק ג'ונסון הגיב עם ציוץ מתלהב ("אחד מחמשת או ששת השחקנים הגדולים אי פעם") ולברון בחר בצמד המילים 'אגדה חיה' כדי לתאר את ציון הדרך. העולם עמד על הרגליים כדי לתת סטנדינג אוביישן לכבוד אחד המופעים האחרונים של בראיינט אי פעם.
הפעם סקוט יקשיב לו
אבל עוד לפני שהעכברים בטוויטר החלו לדון בסיכוי של קובי לדחוק את מאלון מכס 'הסגן של', בראיינט הספיק במהלך העונה האיומה האחרונה לשבור גם שיא שלילי. מפה לשם הוא הפך לשיאן ההחטאות בכל הזמנים, עקף את ג'ון האבליצ'ק אחרי ה-107:102 של LA לממפיס ועם 10 מ-26 טיפוסי מהשדה הגיע ל-13,421 החטאות ביותר מ-18 שנות פעילות. היה בזה משהו קצת יותר מייצג ביחס לתקופה האחרונה שלו בסטייפלס סנטר, שלוותה בעיקר בהחטאות ופחות מדי בצליפות חלקות. לא משהו שערער מדי את בראיינט עצמו, פגע לו בביטחון או שינה בצורה מהותית את צורת המשחק שלו.
ולמרות שהם כבר מזמן לא יחד, בראיינט ושאקיל אוניל עדיין ממשיכים לתחזק כל העת זוגיות סוערת, קולנית ומורכבת מאוד מרחוק. כתבה מיוחדת שפורסמה ב"בליצ'ר ריפורט" על תקופת הזוהר ההיא נתנה הצצה ליחסים העדינים בין שני הכוכבים, אלה שהובילו אותם ואת מי שמסביבם לאולימפוס – אבל גרמו לחדר ההלבשה שמאחורי השושלת לבעבע כמו סיר רותח. איש יחסי הציבור של הקבוצה דאז, ג'ון בלאק, גילה עד כמה: "הם לא מאוד אהבו אחד את השני, אבל זה לא השפיע עליהם על המגרש. בשמונה השנים המשותפות שלהם הם הגיעו לעימות אמיתי רק פעמיים או שלוש. פעם קובי אמר ששאק הוא שמן ועצלן. בעימות אחר שאק איים שהוא ירצח את קובי".
אותו שאק שרק בתחילת השבוע האחרון המליץ לקובי לא למהר לפרוש, בניגוד, אגב, לדעה של שחקן עבר אגדי אחר. אותו קובי שהתנצל בפני שאקיל כשהגיע להתארח בפודקאסט של סנטר העבר בקיץ האחרון ("כשאתה אומר את הדברים באותו רגע, אתה באמת מתכוון אליהם. הייתי אידיוט בתור ילד").
בזמן שלא שיחק, נתן לפה שלו לעבוד ללא הרף וסיפק כותרות השכם וערב לעיתונים באמריקה. בחורף התוודה כי "אין לו חברים קרובים, כאלה שזוכרים מתי יש לך יום הולדת או מתקשרים אליך עם שטות קטנה". הוא גם לא התייבש לומר כי השחקנים האירופאים מוכשרים יותר מהאמריקאים. שמו השתרבב גם למדורי העסקים מבלי שהיה צריך לומר דבר, אחרי שדורג במקום השני במצעד הספורטאים שמכניסים יותר כסף מחסויות מאשר ממשכורת (31 מיליון דולר רק מפרסומות).
עכשיו הוא חוזר להתעסק בכדורסל, אבל לא ב"בום". לפני כמה ימים סיפר סקוט כי הקאמבק המתוכנן של בראיינט ייעשה בהדרגה, כשלפחות בהתחלה הוא יקבל זמן מגרש מצומצם והרבה מנוחה על הספסל. "צריך לקבל כל מיני החלטות לגביו", הסביר תוך שהוא מסרב לפרט מהן – אך ממהר להכות על חטא. "נגביל את הדקות שלו עד כמה שאפשר. אנחנו רוצים שהוא יהיה כמה שיותר יעיל. אהיה קשוב לכל הצרכים של קובי העונה. לא אעשה את מה שעשיתי בשנה שעברה".
אחרי הכל, גם הוא יודע שלפחות כמו שהוא צריך את בראיינט – קובי בראיינט צריך אותו, כדי לומר שלום כמו שצריך. רגע לפני שהשמש שלו שוקעת. רגע לפני שהוא מתחיל להיפרד.
לפנייה לכתב/ת 
