לא רק טאבה: מצרים רוצה את מלון המלך דוד
בנקים מצריים שהיו בעבר הרחוק בבעלות משפחות יהודיות, תובעים בחזרה את הבעלות על המלון בירושלים. העילה: הסכם השלום שמאפשר לכל מדינה לקבל חזרה רכוש של נתיניה. מה הסיכוי שזה יקרה? חזרנו לשורשי הסיפור
שני בנקים מצריים חוזרים ותובעים לאחרונה בעלות, לפחות חלקית, על מלון המלך דוד בירושלים. הבנקים היו בעבר הרחוק בבעלות המשפחות היהודיות מוסרי וזילכה, מעשירי קהיר ובגדד. לאחר הקמת המדינה הם הולאמו ועברו מספר גלגולים. האחד הוא היום הבנק המרכזי המקביל לבנק ישראל והשני בנק לעסקי נדל"ן. תביעת הבעלות, לדבריהם, היא מכוח הסכם השלום הישראלי-מצרי המאפשר לכל מדינה לקבל חזרה רכוש של נתיניה שבידי השכנה.
כשבגרוש היה חור - כתבות נוספות:
העוקץ ההסתדרותי שמוטט את קרנות הפנסיה
המניות האבודות של אוצר התיישבות היהודים
השטרות הישראליים הגנוזים של עזה והגדה
הבנקאים מוסרי וזילכה הקימו לפני 86 שנים את חברת מלונות ארץ-ישראל (פלשתינה) בע"מ, וזו בנתה את המלון במימון ההון שגייסו מהבנקים ומהנפקת 325 אלף מניות תמורת 1 ליש"ט ערך נקוב למניה. הרוכשים היו בעלי הון וחזון ציוניים בקהילות היהודיות בארץ, במזרח התיכון ובאירופה, גם הרוטשילדים. חלק מההנפקה נותר בידי הבנקים המצריים עד היום. מכוח המניות הללו הם דורשים עתה את חלקם בבעלות על המלון.
המלך דוד: עיצוב שוויצרי, אוכל מקהיר ומלצרים סודנים
חברת מלונות ארץ ישראל נרשמה בארץ לפי החוק המנדטורי ונשלטה מקהיר עד 1948. משפחות מוסרי וזילכה היו אנשי העולם הגדול וכבר בעלים של בתי מלון יוקרתיים מהרשתות הבינלאומיות ברמה של "שפרדס" ו"מינה-האוס". הקמת "המלך דוד" נועדה לקדם למפה הזאת את ירושלים הפרובינציאלית של שנות ה-30. היזמים לא חסכו בהשקעתם, ולהגשמת היעד הזה הם שכרו את מיטב בעלי המקצוע מהצמרת של המלונאות האירופית.
אדריכלים משוויץ עיצבו וקישטו את הקירות והתקרות של המלון בסגנון המלכותי של עולם המקרא. המנהלים והצוות התפעולי נבחרו בקפידה מבתי מלון בשוויץ. השפים היו מאסטרים איטלקים. המזון והמשקאות הגיעו למטבח המלון במשלוחים יומיים ברכבת מקהיר. המלצרים הובאו ממצרים אבל אחרי זמן קצר בלטו בנוף שלו המלצרים הסודניים, שהיו לסימן היכר של המלון בגלימותיהם הלבנות.
"ביקשתי להקים בניין שלא יבייש את העיר בה חנה דוד ואשר ראתה בתולדותיה את מקדש שלמה" כתב האדריכל אמיל פוכט בספר האורחים בטקס חנוכת הבית. המנצח האורח ארתורו טוסקניני הוסיף כעבור זמן, "ביום בו ירדו מלכי העולם מכיסאותיהם וגם מלכי הקלפים יימחקו מהזיכרון, מלון המלך דוד עוד יעמוד איתן". מלכים וכל אישיות רמת מעלה שפקדה את הארץ לפני הקמת המדינה אכן הותירו את חותמם בספר האורחים הענקי של המלון.
דווקא אחרי הקמת המדינה "המלך דוד" ירד מגדולתו כאתר תיירות יוקרתי יקר אך מבוקש. התיירות הבינלאומית פסקה במלחמת השחרור ואחרי חלוקת הארץ וירושלים. משרדי חברת מלונות ארץ ישראל עקרו מקהיר לפריז. המלון עבר לידי האפוטרופוס לנכסי נפקדים, שהוקם אחרי המלחמה. דווקא בעשור הראשון למדינה שקע המלך האביון והיתום בגסיסה ממושכת על סף גוויעתו המוחלטת. חייו ניצלו ברגע האחרון הודות להחלפת הבעלים.
"המלך דוד" נפתח לציבור ב-1931, אבל תור הזהב שלו נמשך פחות מ-10 שנים. הנפילה החלה עוד במלחמת העולם. מנהלי המנדט הבריטים חמדו את המלון המפואר ללא מתחרים והפכו אותו בהדרגה למטה הממשל האזרחי והצבאי. מזכירות הממשל כבשה את האגף הדרומי ועשרות חדרים נוספים שהופקעו מתוך 200 חדרי המלון. לתיירים רמי מעלה נשמר קומץ סוויטות. לאחרים נותרו בקושי 60 חדרים ללא שירותים צמודים.
הפיצוץ שהבריח את הבריטים
המשבר ארע לפני כ-70 שנה. מבצע נועז של האצ"ל (הארגון הצבאי הלאומי) בפיקודו של מנחם בגין, הרס את האגף הדרומי מהגג עד היסוד. מרכז העצבים המנדטורי נפגע אנושות. פי כמה נפגעו המורל והביטחון של ראשי הממשל בשלטונם. המבצע השתלב בסדרת חבלות של המחתרות העבריות אחרי שהתאגדו זמנית תחת דגל תנועת המרי העברי. הפיצוץ במלון נעשה בהוראת ארגון ה"הגנה" הכפוף למוסדות הלאומיים של היישוב היהודי.
מטעני החבלה הוברחו למרתף המלון באריזה של 6 כדי חלב, דרך המטבח של מסעדת לה-רג'נס היוקרתית, וחוברו לעמודי היסוד של האגף הדרומי. חצי שעה לפני מועד הפיצוץ שנקבע במנגנון ההשהיה, צלצלה קשרית האצ"ל למרכזיית המלון וקראה לפנות את הבניין מאנשים לבל ייפגעו חפים מפשע.
האזהרה עברה גם ללשכת המזכיר הראשי של הממשל שבמרומי האגף. אבל איש לא האמין שמדובר באזעקת אמת. אף אחד גם לא התפנה. הפיצוץ זעזע את ירושלים והארץ כולה. אחרי מניין 91 ההרוגים, בהם 17 יהודים, נטען כי המזכיר, סיר ג'ון שאו, סירב להורות על פינוי המלון. המודיעין של ה"הגנה" ציטט את תגובתו המתנשאת להתראה הטלפונית המוקדמת, באומרו, "אני נמצא כאן לא כדי לקבל פקודות מהיהודים, אלא כדי לתת להם פקודות".
מלונות דן קונים את האכסניה המזדקנת
המלך דוד לא חזר להדרו גם אחרי יציאת הבריטים מהארץ. חורבות ארמונו לא שוקמו, ולא היה מי שידאג לשיפוץ החדרים והאולמות שנהפכו למשרדים ופאבים מגודלים. הנכס נעזב עד פרוץ מלחמת השחרור והתבלה כשתפקד על התפר בין העיר העתיקה לירושלים היהודית כחומת מגן ועמדת תצפית וירי. רק בשלהי המלחמה הבניין נעור לחיים, בהפוגות שזימנו לארץ את מתווכי הצלב האדום הבינלאומי ואת חלוצי כוח האו"ם לפיקוח על השקט הקרבי.
אחרי המלחמה כבר היה "המלך דוד" אכסניה מזדקנת. 200 מעובדי המלון היהודים חזרו אליו, גם ללא תיירים. ירושלים החצויה והחבולה איבדה את כוח המשיכה, ועליבות המלון לא החזירה את תפארתו הגנוזה. להנהלה הגולה בפאריס של החברה בעלת המלון היהודי-מצרי היה אכפת רק מהגרעון התופח במאזן. העובדים לא פוטרו בתקווה לחידוש התיירות, אבל כשהאורחים לא באו הוחלט לסגור את המלון.
ההנהלה היתה מוכנה לדחות את הגזירה בעסקת חבילה: השכרת שתי קומות לממשלה, לאכסון אורחיה ופקידיה, ושתי קומות להסתדרות ולמוסדות ציבור אחרים לנופש פקידיהם הבכירים. הכול במחירים זולים מתעריפי הפנסיונים הישראליים בשנות המדינה הראשונות. הממשלה הציעה לסייע למלון גם באספקת מצרכי מזון בסיסיים שהיו בפיקוח ובקיצוב, בכמויות נדיבות ובמחירים רשמיים וזולים מאלה שנמכרו לציבור. הם היו אפסיים לעומת מחירי השוק השחור.
אבל הממשלה וההסתדרות דחו את העסקה מחשש לביקורת ציבורית. דלתות המלון נסגרו אחרי כישלון תרגיל ההצלה הנואש והאחרון של ההנהלה – פתיחת מטבח כשר בפיקוח הרבנות הראשית, והקמת סוכה בחצר בתום הימים הנוראים. "ידעתי שעלי לחפש עבודה אחרת אם רק אמירת תהילים תציל את המלך דוד", אמר אחד המלצרים לפני שהצטרף לצי אניות הנוסעים הישראליות, שהיו המלכים בשוק התיירות המקומית היוצאת בשנות ה-50.
המלון ניצל בנס ברגע האחרון הודות לקבוצת משקיעים יהודים ממיאמי בראשות משפחת פדרמן, שהתעניינו ברכישת המלון. הם היו הבעלים של מלון דן וראו את הנולד כשקפצו על ההזדמנות לרכוש בזול נכס שעלול להיות להם מתחרה פוטנציאלי כשיתהפך הגלגל. הם אספו מהשוק בעבודת נמלים כל מניה פנויה של חברת מלונות ארץ-ישראל. החברה הרשומה בארץ, עדין שמרה על זהותה למרות הקמת המדינה והלאמת הבנקים המצריים.
הקבוצה השלימה בראשית 1958 את רכישת 51% מהכמות הידועה של המניות המקוריות, שהקנו לה את השליטה. ב-24 במרס נבחר יקותיאל פדרמן ליו"ר הדירקטוריון של המלך דוד ולמנכ"ל חברת מלונות ארץ ישראל. מאוחר יותר התמזגו החברות תחת הגג של חברת מלונות דן. הבעלים החדשים פתחו בשיקום מהיר של "המלך דוד" מהריסותיו והרחבתו בתוספת שתי קומות תוך שמירה על סגנונו ועיצובו המקוריים.
שיבת המלון למפת התיירות היוקרתית הבינלאומית, אחרי שנים על הקרשים, והמתחרים ברמתו שקמו סביבו, היו הזדמנות עסקית שאסור להחמיצה. הם יכולים להיות גם הסיבה שמעוררת עכשיו את הבנקים המצריים לנסות לממש את מניות החברה המייסדת של המלון השמורות אצלם ואצל האפוטרופוס על נכסי נפקדים, שהחזיק במלון עד המעבר לבעלות חברת מלונות דן.
אמנם מדובר כאן בעיקר במניות למוכ"ז, שכל אדם המחזיק בהן בפועל יכול לממש אותן. אך לא כאשר עומדת להכרעה מחלוקת בשאלת הבעלות סביב התביעה להחזיר את הנכס לבעליו המקוריים. היש תוקף להשתלטות מלונות דן על מלונות ארץ ישראל בנסיבות של מלחמה, מיזוגים וגלגולים אחרים שעברו על הבעלים המצריים? במצב זה יכול להכריע האפוטרופוס אם נדע את משקל המניות שהוא מחזיק, כולן בנאמנות, שלא נמכרו לקבוצת מיאמי-פדרמן.
זאת כאשר המצרים מוכנים לגלות רשימה של בעלי מניות שבנאמנותם, אבל מסתירים לפי שעה את סוג וגודל הכמות שעדיין בבעלותם. גם האפוטרופוס מוכן לגלות רק את גודל הכמות שבידו אך לא את זהות הבעלים וכתובתם שלטענתו איננה ידועה. לפי שעה הוא גם לא מגלה איך המניות הגיעו לידיו, וגם לא את היקף הכנסותיו מהדיבידנדים על המניות, שגם אותם הוא מחזיק בנאמנות עד שיתגלו הבעלים הזכאים לממשן.
יוני 2015: תביעת הבעלות מתחדשת
המאמץ המצרי לחזור למלון החל ב-2007. הבנקים תבעו את האפוטרופוס ואת מלונות דן בטענה שבידיהם מסמכים היסטוריים המוכיחים את בעלותם בשווה ערך של 660 מיליון שקל. התביעה הוגשה בידי עו"ד אשרף ג'סאר מבאקה אל-גרבייה. אחרי 5 שנים ללא תוצאות שכרו הבנקים את עו"ד האלה חמדאן מיפו לחקור מה עלה בגורלה. היא גילתה שהתביעה לא הוגשה ופנתה למשטרה.
בתום חקירה סמויה נאשם עו"ד ג'אסר בהונאת הבנקים כשהוציא מהם במרמה 21 מיליון שקל, כביכול למימון אגרות התביעה, במקום 4 מיליון שקל לפי החוק. טענתו שהכסף ניתן לו כשכר טרחתו נדחתה. הוא נדון ל-9 שנות מאסר ולתשלום פיצויים בסך 258 אלף שקל. ביוני השנה חידשו הבנקים את תביעתם, בידי עו"ד חמדאן בשם בנק הנדל"ן, ועורכי הדין רון ישעיהו וגיל מקוב בשם הבנק המרכזי.
עו"ד ישעיהו מציין שההליך תקוע בגלל שהמדינה טרם הגישה כתב הגנה בעקבות תביעתם והכרת בית המשפט בתקינותה ביוני שנה. הוא מתלונן שבמצב זה התביעה "סובלת ממידע חלקי וחסר מאד", אחרי שמאמציה להשלים את המידע "נתקלו בקיר של אטימות ושרירות לב שלא לעניין" עם זאת הוא גם מודה כי פתרון סוגיית המשקל והתוקף של מסמכי הבעלות ההיסטוריים שבידי הבנקים הוא עניין ל"מחקר ארכיאולוגי". כלומר לא עניין מהיום למחר.
עו"ד חמדאן טוענת שמאבקה מתמקד באפוטרופוס, בגלל ש"בעיני המצרים הוא בעל השליטה במלון מאחר שלא מכר למלונות דן את המניות שבאחזקתו, כך שמלונות דן מחזיקים רק חלק מהבעלות. האפוטרופוס בעצם נכנס בנעלי המצרים שהם בעלי השליטה בפועל אחרי הלאמת שני הבנקים, כי שניהם מחזיקים 1,800 מניות (יסוד) המקנות להם את השליטה בחברת מלונות ארץ ישראל".
לדבריה, בנק הנדל"ן שילם פיצויים על ההלאמה למשפחות מוסרי וזילכה שהיגרו לצרפת, והאפוטרופוס פיצה נכדה של מוסרי שעלתה לישראל תמורת המניות שבעלותה עליהן הוכחה. בנסיבות אלה זכאי בנק הנדל"ן להחזר מהאפוטרופוס לפחות של הדיבידנדים שקיבל מ-1948 על המניות האלמוניות שברשותו. היא מציגה דו"ח של רשם החברות מ-1993 לפיו הוא מחזיק כ-300 אלף מניות אלמוניות מתוך 7.6 מיליון שהנפיקה החברה מיום היווסדה.
מסמך אחר של משרד המשפטים שנפל לידיה מגלה כי רק בשנים האחרונות, מ-1995 עד 2011, הדיבידנדים שקיבל האפוטרופוס על מניות המלון הכניסו לקופת המדינה כ-15.4 מיליון שקל. מכאן ניתן לאמוד את מלוא הכנסתו מ-1948 בעשרות מיליוני שקלים. "עם אוצר כזה למה שימכור את המניות"? שואלת עו"ד חמדאן, ורומזת על התשובה שקבלה ממשרד האפוטרופוס, בהנחה שהשואלת היא יהודיה: "את רוצה שניתן את הכסף שלנו לערבים"?
תגובת האפוטרופוס: "עניין הדיבידנדים לא רלוונטי. הבעלות המלאה על המלון היא של חברת מלונות דן. הסכם השלום לא מתייחס לנושא". דובר החברה סרב להגיב לפני תום ההליכים המשפטיים.
לפנייה לכתב/ת 
