הגל החדש

הם היו מהטובים בארץ בתחומם, במרחק צעד אחד מהפיכה למקצוענים ומינוף התחביב שלהם לקריירה ספורטיבית. ואז הם החליטו לעשות מהלך ששינה את חייהם לחלוטין.

"מה אתה רוצה להיות כשתהיה גדול?" שמע כל ילד עשרות פעמים בחייו. לכל אחד יש תשובה משלו וכולן נכונות. שוטר, רופא, אסטרונאוט, מאלף אריות בקרקס. אבל רבים מהחלומות לא מתגשמים, פשוט כי לא כולם יכולים לאלף אריות. השאלה היא מה קורה כשיש יותר מחלום אחד?

הטובים לשייט. מימין לשמאל: גל גורן, אריאל ספן, רותם ישראלי, אופק שוסטר(צילום: אלעד גרשגורן)

בקורס החובלים, אחד המסלולים הקשים והתובעניים בצה"ל שהסתיים בתחילת החודש, יש ארבעה שהגשימו את החלום שלהם, אבל בדרך ויתרו על אחד אחר. רותם ישראלי (20), אריאל ספן (21), אופק שוסטר (22) וגל גורן (24) עברו את המסע המפרך, שכלל שנתיים וחמישה חודשים אינטנסיביים במיוחד כדי לפקד על ספינת טילים. כדי לעשות את זה, כל אחד מהם נטש מאחוריו את ענף הספורט בו הוא הצטיין בהחלטה ששינתה את מסלול חייהם.

גורן, שרכב על אופני שטח ואופני כביש ואף היה חלק מנבחרת ישראל, סיפר על הקונפליקט: "התחלתי את הרכיבה על האופניים כמשהו מאוד חובבני, רק רציתי לרדת במשקל. עם הזמן אתה רואה שאתה טוב, שאתה מתקדם וכבר אפשר לחשוב על להגיש את המועמדות שלי לספורטאי מצטיין. לא עניין אותי כלום, אני באופניים, זה מה שאני רוצה לעשות. ועדיין, הים היה לי בראש כל הזמן. ויתרתי על הרכיבה כי לא מספיק חלמתי את זה".

גם ישראלי, שהתחרה בשייט מפרשיות בדגם לייזר וזכה פעמיים באליפות הארץ לנוער, העדיף את הספינות הגדולות והמדים הלבנים על פני המפרשית הקטנה והמדליות על הצוואר: "גם אבא שלי עסק בשייט והתאים לי מאוד לאופי הספורט הזה, אבל היה לי ברור שאני רוצה להתגייס לצבא. בצו הראשון סיפרתי מה אני עושה בחיים וקיבלתי ישר חובלים, אפילו בלי לעבור יום סיירות. היה לי ברור שאני רוצה להישאר בים, שאני מאוד רוצה פיקוד. ויתרתי על ההישגיות לטובת דברים שנראו לי חשובים יותר".

העדיפו את הצבא(צילום: אלעד גרשגורן)

ספן, גולש הווייקבורד (מקום שני בארץ בגיל 17) בעל שם המשפחה המחייב, ממשיך את הקו: "התחלתי לגלוש בווייקבורד בגיל 12 בכינרת. בכיתה ט' הלכתי לפנימייה צבאית ימית בעכו, משם עברתי את עליית המדרגה מהכינרת לים. הייתי מפליג במפרשיות יותר כתחביב, ובסופי שבוע התחריתי בכל מה שקשור לווייקבורד. בזכות החינוך שקיבלתי בפנימייה וגם בבית, הבנתי שספורט זה כיף גדול, אבל לא מה שאני רוצה לעשות כמקצוע לתמיד. הבנתי שהמקום הנכון בשבילי הוא להתגייס לצבא ולפקד על לוחמים בים".

לשוסטר, כדורסלן נבחרת הנוער בעבר, הייתה קריירה מבטיחה: "שיחקתי כל החיים שלי כדורסל, בכל המסגרות. איפשהו בכיתה ה' החלטתי שאני רוצה קומנדו. אז הייתי הולך לבריכה, לימדתי את עצמי לשחות חזה, לשחות חתירה, בלי אף מאמן, בלי עזרה חיצונית. הייתי משחק כדורסל, חמישה אימונים בשבוע, אימונים אישיים, ותוך כדי כל הזמן שוחה. בי"ב עברתי גיבוש לשייטת. לפני הגיוס הייתי בטורניר הכנה לאליפות אירופה עם נבחרת הנוער. הייתה לי את הדילמה אם להמשיך בספורט או להתגייס, אבל בשורה התחתונה כבר באמצע י"ב ידעתי שלא אסלח לעצמי אם לא אגיע הכי רחוק שאני יכול בצבא".

אתם מתחרטים שהחלטתם להשאיר את הספורט מאחור והתגייסתם לצבא?

"אני יודע שקיבלתי המון מ־10 השנים שבהן התחריתי בשייט", אומר ישראלי. "חוויתי מאמנים שונים, פגשתי אנשים מיוחדים, וכילד קטן להיכנס לים ולעמוד מול הגלים האלו, זה משהו מאוד מחשל ומאוד מעצב.  

בעתיד אהיה חייב להמשיך לעסוק בשייט בצורה כזאת או אחרת, זה לא הולך לעזוב אותי בכל מקרה. זה אולי יכול להיות תחביב, אבל בתור מקצוע ומקור פרנסה זה קשה. תראה את מיכאל קולגנוב. זה עצוב מאוד".

גורן: "ישבתי עם המאמן האישי שלי במרפסת ואמרתי לו שאני מתגייס. התקשר אליי מאמן נבחרת ישראל ואמר לי: 'יוצאים עכשיו לאליפות אירופה. אני מבין שאתה רוצה להתגייס, תחשוב על זה, אם כן, תגיד לי'. זה מצב קשה להיות בו. בדיעבד אני אומר לעצמי שאם הייתי נוסע לאליפות אירופה וממשיך ומגיע להישגים, בטוח שלא הייתי מגיע לכאן לחובלים. להגיד אם זה טוב או לא טוב? אי־אפשר. שני הדברים הללו מצוינים".

ספן: "כשגלשתי ואני עדיין גולש זה רק אני, אין שום דבר מסביב חוץ ממוזיקה. מנותק לגמרי מהעולם. כאן בצבא זה אחרת לחלוטין, מסגרת צבאית, לפקד על אנשים ולעבוד עם הרבה רעשי רקע. אני יודע להפיק את הטוב משני הדברים. אני נהנה גם מזה וגם מזה".

שוסטר: "יכול להיות שהיה לי סיכוי להיות עכשיו באליפות אירופה עם הנבחרת. אירועים כמו היורובאסקט עם נבחרת ישראל זה באמת השיא של הכדורסל. אני מסתכל גם עכשיו על בני מחזור שהם שחקני ליגה לאומית ואפילו ליגת העל, חברים שלי. וכן, מדגדג מדי פעם ובשנייה אני חוזר לכושר הזה. אני כן יודע שאני אגע בזה מתי שאני רק יכול".

בשורה התחתונה, כולם מסכימים שאסור להפסיק לחלום. "מי שחולם להיות ספורטאי מקצוען", מסכם גורן, "חייב ללכת על זה בכל הכוח. מי שלא, אז שימשיך לחפש את הכיוון שלו".