הקולנוע הישראלי מציג: שובו של הסרט האילם
התחרות הישראלית בפסטיבל הקולנוע חיפה נפתחה עם הקרנת הסרטים "התעוררות" של גיא מאירסון ו"למה עזבתני" של הדר מורג, ששחקניהם אינם מדברים, כמעט. במקום זה אנחנו מקבלים מכונות רועשות בדרום תל אביב, וציוצי ציפורים בגליל. המון יומרה אמנותית, ומעט סיפור. סקירה
אולי זו תגובת נגד לקומדיות הקיץ הפטפטניות מהזן של "איביזה", "מה כבר יכול לקרות?" ו"פלאפל אטומי", או שמדובר בטרנד סגנוני חדש - כך או כך, אפשר לבשר על בואו של הקולנוע הישראלי האילם. ממש כך, כמעט מאה שנה אחרי גוויעת הראינוע, דווקא בישראל צצים להם עוד ועוד סרטים שתקניים, כמעט נטולי דיאלוגים, תחת אצטלה אמנותית. עובדה. שני הסרטים הראשונים שהוקרנו השבוע בתחרות הישראלית בפסטיבל חיפה ה-31 - "למה עזבתני" ו"התעוררות" - הם כאלה.
למה עזבתני
התל אביבים שהרחיקו עד חיפה כדי למצוא מרגוע מעירם הרועשת והמפויחת על פסגת הכרמל (תוך התעלמות ממפעלי הברום והאמוניה שלמרגלותיו), לא מצאו אותה בהקרנת "למה עזבתני" של הדר מורג. יותר מכך, סביר להניח שרוב רובם של הצופים הבורגנים שהגיעו מהמרכז, אינם מכירים את האווירה שמוצגת כזירת ההתרחשות הטבעית של הסרט - שכונותיה המוזנחות של דרום תל אביב: רחובות המטונפים והרועשים, בתי המלאכה עטופי הסורגים ושאר גרוטאות מתכת, עובדים זרים קשי יום ותושבים מקומיים, שדועכים אל הלא כלום של מלחמת הישרדות יומיומית ומאוד קשוחה.
מבחינה זו, המסע של מורג אל ישראל של מטה מאוד משכנע, ריאליסטי ונוכח. בניגוד למציאות, באולם הקולנוע הקהל אינו יכול להתעלם המראות הקשים שנראים על המסך ובעיקר מהצלילים שבוקעים מהרמקולים. מטחנת קמח כבדה ומיושנת מכתיבה את הטון בתחילת הסרט. בהמשך מצטרפים אליה צפצופי מכוניות, נפיחות מנוע של אופנוע כבד, ואף זעקות שבר של להבי סכינים כמהלך השחזתם. בתוך הצרמוניה הזאת אפשר להבחין מדי פעם בקריאת קול אדם, מילה, אפילו משפט. מוזר, שכן בסופו של דבר, גיבוריו של "למה עזבתני" הם בני אנוש והם מתעקשים לתקשר אחד עם השני ואיתנו הצופים במבט או נידת ראש. ללא מילים.
אז מה הם אומרים בעצם? הרבה ולא כלום. המסר מועבר כמיצג סימבוליזם דחוס ומעט מוגזם, אותו מוביל מוחמד, בן למשפחה לא מתפקדת שמנסה לשרוד בג'ונגל העירוני של דרום תל אביב. הנער היפואי (בגילומו של מוחמד דעאס) עובד במאפיה ומסייע בטיפול בגבר יהודי חסר ישע. כשהוא פוגש בגורביץ' (יובל גורביץ') - גבר קשוח עם אופנוע ומעיל עור, הוא מזהה בו דמות אב חלופית, או לפחות מודל של גבריות אסרטיבית, מלאת און. כמובן שהדמות לחיקוי מכזיבה ואיתה התקווה היחידה שנותרה לו בחייו העלובים.
"למה עזבתני", אותו מובילה יעל אבקסיס כמפיקה, פרש הקיץ מהתחרות הישראלית בפסטיבל ירושלים לטובת הקרנת בכורה במסגרת אוריזונטי בוונציה, חוזרת לסיבוב מקומי בחיפה. זוהי דרמה ריאליסטית חזקה מן החיים (חזקה מדי אולי), ויש בה נועזות וגם עוצמה חושית נדירה.
עם זאת, היעדר דיאלוגים דווקא פוגע באותנטיות הנוקשה שמורג מבקשת ליצור - בני אדם לא מתקשרים בשתיקות. רעשי המכונות מכים ללא רחם על עור התוף של הצופה, עד כדי כך שקשה להבחין כבר בזעקות הייאוש החרישיות של בני האנוש. ומה שנותר לעיניים הוא להתבונן בסצנות דוממות ומזעזעות במיוחד. והמוח שואל: אם זה וידאו ארט, למה זה כל כך ארוך?
"למה עזבתני" (2015) - במאי: הדר מורג, מפיקים: יעל אבקסיס, הלל רוזמן ואלי מאירוביץ', שחקנים: מוחמד דעאס, יובל גורביץ', הילה אלפרט. צלם: שרק דה מאיו, עורך: אורי בן דב.
התעוררות
מול הסרט האילם האורבני על רעשי הרקע הצורמים שלו, אפשר להבחין בגל מעט שונה של סרטים שתקניים לא פחות, אבל כאלו המתרחשים בחיק הטבע. מה שמאפיין אותם הוא ציוץ ציפורים, צמחיה וציצים. כסיסטמה, או כאמירה אמנותית מסוגננת מובנית - ציוץ ציפורים, צמחיה, ציצים...ציוץ ציפורים, צמחיה, ציצים...וביניהם שתיקה, דממה עוכרת שלווה ומעט מאוד סיפור שיצדיק אותה. "התעוררות" של גיא מאירסון שפתח ביום ראשון את התחרות הישראלית הוא הנציג העדכני של טרנד זה - נכנה אותו צ.צ.צ.
זהו עבודתו הראשונה כבמאי של מאירסון, המוכר בעיקר כתסריטאי ("הבודדים" והסדרה "שירות חדרים") וכמורה לכתיבת תסריט. מוזר, כי לא ניכר שיש פה תסריט מהודק, ולבטח לא דיאלוגים. הסרט העלילתי שנוצר בתמיכת קרן הקולנוע החדשה (שתומכת כמעט ואך ורק בפרויקטים דוקומנטרים) עוקבת אחר גבר מחוספס (קייס נאשף) החולק בית, ילדים, וגם זוגיות מעורערת עם אישה (אילנית בן יעקב) בקהילה כפרית גלילית נידחת. כבר בפתיחת הסרט אנו עדים לטרגדיה, שבהמשך נותנת את אותותיה במערכת היחסים המתפוררת בין השניים.
מאירסון הודה כי התסריט מבוסס של מצרף של תמונות שאלו בראשו ללא סדר לוגי מובהק, ובטאו תחושות פנימיות שקשה לנסח במלים - ואכן, אין הרבה מלים בסרט, הוא נישא על חזותו המיוסרת והמוזנחת של נאשף, שנשלח להתמודד לבדו עם עולמו הפנימי הסדוק בסביבה הלא מזמינה במיוחד של הגליל ההררי. אנו צופים בו משוטט בלול התרנגולות בו הוא עובד (עוד מוטיב חוזר בקולנוע הישראלי העכשווי ע"ע "באבא ג'ון" ולול תרנגולי ההודו שבו), ואז מטפס על צוקים, ישן במערה, מחטט בפחי זבל, מתמודד עם הכשת נחש ועוד.
כמו "לוויה בצהרים" של אדם סנדרסון, שהוקרן בחיפה לפני שנתיים - יש פה את כל שלושת הצדי"ם: ציוץ ציפורים שאמור לחפות על השתיקות הארוכות, צמחיה שאמורה למלא את חיוורון הסיפור בצבע, וציצים כדי להפיג מדי פעם את השעמום ולהעיר את הקהל. יש לציין כי בניגוד למקרה הילה וידור בסצנות הסקס הבוטות ב"לוויה בצהרים", כאן מדובר בעירום מרומז וחטוף, מקרי כביכול.
בפנייתו לקהל עם סיומה של ההקרנה, נקט מאירסון בנימה אפולוגטית ורמז על כך כי מדובר ב"חרקירי פומבי". נאשף נמנע מהצורך בהתנצלות והתחמק מהאולם במעמד הצגת היוצרים - היעדרותו היתה מביכה מעט, אך מובנת.
"התעוררות" הוא שיר קולנועי אישי שחיבר הבמאי לעצמו. זה היה יכול להיות שיר קצר והוא נמתח בכוח לכדי 77 דקות דוממות ואיטיות, שנבנות על הנוכחות הפיזית של נאשף (מהסרט הוא כאמור לא התחמק), מלאכת הצילום של זיו ברקוביץ' (שזוהי לא עבודתו הטובה ביותר, למרות סצנת הפתיחה היפהפיה בהשתתפות פרה דווקא) והלחן של אלון פרץ. ויותר מכולם היא תלויה בסובלנות של הצופים. ולא נעים להגיד, ההתעוררות של רובם הגיעה דווקא בסוף הסרט.
"התעוררות" (2015) - במאי: גיא מאירסון, מפיק: איתי תמיר, שחקנים: קייס נאשף, אילנית בן יעקב, דוד אופק, משה פולקנפליק. צלם: זיו ברקוביץ', עורך: איתן ורדי, מוזיקה: אלון פרץ.
