אגף ה(מ)תקנים - המגרשים המדכאים בישראל
בשנים האחרונות תשתיות הספורט במדינה השתפרו פלאים ולא מעט היכלי כדורסל חדישים ואצטדיוני כדורגל מהרמות הגבוהות באירופה קמו בארץ. ולמרות זאת, יש עדיין לא מעט עבודה וכמה מתקנים שחייבים להיהרס, בעיקר לטובת האוהדים. אז באילו סוכות לא תרצו להיות אושפיזין?
- ביזיון בנתניה: עדות של אוהד שרצה לראות משחק, ונשאר בחוץ
ועדיין, קיימים לא מעט מתקנים בארץ שהאווירה בהם יותר קרובה למתנ"ס מאשר לאולם כדורסל שמכבד קבוצה בליגת-העל או אצטדיונים מיושנים, מביכים ובעיקר בלתי נסבלים, שמזכירים יותר חצר של בית כלא מאשר מגרש כדורגל. אז לתשומת לב הטוטו, משרד הספורט, מנהלת הליגה (בכדורגל ובכדורסל) ולכם האוהדים, שיודעים יותר טוב מכולם, הנה הרשימה המקוצרת של המתקנים שפג תוקפם.
נכון, לכולנו עולה בראש שם אחד שלא ברור איך עדיין לא נחרב ונבנה מחדש, אבל אוהדי הכדורגל יכולים להירגע כי כבר כמעט שנה וחצי (מאז גמר גביע המדינה 2013/14, בו זכתה עירוני קריית-שמונה) לא שוחק באצטדיון רמת-גן משחק רשמי. אמנם לאחרונה הוגשו מספר מתווים לבנייה מחודשת של מה שהיה שנים רבות האצטדיון הלאומי, אבל אם נכון לעכשיו הכוכב היחיד שעולה על הדשא ב"איכסטדיון" הוא קניה ווסט, אז אפשר להיות רגועים ולגשת לכמה שאיכשהו מתקיימים בהם משחקים.
5. אולם ספורט היובל, הרצליה
נו באמת, קבוצה שמכבדת את עצמה בליגת העל כמו בני הרצליה, לא צריכה לארח את משחקיה באולם קטן ומסכן שנותן מעל הכל תחושה של שיעור ספורט בתיכון מאשר של היכל כדורסל. 1,500 המושבים במגרש "האינטימי" בהרצליה אולי מספיקים כרגע לקבוצה של אלדד אקוניס, שסיימה את העונה החולפת במקום התשיעי בלבד, אבל המועדון, על גלגוליו השונים, חווה מספר רגעי שיא בשני העשורים האחרונים שבקלות מילאו את האולם הצנוע.
זו לא רק העובדה שהמקום קטן ודחוס, ושהוא אכן חלק מתיכון היובל בעיר, אלא בעיקר כל הדברים הנלווים לכך: הסלים המתקפלים בצידי המגרש שמזכירים את הקופסל הידוע לשמצה ומגדל השידור המאולתר לצלמים שנראה יותר כמו מגדל שמירה. לאבירם זליקוביץ', מורן רוט וחבריהם, וכן, גם לאפי הנמר, מגיע יותר מזה.
4. אצטדיון גרונדמן, רמת-השרון
לא ברור אם רצו להנציח את זכרו של אחד מאנשי הכדורגל המשפיעים ביותר בישראל, יעקנל'ה גרונדמן ז"ל, או דווקא לעשות את ההיפך. האצטדיון ברמה"ש, ביתה של הפועל ניר רמה"ש הוא אחד מהאצטדיונים הללו שאף אחד לא אוהב להגיע אליו, לא השחקנים, לא השופטים ובטח לא האוהדים. של שתי הקבוצות.
עד העונה שעברה, כשבסיומה רמה"ש ירדה לליגה הלאומית, גרונדמן אירח משחקים בליגת העל. פשוט לא יאמן שהקופסת גפרורים המיושנת הזו, שלמרבה ההפתעה הוקמה בסוף שנות ה-90 ולא אי שם באמצע המאה הקודמת, קיבל את כל האישורים לכך. מעט יותר מ-4,000 מושבים יש באצטדיון שלפני כ-3 שנים עבר סוג של שיפוץ והורחב לצורך התאמה לתקנים של ליגת העל (שכנראה נמוכים מאוד). למי ששכח, לפני כ-3 שנים מכבי ת"א הייתה אמורה לחגוג אליפות באצטדיון, אך כאשר נודע שיגיעו כ-15,000 אוהדים, המשחק הועבר לאצטדיון ר"ג וההתאחדות לכדורגל אף שקלה לפסול את המגרש, אך התחרטה משום מה לצערם של האוהדים.
3. אולם הספורט בגין, אילת
זה באמת מדהים. סגנית אלופת המדינה בכדורסל, הפועל אילת, מארחת באולם הזה משחקים באופן סדיר. אם האילתים לא שמים לב להבדל בימים כתיקונם, אז בגמר הפלייאוף בסיום העונה החולפת, אז אולי זה קרה כשהם היו צריכים לנדוד בהבדל של מספר ימים מקוביית הבטון בעלת 1,200 המושבים לארנה הפנטסטית בירושלים (ואולי לא).
גם באתר עיריית אילת רשום שזהו לא רק אולם כדורסל, אלא משמש גם לכדוריד וכדורעף, אלא מה? מתנ"ס או לא מתנ"ס? קשה להאמין שאולם ברמה כל כך נמוכה, עם כל כך מעט מושבים באמת מקבל את כל האישורים כדי לקיים משחקים בליגת העל. רק לשם השוואה. העולה החדשה, מכבי קריית-גת, ששיחקה במקום מיושן וקטן במיוחד, העתיקה את משחקיה העונה להיכל העירוני באשקלון (3,000 מקומות), לעירוני נס-ציונה מעט יותר מ-1,300 מושבים. סגנית האלופה אחרונה ולא ממש חביבה.
2. האצטדיון העירוני, קריית-שמונה
זה לא האצטדיון שאמור לשרת את אחת מהקבוצות הבכירות בכדורגל הישראלי, סגנית האלופה למי ששכח. 5,500 צופים בלחץ בקצה הצפוני של הארץ. הסיוט מתחיל בנסיעה הבלתי נגמרת לשם. שלוש שעות שמרגישות כמו נצח, וזה מהמרכז. אבל השיא מגיע כשנכנסים לאחד משני היציעים בתקווה לראות מעט כדורגל. מי שמתיישב בחלק העליון יכול לשכוח מלראות את כל חלקי המגרש. תשאלו את עמדת השידור ומצלמות הטלויזיה, שאולי ממוקמות גבוה מעל כולם, אבל לא מסוגלות להבחין בקו החוץ.
כר הדשא, שאולי לפני כמה שנים היה מקור לגאווה, נראה לא מספיק טוב. אולי אלו נזקי הקיץ והחום, אבל זה בטח לא מוסיף לתדמית הירודה של המגרש הצפוני. איזי שרצקי, שהפך את ק"ש מקבוצה זניחה בליגות הנמוכות לכזו שמתמודדת בצמרת ליגת העל וקוטפת תארים, כנראה יודע בדיוק כמו כולם את כל המגרעות של המתקן בעיר. ונכון שיכול מאוד להיות שאצטדיון חדיש וגדול יותר יהפוך לפיל לבן, אבל אולי במקרה הזה דווקא, זה מה שחסר כדי לבנות בסיס אוהדים נאמן.
1. אצטדיון הי"א, אשדוד
מה לא נאמר על האצטדיון העירוני באשדוד, הלא הוא אצטדיון הי"א המיושן והמאוס. ב-1966 הוא נחנך לראשונה ושש שנים מאוחר יותר שונה שמו לזכרם של 11 הספורטאים שנספו באולימפיאדת מינכן 1972. המגרש, ששירת ומשרת את הקבוצות השונות בעיר וכיום הוא ביתה של מ.ס. אשדוד, מכיל 8,000 מושבים ועבר שורה של שיפוצים לאורך השנים, שהאמת לא שיפרו את מצבו במיוחד.
הוא ממוקם בצפון העיר, באחת השכונות הישנות ביותר וכראוי לאצטדיון שכונתי, לפחות בהוויתו, חלונות הבניינים מסביבו הם המושבים הנוחים ביותר באצטדיון. רק כדי להבין את האבסורד, היציע הדרומי, שמכיל כמה מאות כיסאות בדרך כלל לא מאוכלס בשל העובדה שכמעט אי אפשר לראות ממנו כלום. על חנייה מסודרת אין בכלל על מה לדבר. נקודה חיובית אחת היא שכבר כמה שנים מדברים בעיריית אשדוד על בניית מתקן ספורט ראוי בדרום העיר שיכיל כ-20,000 מקומות, לטובת אוהדי הכדורגל באשר הם, נקווה שזה יקרה במהרה.
לפנייה לכתב/ת 
