מחניך לחונך - סיפורו של ולנטין גלמן

דמיינו לעצמכם ניתוק מוחלט מהסביבה הטבעית שלכם, לא משהו זמני וכיפי כמו טיול לחו"ל אלא מעבר למקום חדש, חם הרבה יותר מהמקום ממנו באתם.

מקום עם שפה זרה, מגוון רחב של אנשים מתרבויות שונות וכשמנסים לדבר איתך הדבר היחיד שיוצא לך להגיד זה "אני לא מדבר עברית" עם מבטא כבד. ככה נראו הימים הראשונים שלי בתור עולה חדש במאי 1998,

לקראת סוף שנת הלימודים,כששובצתי בבית ספר יסודי ממלכתי שהלימודים בו התנהלו בשפה העברית. האותיות היו מוזרות ולא הבנתי בהתחלה איך לקרוא אותן ומה בכלל דורשים ממני בשאלות. למזלי ישנם הרבה גופים שעוזרים לתלמידים עם צרכים חריגים וכך בכיתה ה' קיבלתי חונך פר"ח, סרגיי, סטודנט בטכניון שעזר לי במהלך הלימודים ועם השפה שכלל לא הבנתי באותה התקופה.

השינוי היה מהיר - התחלתי לקרוא ולכתוב כבר אחרי מספר חודשים, התחלתי לנסות ולענות במהלך השיעורים ואפילו במקצוע "המפחיד"ביותר עבור העולים, לימוד תנ"ך, הצלחתי לפתור מבחנים ולקבל ציונים 90+. יותר מעשור עבר מאזוהזיכרון שלי מאותה התקופה הוא שחוץ מלימודים הייתי מגיע לסרגיי והיינו מבלים בטכניון וגם יצאנו לכל מיני ימי כיף. בסוף כיתה ה' כבר הייתי ילד שונה לגמרי,הביטחון עצמי שלי עלה, לא היה משהו בלימודים שלא יכולתי להתמודד איתו, הייתי שווה כמו כל התלמידים ובמהירות השתלבתי במסגרת הלימודים ורכשתי המון חברים חדשים.

הזמן עבר ואני התקבלתי ללימודי תואר ראשון בהנדסה תעשייה וניהול במכללת אורט בראודה בכרמיאל. את התואר תכננתי לממן בעזרת חיסכון משירותהקבע שעשיתי בחיל הנדסה,אך כבר אחרי השנה הראשונה הבנתי שזה בלתי אפשרי וההוצאות גברו על הכנסותיי. ניסיתי למצוא אפשרויות מימון נוספות לתואר, עזרה מהורים לא באהבחשבון כי אבא נפטר עוד כשהיינו בקזחסטן ואמא לאחר שנאלצה לוותר על מקצוע שלה עבדה בעבודות קבלן בשכר מינימוםולכן האופציה היחידה עבורי הייתה מלגת לימודים.

במהלך החופשה שבין השנה הראשונה לשנייה בתואר עברתי על אלבומי תמונות ישנות ומצאתי תמונה שלי עם חונך פר"ח שלי, סרגיי.בתמונה אני עם חיוך מאוזן לאוזן וסרגיי נראה עייף, כמוני בתקופה של הלימודים, במרוץ הזה שנראה אינסופי אחרי ציונים גבוהים והבנה של החומר הנלמד. נזכרתי בתקופה הזאת בחיוך ואז נפל לי האסימון שאני רוצה לסגור את המעגל ולתרום מעצמי עבור מישהו שאולי גם הוא עוד כמה שנים יבחר לעשות חונכות פר"ח.

יצרתי קשר עם מנהלת פר"ח בטכניון והתקבלתי להיות חונך.בראיון עם הרכזת סיפרתי את הסיפור שלי ושאלתי האם אוכל לחנוך עולה חדש עם סיפור דומה לשלי כך שאוכל לעזור לו מהניסיון שלי.הרכזת הסכימה איתי וכך הכרתי את פאבל, תלמיד בכיתה ו', בן למשפחת עולים שהגיעה לארץ כשמונה חודשים קודם לכן.פאבל נורא הזכיר לי את עצמי –אותו רצון עז ללמוד למרות כל המכשולים שנפלו עליו לאחר מעבר לארץ חדשה. הוא נלחץ במפגשים ראשונים וקרא לי "המורה".כמובן שקיבלתי זאת בחיוך ותיקנתי אותו שיקרא לי בשמי, רציתי להיות שם בשבילו יותר כמו אח גדול, כזה שעוזר ומכוון אותו לדרך ההצלחה. כבר אחרי חודשיים השינוי ניכר - פאבל השתפר בעברית,כתב וקרא ואף השתתף בשיעורים, המורים הצביעו על השתפרות, הביטחון העצמישלו עלה והוא רכש הרבה חברים חדשים.

לאחר התייעצות עם הרכזת שלי בפר"ח, הבנתי כי השגנו את המטרות הראשוניות שהגדרנו בתחילת המפגשים עם פאבל, וסיכמנושאני אמשיך להתקדם עם פאבל מעבר לחומר הנלמד בבית ספר.הכנתי כמה חוברות והתחלנו ולמדנו מתמטיקה ברמה של כיתה ז' ואחרי זה של ח' ושל ט', פחדתי לא פעם ולא פעמיים שאני לוחץ יותר מדי על הילד ולמרות כל מיני ימי כיף שהייתי מארגן הוא קיווה שהשנה הזאת תסתיים. לא אצל פאבל, כל פעם הוא הכין את השיעורים וביקש עוד ועוד כאשר התחלנו להתקרב לסיום השנה,ההורים שלו שאלו את עצתי לאיזה חטיבת ביניים כדאי לפאבל לעבור.

היות והכרתי את היכולות שלו חפשתי את התוכנית שתיתן לו את המקסימום, תוכנית כיתה הטכניונית בעירוני ה' בחיפה. שמעתי הרבה על התוכנית הזאת בה התלמידים מתחילים לעשות את התואר כבר בכיתה י', הלימודים ברמה גבוהה בהרבה בהשוואה לבתי ספר רגילים וממש קשה להתקבל. מתוך 300 מועמדים מתקבלים רק 20 תלמידים שנדרשים לעבור בדרך שיעורים ובחינה מסכמת לאחר 4 שבועות.

פאבל לא פעם שאל אותי אם אני חושב שהוא מוכן לזה, ולמרות שבתוך תוכי דאגתי הקרנתי לפאבל שהוא חייב להאמין בעצמו ובידע שרכש שהוא בהחלט מוכן לזה וגם אם לא יתקבל יפתחו לפניו עכשיו הרבה דלתות. כנגד כל הסיכויים פאבל התקבל לכיתה הטכניונית, השמחה וגאווה עבור ההישגים שלו מילאו גם אותי.הישגיו של פאבל לא הסתכמו רק בזה -פאבל קיבל תעודת הצטיינות ותעודת זכייה במקום שלישי על פרויקט מדעים שעשה.אני נבחרתי לחונך מצטיין של מנהלת טכניון ולאחר מכן מצטיין ארצי.

בתור חניך ראיתי בחונך שלי דמות הערצה, מורה דרך וחבר אמת, זו המורשת שרציתי להעבירהלאה לחניך שלי בסיום החונכות.המשפחה של פאבל ואני בקשר קרוב עד היום, אנחנו נפגשים לארוחות חג ויוצאים לטיולים משותפים מדי פעם. אני חושב שהמסקנה הטובה ביותר מהסיפור שלנו היא שאם אתם עושים משהו שאתם אוהבים וטוב לכם –הכל יפרח לידכם וגם אתם. המטרה שלנוברורה, אנחנו כאן כדי לשתול עוד פרח כדי שבשנים הבאות יהיה בוגר מספיק לתת מעצמו לקידום מישהו אחר שזקוק לכך.