"לא ראיתי יותר את רון ארד": פרק מספר

"גמור אותו בכל מחיר, אני חוזר- בכל מחיר!" נשמע קולו של דן טולקובסקי. אם לא יופל המטוס עכשיו, תאבד ישראל את גורם ההפתעה בהתקפתה על מצרים מחר". יואש (צ'אטו) צידון קיבל את פקודתו של טולקובסקי, ובליל ה-29 לאוקטובר 1956 הפיל את המטוס עליו היה מרוכז רובו של המטכ"ל המצרי. מבצע "תרנגול" עבר בהצלחה. המבצע נשמר בסוד והותר לפרסום רק בשנת 1989.

• רוצים לקרוא את הספר על המסך?
• הורידו את האפליקציה לאייפון, לאייפד ולאנדרואיד  
  

ספרם של מיכאל בר-זהר ונסים משעל

מיכאל בר-זהר ונסים משעל מכנסים את אירועי מבצע "תרנגול" ועוד רבים ממבצעיו הגדולים של צה"ל, בספרם "הלוחמים פשטו עם שחר": כיבוש דרך בורמה, הצניחה במתלה, השמדת חיל האוויר המצרי, "סבנה", "אביב נעורים", "מבצע יונתן", כיבוש הבופור, נפילת רון ארד, "חומת מגן". ומבצעים נוספים מכונסים בספר זה, שנכתב לאחר עבודת תחקיר מעמיקה ואיסוף עדויות רבות, פנים ושמות.

פרופסור מיכאל בר-זהר הוא חבר כנסת לשעבר ומבכירי הכותבים בנושאי ביטחון והיסטוריה פוליטית בישראל. בין ספריו ניתן למצוא את הביוגרפיות של דוד בן-גוריון ושמעון פרס, "הממונה" (על איסר הראל), "נקמת מינכן" (עם איתן הבר), "מרגל בחורף", "באשמת רצח" ועוד.

נסים משעל הוא מבכירי אנשי התקשורת בישראל אשר שימש בתפקידים בכירים רבים בעולם התקשורת הישראלי ביניהם מנכ"ל הטלוויזיה הישראלית, כתב מפלגות, כתב בוושינגטון, מנחה תוכניות ראיונות פופולריות כמו "מוקד ומשעל חם". בין ספריו ניתן למצוא את "ואלה שנות - 60 למדינת ישראל", "ואלה תולדות - 2000 שנות היסטוריה יהודית" ו"הותר לפרסום".

"לא ראיתי יותר את רון ארד"

הצלת ישי אבירם והחיפוש אחר רון ארד

יום חמישי, 16 באוקטובר 1986. טייס הפנטום ישי אבירם הלך, כמדי יום ביומו, לעבודתו. בשעה 11:30 קיבל טלפון מהטייסת: "תגיע לבסיס!" הוא הגיע לטייסת 69, שם פגש את חברו הנווט רון ארד. השניים, אנשי מילואים, נקראו לטיסה מבצעית בלבנון. בשעות הצהריים הם נכנסים לחדר המבצעים ומקבלים תדרוך לקראת היציאה לתקיפת מטרות מחבלים באזור צידון שבלבנון.

בשעה 16:45 הם מגיעים אל היעד, עם מטוס הפנטום אף 4. הם מזהים את המטרות ולוחצים על כפתור ההפצצה. הפצצות משתחררות. ואז זה קורה: תקלה טכנית גרמה לפיצוץ חלק מהפצצות סמוך למטוס, והוא החל להתפרק באוויר. "שמעתי בום אדיר, ראייתי והכרתי התערפלו. הייתי בטוח שנהרגתי. הרגשתי שאני על הגב, מסתחרר כלפי מעלה ונאסף אל אבותי. פתאום משהו משך אותי כלפי מעלה; הבטתי למעלה וראיתי מצנח. חזרתי מיד למציאות."

רון ארד מושך בידית ומפליט את הצוות. ישי אבירם, שריחף עם המצנח בין שמים לארץ, חשב לעצמו באותם רגעים שלא יכול להיות מקום גרוע מזה לנטוש, בלב אזור כפרי צפוף ושורץ מחבלים. רון ארד לא ענה לאבירם במכשיר הקשר, ומאוחר יותר נודע שכנראה שבר את ידו בנטישה. אבירם כיוון את המצנח אל תוך מדרון של ואדי, נחת קרוב לאפיק והתחבא בשיחים העבותים.

רון ארד, שצנח גם הוא מהמטוס, לא נראה בסביבתו. הוא נחת כמה מאות מטרים ממנו. המחבלים ראו את אבירם צונח, ירדו לוואדי תוך שהם יורים בכל שיח חשוד והתקרבו אליו למרחק של כמה עשרות מטרים. אבירם התכווץ בין השיחים ושמר על דממה מוחלטת. הם המשיכו לצעוק ולירות, אבל לא הצליחו לזהות את מקום הימצאו.

בפיקוד חיל האוויר קיבלו את הודעת הנטישה ומיד הוזנקו כל כוחות החילוץ האפשריים.

מטוסי אף 16 חגו מעל הניצול והניסו את המחבלים מהסביבה. לאחר כשעתיים, לקראת רדת החשיכה, שמע הטייס את רעש המסוקים חגים באזור. הייאוש הפך אט אט לתקווה.

אבירם יצא ממחבואו והחל לטפס מהוואדי כדי להגיע לנקודה שממנה ניתן יהיה לחלץ אותו. הוא הבחין במסוק המתקרב אליו, אך לפתע המסוק פנה והתחיל להתרחק ממנו. הוא לא ידע שלמסוק אירעה תקלה במערכת החשמל והטייס החליט לחזור. לבו צנח. הוא חשש שחבריו החמיצו אותו והוא יישאר לבדו, בתוך שטח עוין, רווי מחבלים.

אבל המזל שב והאיר לו פנים. החשמל במסוק שב לפעול. ה"קוברה" הסתובבה והתקרבה אל הטייס שנטש. המחבלים, שצפו במתרחש, פתחו באש לעבר המסוק. בקור רוח הוא הצליח לכוון את צוות המסוק לרדת אל מתחת לקו האש של המחבלים ולנחות קרוב אליו.

אבירם מספר: "נופפתי להליקופטר בידיים, כיוונתי אותו עד שעמדנו פנים מול פנים. ואז ראיתי את סרן ח' מצביע עלי. הם ראו אותי וריחפו ממש מולי." הוא זינק על המגלש, תפס את המוט שמתחבר למסוק, השעין את המגלש אל מתחת לבית השחי וביד השנייה אחז את מכשיר הקשר וצעק לעבר טייס הקוברה: "סע! סע!"

הם התרוממו וטסו במהירות נמוכה משום שאבירם היה תלוי כשידיו אוחזות במוט ורגליו מתנודדות למטה. הטיסה בדרך הביתה עברה מעל כפרים לבנוניים והטייסים חששו שתיפתח אש לעברם. טייס הקוברה, הטייס המחלץ רב סרן א', מספר: "טסנו מעל כפר מואר וכל מי שהיה מרים ראש היה יכול לראות את הטייס תלוי על ההליקופטר. השאלה שהטרידה אותי היתה אם יירו עלינו מהכפר ואם הטייס יחזיק מעמד. פחדתי שלא יהיה לו כוח אז צעקתי לסרן ח' שיסתכל אם הוא עדיין תלוי."

לאחר שעברו את האזורים המאוכלסים, הוחלט לנחות באזור חוף הים כדי לאפשר לאבירם להיכנס למסוק. אבל אז נפתחה לעברם אש ו"הקוברה" נאלצה לשוב ולהמריא, כשהטייס כבר יושב על מגלש המסוק. בשעת הנטישה נפצע אבירם באוזנו והרוח החזקה שהכתה בו הגבירה את כאביו. המסוק המשיך בטיסה נמוכה וכעבור זמן קצר שוב ניסה לבצע נחיתה שתאפשר לטייס לעבור למסוק אחר, אך הפעם נורה לעברם פגז אר פי ג'י והם נאלצו לשוב ולהמריא. הפעם הוחלט להמשיך ישר לכיוון ישראל.

רק כשהגיעו לראש הנקרה הטייס היה יכול לנחות ולאפשר לאבירם לרדת לקרקע בטוחה. לחץ עצום השתחרר אצל אנשי הצוות שהיו שותפים לדרמה מורטת עצבים ומסוכנת.

"כשנחתנו," סיפר טייס המסוק, "והטייס אבירם ירד, פתאום זיהיתי שהניצול שלי הוא לא אחר מאשר המדריך הנערץ שלי בקורס טיס. צמרמורת עברה לי בכל הגוף."

במסיבת עיתונאים שהתקיימה לאחר החילוץ אמר מפקד חיל האוויר, האלוף עמוס לפידות, כי זו היתה פעולת חילוץ יוצאת דופן בתעוזתה: "צוות המסוק פעל בתנאים קשים, תוך לקיחת סיכונים גדולים, תוך חירוף נפש, כדי לחלץ חבר." והטייס הניצול, כולו נסער ונרגש, אמר: "בזמן החילוץ הרגשתי גאווה ושמחה על שאני שייך לחיל האוויר ולצה"ל כולו. במצב כזה האמירה 'משפחת חיל האוויר' מקבלת משמעות אמיתית."

אבל שמחת החילוץ וההתרגשות הגדולה הפכו במהירות לתחושה קשה ולדאגה גדולה לנווט רון ארד, שלא חולץ מהשטח ונפל בשבי. תעלומת רון ארד היא עדיין בגדר פצע לאומי שצורב בלבו של כל אחד מאיתנו.

במהלך השנים עשו ממשלות ישראל מאמצים אדירים לחפש אחר רון ארד. יחידות מודיעין, סוכני מוסד ויחידות מובחרות יצאו למבצעים נועזים, שמרביתם נותרו חסויים. אחד מהם פורסם וזכה לתהודה עולמית: חטיפתו של מוסטפא דיראני על ידי סיירת מטכ"ל.

דיראני, שהחזיק בארד במשך שנתיים ועל פי החשד מכר אותו לאיראנים תמורת 300,000 דולר, הפך ליעד מודיעיני מבוקש מאוד בדרך לפתרון תעלומת ארד. "הוא היה אובססיה אישית של כל גורמי המודיעין. היינו בטוחים שבידיו יש מידע קריטי שיעזור לנו להבין מה קרה לרון ארד ואולי גם להגיע אליו," סיפר איש מודיעין בכיר שהיה מעורב בפרשה.

הרעיון לחטוף את דיראני התגבש בראשו של ראש אמ"ן דאז אורי שגיא. יום אחד נכנס לחדרו של אהוד ברק, הרמטכ"ל דאז, והעלה בפניו את הרעיון למבצע החטיפה.

ברק, כמפקד סיירת מטכ"ל לשעבר, אהב מבצעים מהסוג הזה והחליט לתמוך במבצע, על אף הסיכונים. כעת היה צריך לשכנע את ראש הממשלה יצחק רבין. רבין קיבל את תוכנית המבצע, קיים שורת דיונים, בחן סיכויים מול סיכונים והתלבט רבות. לבסוף, מי שהצליח לשכנע אותו בנחיצות המבצע היה מפקד סיירת מטכ"ל סגן אלוף דורון אביטל. רבין אישר.

סמוך לחצות של 20 במאי 1994, שמונה שנים לאחר שרון ארד נפל בשבי, יצאה הסיירת ללבנון בשני מסוקי יסעור. בתדרוך שנערך לפני היציאה הובהר לחיילים כי "המטרה היא לתפוס אותו בחיים. מי שמגיע קודם משתלט עליו. יש לתפוס אותו לפני שיספיק להגיע לאקדח שלו ולסכן את הלוחמים. ואם זה מה שיתרחש יש להרוג אותו גם במחיר של כישלון הפעולה כולה."

המסוקים טסו אל הכפר קסר נאבא, שנמצא תחת שליטת חיזבאללה והכוחות הסוריים. הכפר שוכן כשמונים קילומטר מהגבול עם ישראל, כארבעים קילומטר מצפון לבֵּירות, בנקודה שבה אין מכ"מים סוריים. המסוקים חצו את רכס ההרים ואת הקווים הראשונים של הצבא הסורי בבקעא. בשל האוויר הדליל באזור ההררי, היה קשה להם לתמרן ולאתר משטח נחיתה בטוח ונוח. לבסוף הם נחתו על משטח בצלע הר תלול, בשולי קסר נאבא.

עם הנחיתה פרקו המטוסים שני ג'יפים ואת הלוחמים המיומנים. אחד הלוחמים, שחיכה להם בנקודה מוסכמת, אותת להם על ידי נצנוץ והצטרף ללוחמים. מפקד הכוח הוביל אותם אל הווילה שבה התגורר דיראני. הכוחות נערכו בחוץ ואז ניתנה הפקודה לפרוץ פנימה. הלוחמים מצאו את דיראני, אשתו, ילדיו ואחיו ישנים במיטותיהם. החוליה בפיקודו של סרן נ' העירה אותו כשאקדחו של המפקד מוצמד לרקתו. דיראני היה בהלם מוחלט. הוא לא הספיק להושיט את ידו לעבר הנשק הטעון שהיה מונח למראשותיו.

אחיו של דיראני סיפר: "החיילים נכנסו בסערה לתוך הבית וזעקו לעברנו: 'לא לזוז, אנחנו ישראלים.' מהרגע שהכוחות נכנסו לבית ועד שהסתלקו לא עברו יותר משבע דקות. ובמשך כל הרגעים האלה כיוונו החיילים רובים ואקדחים עם משתיקי קול לעבר כל אחד מאיתנו. שני הבנים ושלוש הבנות שישנו בחדרים סמוכים הוכנסו לאחד החדרים וננעלו שם."

חוקרי שב"כ שהצטרפו לכוח ניסו להוציא מדיראני מידע ראשוני קריטי. היתה תקווה קלושה שאולי רון ארד נמצא באחד מחדרי הווילה. אך דיראני השיב שאיננו יודע דבר על מקום הימצאו העכשווי של ארד. החקירה הקשוחה לא הניבה תוצאות.

אשתו סיפרה אחר כך לכלי התקשורת הלבנוניים: "החיילים הכירו אותנו אחד אחד. הם חקרו אותי מהר. שאלו על סרטי וידאו ופתחו בחיפושים בכל חלקי הבית. החיילים לקחו איתם המון מסמכים, ניירות, ציוד - ויצאו מהבית."

כבר בתכנון המקורי הוחלט להוציא את דיראני מהבית על אלונקה כדי למנוע ממנו התנגדות פיזית העלולה לעכב את המבצע. "הלוחמים רצו להגיע אל המסוקים במהירות האפשרית כדי להסתלק מהמקום לפני שכל הכפר יתעורר. ובאופן טבעי כשאתה הולך בחיפזון אתה יוצר רעש. ואכן חלק מהאנשים בכפר התעוררו ואחד השכנים אף החל לירות ירי לא מדויק מרובה ציד," סיפר אחד ממפקדי הכוח.

רב סרן ש' היה היחיד שנפצע מכדור שחדר לירכו. הוא לא הסכים שיעלו אותו על אלונקה, אלא התעקש להמשיך ללכת עם הלוחמים עד למסוקים, שהיו רחוקים למדי משם.

המסוקים המריאו במהירות וצרורות ירי שנורו לעברם לא פגעו בהם. כעבור שעה נחתו בשדה תעופה במרכז הארץ, שם חיכו להם הרמטכ"ל ברק וראש אמ"ן שגיא. דיראני נלקח למתקן חקירות, שם נכלא ונחקר במשך כחצי שנה.

ראש אמ"ן שגיא אמר לאחר המבצע, כי המסמכים שנלקחו מביתו של דיראני מהווים חומר מודיעיני רב חשיבות על גורלו של רון ארד.

קצין מודיעין בכיר הוסיף: "יצאנו לפעולה הזו כדי להשיג עוד מידע על גורלו של ארד מאז שהועבר לאיראנים, לסגור אצלנו קצוות פתוחים; וגם להודיע לעולם שהאיראנים, שעד אז היתממו לגבי העובדה שארד הועבר אליהם על ידי דיראני, אכן מחזיקים בו." אולם בחקירותיו הכחיש דיראני שמכר את רון ארד לאיראנים וטען כי ארד נחטף מידיו על ידי סוכנים איראנים.

הוא סיפר כי הנווט נחת באזור הררי, דרומית לצידון, סמוך לעיירה מרדושה.

הוא ניסה להסתתר מהכוחות הלבנוניים בין השיחים. אבל שני פעילי "אמל", תנועה שיעית בהנהגתו של נביה ברי, גילו אותו ולקחו אותו בשבי ללא מאבק.

בשנים 1986 1988 הוא הוחזק על ידי דיראני. לאחר מכן, כך מעריכים, הועבר ארד מידיו של דיראני לאיראן או לארגון שיעי אחר. מאז נעלמו עקבותיו לחלוטין. הרבה השערות והערכות פורסמו לגבי מה שקרה לארד בהמשך: אפשרות סבירה שהוא נרצח על ידי שוביו בליל 3 במאי 1988, במהלך מבצע של הצנחנים נגד החיזבאללה בכפר מיידון, או שנהרג כאשר ניסה להימלט.

באוקטובר 2003 טענו בכירים איראנים שערקו למערב שארד חי ומוחזק בכלא המרכזי בטהרן. "הוא אושפז כמה פעמים בגלל בריאותו הרופפת," סיפרו.

בשנת 2005 הגיש אמ"ן דו"ח סודי לראש הממשלה שרון, ולפיו ארד מת בלבנון בשנת 1995 ממחלת עור קשה. על פי מידע זה, ארד חי תשע שנים לאחר שנפל בשבי והוא הועבר מלבנון לאיראן ובהמשך הוחזר ללבנון.

תם ולא נשלם. פרשת ארד מעסיקה את מדינת ישראל זה קרוב לשלושה עשורים ועדיין צופנת בחובה שאלות בלתי פתורות. רוצים לקרוא את ההמשך? היכנסו לכאן!