תרפו מאיתנו: הסוגיות הטחונות של השנה
כמה אפשר לשמוע מדיונים על משחקי כדורגל בשבת? לא חפרתם מספיק על הבוררות של בן רייכרט? ולמה חשבתם שהקדנציה של אלי טביב בבית"ר תיגמר בטוב? לרגל חג הסוכות הבא עלינו לטובה סימנו את הדיונים שיישארו מחוץ לסוכה שלנו – ושחררנו קיטור על ארבעה נושאים חמים שמיצו את עצמם במהלך השנה החולפת. חג שמח
שלומית בונה סוכה, מוארת ויפה, ואליה נכנסים מדי שנה כל האנשים שאנחנו אוהבים. אין בליבנו על אף אחד בפתח השנה החדשה ובימים שאחרי בקשות הסליחה של יום הכיפורים. ובכל זאת, אחרי שצמנו, התנקינו, ושמענו תקיעות שופר, הגיע הזמן גם לשים על השולחן גם את הסוגיות הספורטיביות שקצנו בהן בשנה החולפת - אלה שיישארו השנה, ברשותכם, מחוץ לסוכה שלנו.
1. הבוררות של בן רייכרט
לפני יותר מחצי שנה עבר כדורגלן המריבה מקריית שלום למתחם וולפסון בתמורה לגילי ורמוט. אוהדי הפועל תל-אביב קיבלו אותו עם הלהיט "לא רוצים רכוש של מכבי" ושריקות בוז על כל נגיעה. רייכרט ניסה לשים אטמי אוזניים ולהתרכז בכדורגל, אבל בשער 5 סירבו לקבל אותו בזרועות פתוחות. אז הם (או לפחות חלקם) עשו מה שאפשר כדי שהוא לא ירגיש בנוח.
כמה חודשים אחר-כך הפך רייכרט לאחד משלהם, ובכך נתן את האות לתחילתה של סאגה דביקה ומכבידה שהפכה את חום יולי אוגוסט המיוזע גם כך למעיק כפליים. הוא היה רגל פה רגל שם, ובכל זאת שיחרר הבעת נאמנות מזויפת ומצולמת למכבי. ג'ורדי קרויף היה יכול לשחרר את הנער לחופשי, אבל בחר להתעקש ולהיעמד על הרגליים האחוריות כמו לביאה. הוא ידע שזה לא ייגמר טוב, ובכל זאת התעקש לצאת למלחמת חורמה על כדורגלן צעיר ומבוהל שעדיין לא ממש הוכיח שהוא שווה אותה.
זאת הייתה פרשה מיותרת שטמנה בתוכה כל מה שאנחנו לא אוהבים בספורט שלנו. היא הגישה לנו למנה ראשונה אמירות מסתוריות של אנשים מטעם ולעיקרית פרוטוקולים עמוסים לעייפה מבוררות מייגעת בין שני צדדים שטיפסו על הענפים הכי גבוהים בעץ ולא ידעו איך לרדת מהם. אקורד הסיום ייצג נאמנה את הבלאגן המיותר: עסקה הזויה ומופרכת המוערכת במיליון יורו על שחקן כישרוני שהלך צעד אחד רחוק מדי עם האמת שלו, וגרם לכולם (ולהפועל ת"א) לשלם על כך את המחיר.
2. משחקי הכדורגל בשבת
"תקשיבו חברים יקרים", כתב השוער אבי איבגי לחבריו הכדורגלנים, קצת לפני שירה את יריית הפתיחה לאחד הפולמוסים המאוסים של השנה. "קיבלנו הודעה על כך שהולכים לשחק ביום שבת. אני מבקש מכל אחד ואחד, אם טיפה איכפת לו מכל יהודי ויהודי ואם חשובה לו השבת הקדושה... אנא מכם, אני רוצה לארגן כבר מחר פגישה דחופה בעניין הזה שבה נוציא הודעה על הצעדים שאנו נוקטים בשביל למנוע את המשחקים בשבת. תעזרו לי להילחם בעניין ולא לוותר".
והם אכן לא ויתרו. מה לא עשו איבגי ולהקתו בשבועות האחרונים על מנת לייצר מציאות חדשה, נטולת "שבת של כדורגל"? העלו את הסוגיה השכם וערב לכל פאנל טלוויזיוני, שיחה ומהדורה. הלכו לבית המחוקקים, איימו, התריסו, ביקשו, דרשו, הטיפו והוסיפו לתיבול עוד קצת איומים, מרומזים, עקיפים, ישירים ובוטים. אמרו את מה שהם רוצים בכל מקום שבו מעוניינים או לא מעוניינים לשמוע אותם. ובסוף הבינו שיש דברים גדולים מהרצון הפרטי והאינטרס האישי, כמו למשל סטטוס קוו.
הטענה שלנו בעניין לא מופנית אל עבר הכדורגלנים שמבקשים לשבות ממלאכה ביום המנוחה, ונוגעת בעיקר לאלה שעשו מהעיסוק בנושא מטעמים פוליטיים. כמה מהם הם אותם "גורמים" שלא בהכרח אוהבים ספורט בכל מאודם אבל מוכנים לקפוץ עליו כשזה נוח להם, כל עוד זה בא בהלימה עם האג'נדה שלהם. יש בהם דימיון לאלה שאוהדים את בית"ר רק כשהיא נגד בני סכנין ונזכרים בספורטאים האולימפיים רק כשהם מביאים מדליות (ורצוי בצבע הנכון). מה הפלא שקולות רבים כל-כך נשמעו בויכוחי השבת הלעוסים, גם אם לא היה לחלק מהדוברים משהו חשוב או מועיל מספיק להגיד בנידון.
3. המחאות נגד אלי טביב
אף אחד לא באמת חושב שאלי טביב הוא איש רע. בכל מקום בו דרך בשנים האחרונות קיבלו את הרושם כי מדובר באדם עשיר עם כוונות טובות שרוצה להשקיע כסף עבור דבר שהוא אוהב, בסך הכל: הספורט. אז מה אם השאיר מאחוריו אדמה חרוכה בכל חלקה שנטש, עובדים עצבניים ואוהדים כעוסים. אז מה אם יש מאחוריו היסטוריה של מערכות יחסים שנגמרו בטריקת דלת ובצורה עקומה.
באופן צפוי עד אימה, זה מה שקרה גם עם בית"ר ירושלים. כשעזב את הפועל ת"א משוסעת, מפורקת וכעוסה עם קהל מאוכזב, הוא חיפש בית חדש שיחבק אותו וישכיח ממנו את החוויות ההן. כשנחת בטדי מעטים האנשים שהאמינו שדווקא הפעם זה ייגמר אחרת. באופן מפתיע, אקורד הסיום של העונה שעברה היה מוצלח. בית"ר השיגה את הכרטיס לאירופה אחרי עונה מוצלחת בראשות גיא לוי. ואז, ביצר מושלם של הרס עצמי ובאקט 'טביבי' קלאסי, הביג בוס בחר לזרוק אותו לאשפתות. חיש מהר הביא מאמן-חבר בשם סלובודאן דראפיץ' כדי שיחליפו, בתקווה שהמזל ישחק לצידו ולאקס בית"ר ת"א יתפלק קמפיין אירופי מכובד. כולכם זוכרים איך הוא הסתיים.
במקביל הוא החליט לשגע את כולנו עם מסע"ת לא ברורה בה הצהיר כי "בית"ר נמצאת על המדף" (מה זה אומר?), נשאר במועדון חרף האיומים שיעזוב (כי מי רוצה להישאר במקום שבו מנסים לחסל אותך?), הכריז על עוד מסע"ת דרמטית (רק כדי לבטל אותה) ובסוף נשאר בתפקיד מתוך אילוץ. שוב.
אין לנו זכות לדרוש מאלי טביב שום דבר, כמובן. הוא איש עצמאי ואמיד שיכול לעשות כל שהוא רוצה עם הונו, כספו ושאיפותיו. אנחנו רק מקווים שבשנה הקרובה נפסיק לדוש במחאות אוהדים נגדו, ונעבור לדבר על קבוצה בראשות אלי טביב שמצליחה לתפקד כמו קבוצה נורמלית. בתקווה, כמובן, שנמצא כזאת.
4. היחסים בין בלאט ללברון
אין ספור הביקורות על מינוי השרה רגב, הפאנלים הסוערים על הסערה בכוס המים שחולל יוסי בניון בכפר גלים והסימפוזיונים הטעונים על ההתפרעות משולחת הרסן של אוהדי בית"ר בשרלואה, שהייתה רק המתאבן לגל הציוצים, הפוסטים והחפירות שבאו אחריה, אלה שגינו את האבוקות שהושלכו אל הדשא ואת דגלי 'כך' שהונפו ביציע. לא מעט נושאי שיחה שכאלה ראויים להיכנס לרשימת נטחני השנה, אבל נדמה שהעיסוק האובססיבי-מטריד-בלתי נמנע-מרתק - גם שלנו - ביחסים שבין לברון ג'יימס לדייויד בלאט מנצח את כולם.
בגלל שהוא עושה עוול למאמן מתחיל שרק ניסה להגשים את החלום שלו בשקט, בגלל שניתוח מערכת היחסים ביניהם הוכחה כלא רלוונטית להצלחה המשותפת שלהם ובגלל שהוא נוגע לנו בנקודות רגישות. בגלל שהוא גם, צריך להגיד, מיצה את עצמו בשלב די מוקדם והפך לפאסה. לברון ענק, בלאט הילד החדש בשכונה. בלאט מסמן תרגיל, לברון לא מקשיב. בסוף שניהם מגיעים יחד לבאר ולא שותים ממנה. קחו הצעה לדיל הגון לכבוד החג: שבשנה הבאה ישתו, ושאנחנו נתעסק בדברים אחרים.
לפנייה לכתב/ת 
