"שברתי את הטאבו שאיראן היא האויב שלכם"
אחרי שפתח צוהר תרבותי למולדתו איראן באמצעות סרטיו שהוקרנו בישראל, מגיע הבמאי מוחסן מחמלבף לפסטיבל חיפה. בראיון מיוחד יש לו עצות לנתניהו ("היעדר דיפלומטיה עלול להביא להרס התקווה"), ולמירי רגב ("אולי היא צריכה לחיות גם באיראן") ותולה תקווה ביוצרי הסרטים: "קולנוע הוא נשק"
למוחסן מחמלבף יש תיאוריה, והוא מוכן לחלוק אותה אתכם בראיון עם ynet שמתרחש בעיצומו של פסטיבל הסרטים חיפה, אליו הגיע הבמאי האיראני הגולה כאורח מכובד. "אדם ממוצע חי, נניח, 80 שנה", הוא מתחיל בפירוט היסודות המתמטיים לטענתו, "עכשיו, אם אדם מרגע היוולדו ועד סוף חייו יצפה רק בסרטים, הוא יכול לראות 292 אלף סרטים לפי החישוב הבא: עשרה סרטים ביום כפול 365 ימים כפול 80. כל סרט הוליוודי שנצפה על ידי 30 מיליון איש - שווה לחייהם של מאה בני אדם. כלומר הם הורגים 100 בני אדם".
אבל זה לא רק הקולנוע ההוליוודי. "קולנוע יכול לשנות מציאות", מכריז מחמלבף, "עם זאת, מרבית הסרטים לא משנים. במאים רבים עושים סרטים בלי כל סיבה. אין להם מטרה, אין להם מה לומר. הם עושים את הסרטים כדי להעסיק את עצמם, להתפרסם, לעשות כסף. אבל קולנוע הוא לא עבודה. הוא האפשרות היחידה ליצור דיאלוג. קולנוע הוא נשק, וסרטים מהסוג הזה הם כמו אקדח שניתן לילד שעלול להרוג את עצמו ואחרים".
מחמלבף שהגיע לחיפה כדי לכהן כיו"ר חבר השופטים בתחרות הישראלית, אינו מבקר בישראל לראשונה. הוא צילם פה בעבר את "הגנן" (2012), סרט כמו-דוקומנטרי שעלילתו מתרחשת בגנים הבהאים, ומלווה אב ובנו (מחמלבף ובנו מייסן) המסיירים בגנים ומהרהרים במהותה של הדת, והיה אורח פסטיבל הסרטים הירושלמי שנה לאחר מכן. ביקורו הנוכחי מלווה בהקרנה חגיגית של כמה מסרטיו, בהם סרטו החדש, "הנשיא" (2014), שצולם בגיאורגיה והוקרן מוקדם יותר השנה גם בפסטיבל ירושלים.
השיחה נפתחת, מטבע הדברים, בהתפתחויות האחרונות הקשורות בחרדה הישראלית מפני פרויקט הגרעין האיראני, והשאלה הראשונה נוגעת לעמדתו באשר להסכם שהושג בין המעצמות ובין ארצו לשעבר (מחמלבף עזב את איראן בשנת 2005 ומתגורר היום בלונדון). "אני בעד דיפלומטיה כי דיאלוג הוא עניין של אנשים בוגרים", הוא משיב. "היעדר דיפלומטיה עלול להביא להרס של מדינות ותקווה לעתיד. כולנו חיים על פני אותו כוכב לכת, אבל דת, לאומיות וגזענות פילגו אותנו. כך גם השפה שעלולה לגרום להרבה אי-הבנות.
"אני סבור שהפחד מהעבר מונע מהחברה שלכם דיפלומטיה טובה. השואה איננה עוד. צריך לשים את העבר בבית קברות ולשכוח ממנו. פלאשבק לא עוזר לאף אחד. העתיד תמיד טוב יותר. כאמנים, אנו אחראים לעשות סרטים שיאירו את החשיכה, יראו את הבלתי נראה, ייצרו דיאלוג. אני מקווה שיום אחד ישראלים ופלסטינים יהיו מסוגלים לנהל דיאלוג בוגר. קולנוע יכול לשנות את העולם דרך שינוי דרך המחשבה של הצופים. אם סרטים ינסו להפחית את הפחד בקרב ישראלים ופלסטינים אלה מאלה ולהעניק לכל אחד מהם את הזהות של בני אדם - השינוי הזה יכול להתרחש".
יש לנו שרת תרבות שחושבת בדיוק ההיפך. שצריך למנוע עשיית סרטים כאלה משום שהם יוצרים דה-לגיטימציה של ישראל.
"אני כאן כדי לענות לה. באתי לכאן כי אני אוהב אתכם כבני אדם. גם היא בן אדם אבל היא שוכחת את זה. אני מתבונן בה כבן אדם ואני רואה את היכולת שלה לתמוך בבני אדם. אנחנו צריכים לנהל דיאלוג. אגב, אני מחפש אותה כדי לשבת ולדבר איתה. אני לא רוצה להעליב אותה. אני רוצה להגיד לה, 'תראי, אני כאן מהצד של האויב. אני פה כדי שיהיו חיים טובים יותר לבני אדם על הכוכב הזה'. אם הגברת הזאת היתה שרת התרבות של איראן - איזה דיאלוג היא היתה מציעה לנהל? לדעתי, היא צריכה לחיות פעמיים, פעם אחת בישראל ופעם אחת באיראן כדי לראות שאין הבדל בין העמים".
אבל אתה עצמך עזבת את איראן אחרי בחירתו לנשיאות של אחמדינג'אד.
"עזבתי כדי לעשות משהו למען ארצי. אם הייתי נשאר לא הייתי יכול לעשות דבר. הם לא היו נותנים לי לעשות את סרטיי. באתי לישראל ועשיתי סרט בישראל. שברתי טאבו. בהתחלה כאשר שלחתי סרט לישראל, עם 'גאבה' (סרטו מ-1996 שהיה לסרט האיראני הראשון שהוצג בישראל אחרי המהפכה), ואחרי זה ראיתם עוד הרבה סרטים מאיראן. שברתי את הטאבו שאיראן היא רק אויב. ביקשתי להציג גם את הדימוי היפה שלה. אם סרט שלי ימנע את מותו של ילד אחד - אהיה שבע רצון".
מחמלבף, 58, נולד בטהראן, בן למשפחה ענייה. אמו עבדה וסבתו גידלה אותו. הוא מספר שהיתה אישה נדיבה שהסתפקה במועט ונתנה את רוב כספה לקבצנים. בד בבד, היא החדירה בו את האמונה שכל מי שהולך לקולנוע - אלוהים מענישו ושולח אותו לגיהינום. זו הסיבה שכילד לא ראה סרטים. בגיל 12 נאלץ לעזוב את בית הספר והתחיל לעבוד, והנה חולפות עוד חמש שנים מבלי שהילד מוחסן צופה ולו בפריים אחד.
בגיל 15 הצטרף לקבוצה מיליטנטית שלחמה בשלטונו של השאה, ובהיותו בן 17 נעצר אחרי שדקר שוטר, עונה משך שישה חודשים (סימני העינויים עדיין ניכרים בגופו, והוא עבר ניתוחים רבים ברגליו), וישב בכלא משך 4.5 שנים. מחמלבף שוחרר בעקבות המהפכה החומייניסטית שהובילה להפלתו של השאה.
"עד גיל 22 לא יכולתי לראות סרטים, וכאשר שוחררתי והלכתי לקולנוע הייתי בהלם", הוא אומר, "צפיתי בהרבה זבל, אבל הדימוי, גודלו, צבעו, הקצב כבשו אותי. הייתי כמו עיוור שעיניו נפקחו והוא רואה צבע, אור. זה משום שזה היה חדש בעבורי. ואז התחלתי לחשוב שקולנוע הוא כלי טוב. אם הוא משפיע עליי, הוא יכול להשפיע על החברה כולה. סרטי הראשון, 'חרטה טהורה' (1983), מספר על בנקאי, איש משפחה, שלילה אחד מת במפתיע. משפחתו קוברת אותו רק כדי לגלות שהוא למעשה חי. רק אז הגיבור מבין שבהתנהגותו ואורח חייו הוא שכח את מחויבותו לחברה וצריך להתנצל בפניה. זהו סרט מוסר דתי, אבל הוא גרם לממשלה להבין שקולנוע ודת יכולים ללכת יחד".
כאמור, סרטו "גאבה", אגדה שבמרכזה דמויות רקומות הנעורות לחיים משטיח מסורתי, היה חלוץ הסרטים האיראניים שהוצגו בישראל אחרי עליית חומייני. בעקבותיו הוקרנו פה עוד שלושה מסרטיו של מחמלבף: "סלאם סינמה" (1995), "עת לאהוב" (1991) וכן "רגע של תמימות" (1996), סרט נפלא ומתוחכם העוסק במהותה של נקודת המבט באמצעות שחזור סיפור ניסיון הדקירה שהוביל למאסרו.
"היו לי בעיות בעקבות הקרנת 'גאבה' בישראל", הוא מספר בדיעבד. "נקראתי לחקירה על ידי השלטונות, ואז הכרזתי ששלחתי את הסרט 'לצד השני' על מנת להציג את עצמנו כבני אדם. אמרתי להם 'אני הנציג של האומה הזו ולא אתם'. ניסיתי לשבור טאבו. לשלוח דימוי חיובי של ארצי".
מחמלבף התאכזב והתפכח מהר מאוד מהאידיאלים המהפכניים שפיעמו בו בצעירותו. הוא וחבריו האמינו שבעקבותיה תהפוך איראן לגן עדן, אבל גילו שהגיעו לגיהינום: "בתקופת השאה היה לנו לפחות חופש בחיינו הפרטיים, אבל אחרי המהפכה גם זה נעלם. אז התחלתי לבקר את הממשלה באמצעות כל אחד מסרטיי. המהפכה עצמה לא הייתה רעה. התוצאה היתה".
כאשר השלטונות האיראניים שלחו מתנקשים בעקבותיו, עזבו מחמלבף ומשפחתו את פריז ועברו להתגורר בלונדון, שם הם חיים כיום. כל בני משפחתו, בנותיו סמירה וחנה, אשתו מרזייה משקיני, ובנו מייסן עובדים כקולנוענים. סמירה ביימה את "התפוח" (1998) על שתי בנות הכלואות בביתן על ידי הוריהן, בהיותה בת 17, ואילו חנה הציגה בגיל 15 את סרט הביכורים שלה, "Joy of Madness", העוקב אחר צילומי סרט מאוחר של אחותה הבכורה.
סרטו החדש, "הנשיא", שצולם כאמור בגיאורגיה, מביא את סיפורו של נשיא של מדינה לא מזוהה שבעקבות הפיכה פתאומית מוצא עצמו נע ונד עם נכדו הצעיר, כשהם מחופשים לפשוטי עם, ומתוודע לטרגדיה שגרם לעמו. מחמלבף כתב את הגרסה הראשונה של התסריט כאשר התגורר באפגניסטן, ואז גם התייחס מפורשות לנשיא האפגני. אחרי שרשרת מהפכות "האביב הערבי" הוא שכתב את התסריט כדי לסכם באמצעותו את כל המהפכות הללו, שלדבריו מובילות לאנרכיה ושוב לדיקטטורה.
אגב כך הוא מצהיר כי "אמנים צריכים להיות הוגנים. להגיד את מה שהם חושבים. סרט צריך להיות דיאלוג, לא מונולוג. קולנוען צריך לשאת באחריות, לא לבזבז את זמנם של הצופים. זמן זה חיים".
באותה מידה הוא מתעב סרטים "אמנותיים" שתכליתם, לדעתו, לא נועדה אלא להאדיר את האגו של יוצריהם (השמות שמורים במערכת). "הקולנוע הוא כלי של נבואה", אומר מחמלבף. "קולנוע טוב ומחויב יכול לשנות את העולם. אני שונא קולנוע 'מבודד' ו'אינטלקטואלי' שיוצרו מכריז באמצעותו 'אני במאי'. צריך לעשות סרטים בשביל החברה".
והוא מוסיף: "בעבור יוצרים רבים, המסר של הסרט הוא כמו פוסט בפייסבוק. אבל מבחינתי, הקולנוען הוא הנביא של זמננו. הוא נושא מסר לאנושות. הוא מעל הפילוסוף, המשורר, המנהיג, המורה. הוא האור שמראה לך את האמת בטיפה של מים. צ'פלין הוא נביא כזה".
כשופט בתחרות הישראלית, איך אתה מתרשם מהקולנוע שלנו?
"יש משהו סימבולי בכך שבמאי איראני שופט השנה סרטים ישראליים. אני אוהב קולנוע ישראלי. בכל פסטיבל אני רואה סרטים ישראליים ולעיתים מעניק להם פרסים. המדינה שלכם דמוקרטית, לפחות יותר משלי, אבל אין לכם שלום ובקולנוע שלכם יש שלום. רבים מהקולנוענים שלכם מנסים להראות את החברה בדרך אמיתית. לתת לאנשים להבין זה את זה".
הוא מציין, אגב כך, את "ביקור התזמורת" של ערן קולירין ו"קדוש" של עמוס גיתאי - שני סרטים שאהב מאוד. "מאות סטודנטים מסיימים אצלכם את בתי הספר לקולנוע. זה אומר שאתם אוהבים קולנוע, שלקולנוע יש משמעות פה, ושאתם יכולים לשנות את החברה באמצעות הקולנוע".
ויש לו גם מסר לנתניהו: "מה אתה מציע לעשות? לתקוף את איראן ושאיראן תתקוף אתכם? דבר אינו מושלם. אבל אין לנו דרך אחרת. התיאוריה שלי אומרת שכל יום צריך להיות קצת יותר טוב מקודמו, לא במאה אחוז. פרפקציוניזם מייצר דיכאון. הפוליטיקאים בישראל מדוכאים כי המטרה שלהם היא להשיג מאה אחוז. טוב יותר לראות מה השתפר מאז השנה שעברה. מה שמניע פוליטיקאים הוא הפחד".
