מאדים לשמחה: הכוכב האדום של הוליווד
ארנולד שוורצנגר הציל את תושביו, מאט דיימון מצליח לשרוד עליו כנגד כל הסיכויים: מאדים הוא כוכב קולנוע ותיק, שהפך כבר מזמן כר פורה לסרטי אימה וגם לקומדיות - עוד לפני שגילו עליו מים זורמים
חובבי הקונספירציות אוהבים את החלל הנרחב והאפל, וזה משמשו לא פעם כר פורה לתסריטי מדע בדיוני: התרסקות העב"מ בעיר רוזוול שבניו מכסיקו - מאלדר וסקאלי חיו מזה בסדרה "תיקים באפלה"; הצעדה של ניל ארמסטרונג על פני הירח - קטע מבוים על ידי סטנלי קובריק לפי רבים; חייזרים שהגיעו לכדור הארץ כדי להקים את היסודות לאנושות - רון ל. הבארד יצר מכך מורשת מופרכת וחבריו הסיינטולוגים עוקבים אחריה, וכך גם רידלי סקוט עם קצת יותר ספקות בסרטו "פרומתאוס". אותו סקוט הוא הבמאי של "להציל את מארק וואטני" שיוצא עכשיו לאקרנים בעיתוי מוזר, מפתיע.
ב"להציל את מארק וואטני", או בשמו המקורי וההולם יותר "The Martian", מאט דיימון מככב כאסטרונאוט שנשלח למאדים כחלק ממשימה של נאס"א וננטש שם. כשהוא מצליח לשרוד על פני הכוכב האדום, חבריו לצוות יוצאים להצילו כנגד כל הסיכויים והממונים עליהם. כל זה נראה טוב ויפה ואפילו מבטיח, ואז הגיעו החדשות מנאס"א: התגלו מים במאדים. סקוט אגב אמר השבוע שאלו חדשות ישנות עבורו: "ידעתי שיש מים על המאדים לפני חודשים".
כאן התעוררו חובבי הקונספירציות וטענו לתיאום ציפיות ועדויות בין ראשי סוכנות החלל האמריקנית למפיקי פוקס/המאה ה-20. לא מפתיע לאור העובדה שפני כמה שנים הופץ ברשת סרטון מפוברק של נאס"א ובו תיעוד של נחיתת צוות האסטרונאטים ארמסטרונג ובאז אולדרין על פני המאדים ב-1973:
"להציל את מארק וואטני" לא מבוסס על סיפור אמיתי, ואף אחד לא טוען שזהו המצב, אבל כמו סרטי מדע בדיוני איכותיים אחרים הוא נושא עמו דגימות מהמציאות. הוא מבטא שאיפות ותשוקות של האנושות להתפשטות אל מחוץ לאטמוספירה של כדור הארץ, ובכל הנוגע למפת הגלקסיה שלנו, צצה וניכרת הנהייה למאדים:
בכל הנוגע לקולנוע, מדובר ממש בפטיש. הכוכב האדום הוא הכוכב של שביל החלב, ללא ספק. יותר מנגה, יותר מצדק ושבתאי, אפילו יותר מהטאלנט החדש פלוטו שעלה לאחרונה כמטאור מקצה מערכת השמש, או זאת הזורחת מקדמת דנא, השמש בכבודה ובעצמה.
מאדים מביא איתו הבטחה גדולה, כזו שמחזיקה מים. הוא כוכב הלכת הקרוב ביותר לכדור הארץ, ואם ממש מתאמצים אפשר לראות אותו כמעין תאום לא זהה, ופחות מוצלח, של עולמנו. אם ייתכנו חיים באזורנו, נמצא אותם במאדים - כך מעריכים החוקרים. ועכשיו עם התגלותם של מקורות מים על פני הקרקע, התאוריה הזאת מתחזקת. כך שמצד אחד אפשר לראות בו נדל"ן להשקעה עבור הדורות הבאים. מצד שני, מי יודע? אולי כבר יש שם מישהו. ואולי הוא עוין, אולי כועס.
על הציר הזה נעים סיפורי מאדים בקולנוע - בין האתגר ההרפתקני של כיבוש החלל וההתיישבות במרחק כמאתיים מיליון ק"מ מהבית, לבין התובנה המחלחלת לאטה שאותו מרחק הוא מה שחוצץ ביננו לבין חייזרים שעלולים לחמוד את אוצרות עולמנו, לפלוש, ועל הדרך להכחיד את האנושות. כיבוש, התנחלות, קולוניאליזם - מתברר שזה לא רק עניין שלנו פה במזרח התיכון.
צאתכם בשלום, שובכם אולי
בדברי ימי הקולנוע היה לחקר החלל מקום חשוב ביותר. כבר ב-1902 נרשמה נקודת ציון דרמטית על מסך הראינוע עם "המסע לירח" של ז'ורז' מלייס - עיבוד מרשים לספרי המדע בדיוני של ז'ול ורן וה.ג'יי. וולס. עשר שנים לאחר מכן הרחיק אדגר רייס בורוז הלאה בספרו "Princess From Mars", ובמרכזו ג'ון קרטר - חייל ממלחמת האזרחים האמריקנית, שמוצא עצמו מעורב במלחמת האזרחים שמתחוללת על המאדים בין החייזרים המקומיים.
האם גיבורנו הוא מיסיונר, מגלה יבשות או מנהיג ביבוא ישיר? כך או כך, הוא נשא עמו יצר הרפתקני מהזן הקולוניאליסטי (ממש כמו טרזן, עוד אחד מיצירי עטו של בורוז) שהיה מאוד רלוונטי בזמנו - פחות בימינו. מאה שנה אחרי הספר, ודיסני החליטו ליצור סרט בהשראתו. תקציבים רבים הושקעו וטיילר קיטץ' לוהק לתפקיד הראשי, אבל "ג'ון קרטר" של אנדרו סטנטון כשל קשות בקופות.
"להציל את מארק וואטני" הוא סיפור אחר לחלוטין - ריאליסטי הרבה יותר. העלילה מגוללת את מאבק הישרדותו של אסטרונאוט על אדמתו הצחיחה של המאדים. הוא מצליח לא רע, עד שחברי צוותו חוזרים להצילו. מארק ומארס - צמד חמד מסתבר. דיימון כאמור מככב בתפקיד הראשי ולצדו ג'סיקה צ'סטיין, צ'ואיטל אג'יפור, קייט מארה, שון בין ועוד כוכבים. זהו עיבוד לספר המדע בדיוני המצליח של אנדי ווייר (שבעברית נקרא "לבד על המאדים"), והוא מזכיר מאוד את עלילת סרט שיצא יותר מחמישים שנה לפני כן, ומבוסס דווקא על רומן קלאסי נושן: "רובינזון קרוזו" מאת דניאל דפו.
ב"רובינזון קרוזו במאדים", שביים ביירון הסקין ב-1964, פול מאנטי הוא אסטרונאוט שנשלח לחקור את פני המאדים. אחרי שרכב החלל שלו התרסק, עליו למצוא דרך לשרוד את תנאי השטח, את המחסור בחמצן ובעיקר את הבדידות. ידידו השימפנזה בארני מסייע וגם עבד נמלט שהוא הגרסה החוצנית של ששת. בניגוד ל"להציל את מארק וואטני" אל העלילה משתרבבות גם צלחות מעופפות ולייזרים, שרק מגבירים את המתח והחרדה - אולד-סטייל.
ב"המשימה: מאדים" של בריאן דה פלמה מ-2001 יש עלילה די דומה, אולם ההתמודדות היא קבוצתית. הפעם זהו דון צ'ידל שיוצא עם החללית מארס-1 לחקור את הכוכב האדום ונשאר שם לבדו לאחר שחברי צוותו נספו בסערה קוסמית. טים רובינס, גארי סיניס, קוני נילסן וג'רי או'קונל מגיעים בעקבותיו עם מארס-2 - ביחד הם מגלים את סוד החיים.
שנה לפני כן ב"הכוכב האדום" מ-2000 הביא לנו הבמאי אנתוני הופמן סיטואציה די דומה, במהלך המשימה של צוות מארס-1 (לא, זו לא אותה חללית מסרטו של דה פלמה - סתם שם גנרי). ואל קילמר וחמשת חבריו (ביניהם קארי אן-מוס וטרנס סטמפ) + כלב רובוטי ממתכת - מנסים להניח את היסודות לסביבה טבעית ראויה למחיה עבור פליטי האנושות הגוועת על כדור הארץ. אבל סדרה של תקלות ואסונות לא צפויים הופכת את ההבטחה לסיוט.
במקרה של "The Last Days on Mars" של רואיירי רובינסון מ-2013, חברי המשלחת למאדים מגלים במקרה שאכן יש חיים על הכוכב, והם מוזרים, וטפיליים ומאיימים מאוד. ליב שרייבר מככב במותחן האימה לצד אוליביה וויליאמס, אליאס קוטיאס ואחרים ונאבק במשהו שחודר לחללית שלהם והורג אותם מבפנים - קצת כמו "הנוסע השמיני" של סקוט. אקשן מסגנון "הנוסע השמיני 2" של ג'יימס קמרון יש לנו בעיבוד הקולנועי למשחק המחשב "Doom" מ-2005 בו מככבים דווין ג'ונסון וקארל אורבן כצוות מארינס שיוצא למכון מחקר במאדים שיושביו הפכו לזומבים מפלצתיים בהשראת ה-alien.
עבור רבים כל כך בתחום המדע הבדיוני, המאדים הוא כבר בגדר בית שני. מבחינתם כבר אפשר ליישב שם בני אדם, ולפתוח עבורם מרכזי מחקר, מפעלים, קניונים, מתחמי נופש ובתי קולנוע. אמן האימה הוותיק ג'ון קרפנטר רכב על גל ההגירה לכוכב האדום ב-2001 וייסד עליו בית כלא בסרט "רוחות המאדים". כשצוות סוהרים בדמותם של נטשה הנסטרידג' וג'ייסון סטאת'ם מגיעים למכרה מקומי כדי לשים ידיהם על אייס קיוב, מתעוררים יצורים אלימים דמויי אנוש מהתהומות. אנחנו יודעים עכשיו שיש מים מתחת לפני הקרקע, על פי קרפנטר מסתתרים שם רוחות רפאים.
תחילת המילניום הנוכחי היה בגדר שלב 2 של השיגור הקולנועי ודי ברור למה. התצלומים שהביא פאת'פיינדר ב-1997 משטח המאדים הציתו את הדמיון מחדש, והפך את הירח עם "אפולו 13" (סרטו של רון הווארד מ-1995) לפאסה. מבחינה זו, סופר המדע בדיוני המהולל פיליפ ק. דיק היה בגדר נביא כשכתב ב-1966 את סיפורו הקצר "We Can Remember It for You Wholesale". הבמאי פול ורהובן היה בגדר גאון כשעיבד אותו לסרט "זיכרון גורלי" כבר ב-1990.
הסרט, שנחשב לאחת מיצירות המדע בדיוני הטובות ביותר בתולדות הוליווד, מלווה את ארנולד שוורצנגר במסעו אל המאדים כתייר תמים בחסות תאגיד מסתורי, שמשתלב - מרצון חופשי או שלא - בשורות החלכאים והנדכאים מקהילות המאדים, אשר יוצאים למרד במעבידיהם בכדור הארץ. המאדים פה מאוכלס לעייפה בכורים עייפים וגם כמה נותני שירותים, שוטרים ואנשי עסקים מושחתים. שוורצנגר בהופעה בלתי נשכחת נע ביניהם ובין רבדי התודעה שלו כדי לשחרר את יושבי המאדים ואף להפיח בו חמצן. 22 שנה לאחר מכן, קולין פארל הכתים את הזיכרון הגורלי שלנו עם רימייק מאכזב של לן וייסמן ב-2012.
סרטי אימה ומדע בדיוני ודרמות מתח הם הגלקסיה הטבעית של מאדים הקולנועי, אבל לפעמים המסלול שלו סטה לעבר הקומדיה. כך למשל "RocketMan" מ-1997 - קומדיית מדע בדיוני מבית דיסני על משלחת של נאס"א למאדים, ובתוכה מתכנת לא יוצלח, שמסכן את המשימה בשלומיאליותו.
גם אבוט וקוסטלו נחשבים ללא יוצלחים שכאלו וב"Abbott and Costello Go to Mars" מ-1953 הם יוצאים בשליחות ממשלת ארצות הברית לכבוש את המאדים אך טועים בניווט ונוחתים על כוכב ונוס - שם הם כובשים את לב הבנות המקומיות.
המזחלת והאיילים של סנטה קלאוס אינם דרך לנדוד בחלל החיצון, אבל בקומדיית הילדים "Santa Claus Conquers the Martians" מ-1964, הוא מובא כ-VIP לכוכב השכן על ידי התושבים המקומיים, שמגלים כי צאצאיהם דורשים מתנות ואין מי שיספק להם אותן. כך או כך, סנטה קלאוס ש"כובש את מאדים" מזכיר את המתנות שהביא פרנסיסקו פיסארו הספרדי למנהיגי האינקה לפני ששיעבד אותם.
המשבר החינוכי של ילדי המאדים הביא כנראה את ההורים לחטוף לגיבור "דרושות אמהות במאדים" (2011) את אמו. סרט האנימציה המשודרגת שהפיק רוברט זמקיס נחשב לאחד מהכשלונות הגדולים בתולדות הוליווד. כנראה הבמאי סיימון וולס זקוק פחות לאמא, ויותר לסבא-רבה שלו - סופר המדע הבדיוני הנערץ ה.ג'יי. וולס (שכבר הוזכר ועוד יוזכר בקרוב).
עולם מקבלי הפנים
לצד האופטימיות הרבה שקוראת להתפשטות האנושות בחלל עד ל-final frountier (כמאמר קפטן קירק) או לפחות עד למאדים, יש מי שמפחד מההשלכות של התגליות הפוטנציאליות על עולמנו. האפשרות של חיים על הכוכב האדום טוענת את הראש בפולסים חיוביים, אך מעלה את הדופק בבית החזה. זה הלב שחושש. וולס נתן לפחדים הללו ביטוי כבר ב-1898בספרו הקנוני "מלחמת העולמות", ובו פולשים אנשי המאדים לכדור הארץ וכמעט ומנחילים לאנושות מארס טורקי. אורסון וולס (אין קשר משפחתי) ניסה להמחיש סנריו זה לאמריקנים באמצעות מתיחת הרדיו הנודעת שלו מ-1938.
התקרית ההיא הדהדה שנים רבות לאחר מכן כניסוי תקשורתי-חברתי, אך גם כהדגשת הרלוונטיות של הפחדים המציאותיים מאיום מהחלל החיצון. בהשראת תוכנית הרדיו של וולס הופקו הסרטים "The Night America Trembled" מ-1957 ו"The Night That Panicked America" מ-1975, אבל עוד לפני חזר ביירון הסקין ליצירה המקורית של וולס והביא אותה למסך במלוא עוצמתה. "מלחמת העולמות" מ-1953 הדגים הלכה למעשה איך תתנהל המערכה מול החייזרים חסרי הרחמים.
הסיפור של וולס כל כך חזק ומטלטל מבחינת בני אנוש פשוטים שכמותנו, עד כדי כך שסטיבן שפילברג יזם גרסה משוכללת משלו לתרחיש הזה ב"מלחמת העולמות" שלו מ-2005. הפקה מושקעת אדירה מלאת מראות חורבן, צלחות מעופפות, אפקטים ממוחשבים וגם טום קרוז אחד. בשורה התחתונה, שני הסרטים היו לשוברי קופות ענקיים במרחק יותר מחמישים שנה. הוכחה ניצחת לחשש של הקהל מהפסד.
ב-1953 יצא במקביל ל"מלחמת העולמות" סרט האימה "פולשים ממאדים" של וויליאם קמרון מנזיס, אשר ניזון מאותם רגשות והעצים אותם כזוועות מדממות. אנשי המאדים הגיעו כחוטפים בלילה וגונבים את תודעתם של בני אדם תמימים. גם פה הרימייק היה רק עניין של זמן והוא הגיע כבר ב-1986 בהובלת מאסטר האימה טובי הופר.
בניגוד לכל נביאי הזעם, טים ברטון סירב להיבהל מהאפשרות שהמאדימים ישלטו בנו. להיפך, הוא נעזר בהם כדי להסתלבט על מנהיגי העולם והשאננות שלהם בעולמנו שלנו. ג'ק ניקולסון כנשיא ארצות הברית, פירס ברוסנן, נטלי פורטמן, מייקל ג'יי. פוקס, שרה ג'סיקה פארקר ועוד ועוד השתתפו בקומדיה הסאטירית "הפלישה ממאדים" (1996) ששולחת חיצים עוקצים לעבר הפוליטיקאים ומטחי ליזר כואבים לסמלי השלטון שלנו. ואנחנו מבסוטים דווקא, הרבה לפני "היום השלישי" ההרסני של רולנד אמריך (והחיזרים שם מגיעים הרחק הרחק, מעבר למאדים).
מי שמבקש מעט להירגע, יכול לצפות ב"Martians Go Home" של הבמאי דיוויד אודל מ-1990 - עיבוד קומי לספרו של פרדריק בראון מ-1955, שבצל חזיונות האימה של וולס, הציג את אנשי הכוכב האדום כיצורים ירוקים לא מזיקים, אבל די נודניקים. מיליונים מהם באים לבקר אצלנו. מילא שקשה לקלוט את כולם במשאבים המוגבלים של כדור הארץ, אבל מה שבאמת בלתי ניתן לקלוט זה ההומור המטופש והסלפסטיקי שלהם.
מי שיכול להישאר, אם רק ירצה בכך, הוא מרווין ממאדים ("Marvin the Martian") - חייזר שאולי קצת מאיים, אבל בעיקר שתקן. האנימטורים של הלוני טונס יצרו אותו ב-1948. מאז ועד היום הוא חוזר מדי פעם לבקר על מסכי הטלוויזיה בדמותו המנוולת אך הבלתי מזיקה, ובעיקר מצחיקה. על הפרק אגב עומד עדיין פרויקט להצגתו בלייב-אקשן, בהשתתפות מייק מאיירס, אבל כרגע לא צפוי תאריך להפקתו. אולי עכשיו גילוי המים על מאדים יזרים לעברו עניינים אדומים, ויותר חשוב - מזומנים ירוקים.
