מישל מונהאן: "שכחנו שחיילים הם בני אדם"
בדרמה "חובשת קרבית" מגלמת מישל מונהאן אם לילד שהיא גם חיילת לוחמת באפגניסטן. "אני מאמינה שיש נתק בין אזרחים לאנשים במדים, לא תופסים שהם גם הורים", היא אומרת בראיון ומצהירה: "אני אישה חזקה, כמו כל אישה, אבל אני לא מושלמת, אני פגיעה, עושה טעויות ואני עצמאית"
בטוויטר של מישל מונהאן מתנוססת תמונה שקשה להתעלם ממנה: מונהאן נתקלה בה במקרה במגזין פיפל, והיא מציגה שתי שורות של נשים חיילות בצבא האמריקני. הן עומדות בשתי שורות מוקפדות לכבוד התמונה הרשמית. הדבר יוצא הדופן ששובר את הפורמליות הוא שכולן ללא יוצא מן הכלל מחזיקות על זרועותיהן ומניקות את הילדים שלהן. אמהות חיילות.
בראיון ל-ynet היא מספרת שהתמונה נגעה לליבה, ורק לאחר מכן גילתה שהיא צולמה לכבוד פתיחה של חדר הנקה בבסיס פורט בליס, אותו בסיס בעיירה בטקסס שבה מתרחש הסרט בכיכובה - "חובשת קרבית", שעולה בישראל היום (ה').
"לקראת הסרט ביליתי הרבה זמן עם חיילים - גברים ונשים, והעובדה שיש שם חלל בטוח בשבילן להניק במוצב הזה, זה משהו מאוד מתקדם. זה ממש נתן לי השראה, אני אמא בעצמי והתמונה הזו נותנת האנשה לחיילות. מלכתחילה רציתי לעשות את הסרט הזה, אפילו הרגשתי חובה לעשות אותו כי אני מאמינה שיש נתק בין אזרחים לאנשים במדים. לא תופסים שהם גם הורים, ולא תמיד מזדהים עם הקורבנות שהם נאלצים לעשות באופן יומיומי בחיים שלהם".
קריירת המשחק של מונהאן, נשואה ואם לשניים, החלה למעלה מעשור, במקביל לקריירת דוגמנות ששימשה אותה כדי לממן לימודים. בשלב מסוים עזבה את הלימודים ועברה מהעיירה הקטנה בת 700 התושבים בה נולדה באיווה לניו יורק. אחד התפקידים הבולטים הראשונים שלה היה בקומדיית הפשע "קיס קיס בנג בנג" לצד רוברט דאוני ג'וניור ו-ואל קילמר.
היא שיחקה בכמות מכובדת של סרטים וסדרות, כולל "בוסטון פאבליק", "אל תלחצי אני בדרך", "קוד מקור", "נשק של תקווה".
בשנים האחרונות היא הופכת לפנים עוד יותר מוכרות – היא שחיקה לצד טום קרוז בשניים מסרטי "משימה בלתי אפשרית" וגילמה את אשתו של מרטי הארט בעונה הראשונה של "בלש אמיתי" - עליה הייתה מועמדת לגלובוס הזהב. עכשיו אפשר לראות אותה בשני סרטים שבהם היא מגלמת נשים בצבא, שתיהן אמהות גרושות: ויולט בקומדיה "פיקסלים" של אדם סנדלר, ובתפקיד ראשי כמגי, החובשת ב"חובשת קרבית" שביימה, כתבה והפיקה קלאודיה מאיירס.
מגי היא אם לפול (אוקס פיגלי), ילד בן חמש שפוגש אותה מחדש עם שובה מאפגניסטן, לאחר שלא ראה אותה למעלה משנה. בזמן הזה הוא הספיק להיקשר, באופן הגיוני לאביו (רון ליווינגסטון) ולארוסתו החדשה עלמה (עמנואל שריקי). מגי מנסה לגרום לו להרגיש שוב שהיא אמא שלו, להתרגל מחדש להורות בעצמה ולפתח קשר זוגי עם לואיס (מנולו קרדונה) - בין הבודדים שלא שופט אותה על כך שהיא מעוניינת להמשיך בקריירה צבאית.
הסרט מציג את ההתמודדות בצורה ריאליסטית ולא זוהרת. מגי אינה אם מושלמת, ועל אף שהעלילה המרכזית מתרחשת בבית, הצבא ממשיך לשחק תפקיד - כקריירה שהיא עדיין רוצה, אבל צריכה לבחור בה בכל יום מחדש, ובחוויות קשות שעברה שם, בפוסט טראומה שקשה לה להכיר בה. מעל אלו מרחפת הביקורת שהיא נאלצת לספוג, שקשורה לכך שהיא אישה שבחרה בקריירה מסוכנת מעבר לים.
את חושבת שמצופה מהדמות שלך להיות קודם כל אמא, ולעשות ויתורים בהתאם?
"זה מוסר הכפול שיש לא רק בצבא אלא בחברה בכלל, כשזה מגיע לאמהות שעוזבות את הבית כדי לעבוד. יש משפט שמגי אומרת בסרט שאני מאוד אוהבת - אם גבר יוצא לעבוד זה בסדר, אבל אם אישה יוצאת לעבוד היא מייד הופכת לאמא גרועה. יש אנשים שלא מודעים לזה, שבאמת מופתעים כשהם שומעים אותה אומרת את זה. עבור גבר מקובל שיעשה מה שהוא מאמין, אבל אם אישה עושה את זה, כדי להילחם למען המדינה שלה, היא אם נוראית. ההורים שדיברתי איתם שהם גם חיילים לא הופכים להיות פחות הורים בגלל העבודה שבה הם בחרו".
כאמא בעצמך, הזדהית איתה?
"גם אני עוזבת את הילדים שלי כדי לעבוד - במשך חודש. זה כמובן לא קיצוני כמו אצל הורים בצבא. זה אפילו לא קרוב לזה, אבל אני מבינה את הכאב ואת האשמה. מצד שני כשאת כהורה עושה משהו שאת באמת מאמינה בו, והילדים שלך ידעו שאת גאה במה שאת עושה, גם זה משפיע ומשליך עליהם, זה חשוב וזה טוב".
לא חסרות בסרט סצנות שעשויות להיות קשות לשחקן מבחינה רגשית. מונהאן אומרת שהסצנות שהיו הקשות ביותר עבורה, היו אלו שבהן עולה נושא הפרידה מהבן: "זה גרם לי להרבה ענווה, הורים שנפרדים כך מהילדים שלהם שוב ושוב מתוך ידיעה שהם אולי לא ישובו. זה אחד הדברים הכי כואבים וחסרי אנוכיות שאני יכולה לדמיין לעצמי, במיוחד אחרי שנפגשתי ודיברתי עם הורים שעושים את זה. כאב לי נורא לצלם את זה, וכואב לי עד היום לצפות, אני עדיין נחנקת מדמעות שוב".
אילו סיפורים ששמעת מהחיילות השפיעו עלייך במיוחד?
"הרבה מהנשים שהלכו למלחמה הן חיילות מעוטרות על מה שעשו, בזמן שבני הזוג והילדים שלהן נמצאים בבית בתפקיד לא מסורתי, ואחוז הגירושין אצלן הוא מהגבוהים במדינה לנשים. לא פעם הן חוזרות הביתה ומקבלות מסמכי גירושים ומאבדות משמורת על הילדים. זה פחות נפוץ אצל חיילים גברים. שמעתי עד כמה המשפחה המורחבת לוקחת חלק בקורבן שלהן - הן מתגרשות וההורים שלהן שכבר פרשו מטפלים בילדים בזמן שהן בשירות מעבר לים".
"חובשת קרבית" מתרכז בשאלה למה הגיבורה משרתת, אבל נדרת ממנה נימה ביקורתית התוהה האם זה נחוץ שהחיילים יסכנו את החיים שלהם באפגניסטן. "הזווית הפוליטית פחות משנה בסרט", היא מסבירה, "הוא עוסק בפן החברתי, אחרי שכבר בחרת ללכת למלחמה ולשרת את המדינה שלך, כשתחזרי את רוצה שיטפלו בך ויתייחסו אלייך בכבוד. הוא לא שואל למה היא שם, אלא מבקש לעשות הומניזציה לחיילים. אנחנו מדברים עליהם לא פעם בהכללה ושוכחים שמדובר באינדיבידואלים. את שומעת בחדשות על ההרוגים, כל המוות הזה ונהיית חסינה. דרך הסרט אפשר להבין את המחיר הרגשי ומה המשפחות עוברות".
אפשר לומר באופן אוטומטי שמגי היא "דמות נשית חזקה", אבל מונהאן מצביעה על הבעייתיות שבעצם ההגדרה הזו, שניתנת לכל דמות נשית שמכילה מעט מורכבות או עומק. "אני אישה חזקה, כל אישה שאני מכירה היא כזו. אני לא מושלמת, אני פגיעה, אני עושה טעויות ואני עצמאית וגם מורכבת. מעירים על זה בהקשר לדמויות כי אנחנו רואים כל כך מעט תפקידים מורכבים מספיק לנשים על המסך. אז כשרואים דמות כמו מגי פתאום לוקחים צעד אחורה, רק כי היא מתנהגת כמו אישה במציאות, ואומרים וואו, כי זה כל כך משונה שיש דמות נשית על המסך שאפשר באמת להזדהות איתה".
הסרט נוגע בהטרדות ותקיפות מיניות, עברת משהו כזה בעצמך?
"זה לא קורה רק בצבא, וזה לא חדש. למזלי לא קרה לי משהו כזה, ולרוע המזל אני מכירה הרבה נשים שכן. הרגשנו שאנחנו לא יכולים להציג דמות של אישה בצבא בלי להתייחס לנושא של תקיפה מינית. כל אישה חיילת שדיברתי איתה כמעט הותקפה מינית ברמה כזו או אחרת. גם זה וגם תסמונת פוסט טראומטית, שתי התופעות נפוצות וחמורות והיינו חייבים לגעת בהם ולא לייפות את המציאות".
מה אפשר לעשות כדי להתמודד עם תקיפות מיניות?
"יש כמה תוכניות שמתמקדות בכך, ונשים מעודדות יותר מאי פעם לדבר על זה. לצערי חלקן מתביישות ופוחדות. הכי חשוב זה לדון על זה בצורה פתוחה, ולהראות את זה גם בקולנוע, שזה קורה, לא לשתוק".
מונהאן שיחקה גם בקומדיות, ואומרת שהיא לוקחת את כל התפקידים ברצינות: "דווקא כשזו קומדיה אני עצבנית יותר. בקומדיה יש קסם מסוים שקורה ביום הצילומים. באותו רגע או שזה מצחיק או שלא, ואת מאוד תלויה בשחקנים שלצידך. ב'פיקסלים' השתדלתי להיות מוכנה גם לדעת את השורות וגם לאלתר, הצוות לגמרי עודד אותי לעשות בלגן ולומר מה שבא לי".
כששמעת שאת מועמדת לגלובוס הזהב על "בלש אמיתי" הופתעת?
"כן, מאוד. זה היה כבוד גדול, ולא משהו שחיפשתי, לא רדפתי אחרי פרס כי לא חשבתי על עצמי כמישהי שצריכה אחד, אבל בכנות, כשגיליתי, לא האמנתי כמה טוב זה גרם לי להרגיש. אחרי כל השנים האלה לקבל הכרה מקולגות ואנשים שאני מכבדת, זה הפך ממש חשוב עבורי. זה הגיע דרך פרויקט שאני גאה להיות חלק ממנו. זו מרגע שעלית על הסט, כל יום ידענו שאנחנו עושים משהו מיוחד. את לא תמיד מרגישה ככה. האנרגיה היצירתית שהקיפה אותנו מהבמאי והכותב הייתה מאוד אינטנסיבית והחומרים היו עשירים, עבור כל הדמיות. זה היה פנטסטי".
האשימו את "בלש אמיתי" בשוביניזם, נטען שהנשים מנוצלות בזמן שהגברים מקבלים עומק. רוצה לענות למלעיזים?
"לדעתי הביקורות שטענו לשוביניזם הגיעו אחרי צפייה חלקית, עד פרק 4. הבנתי למה הם כתבו את זה, וחשבתי נו, חכו עוד כמה פרקים. הסיבה שאהבתי את הדמות של מגי הוא שלא מעריכים אותה על ההתחלה, יש לה בערה איטית. באיזשהו מקום מצא חן בעיניי שהמבקרים זלזלו בה ולא העריכו אותה, כי היא מקבלת את שלה בהמשך, נהניתי לבנות אותה לאט לאט עד שבפרק 6 ו-7 כולם הופתעו".
בעתיד הקרוב מונהאן עומדת להופיע ב"Sleepless Night", עיבוד מחודש של מותחן צרפתי בבימוי בארן בו אודר, לצד ג'יימי פוקס. בימים אלו החלו צילומי "The Path", סדרת הדרמה הראשונה שמופקת בהולו, שירותי הצפייה המתחרים של נטפליקס, שעוסקת בגדול במשבר אמונה שעובר אדם שקשור לקבוצה דתית. "זה מסעיר לקבל עוד ועוד הזדמנויות, ולא משנה לי אם זה סרט, טלוויזיה או תיאטרון כל עוד התסריט מאתגר ודוחף אותי למקום שעוד לא הגעתי אליו".
