כך התארגנות חברתית יכולה לשנות את הכלכלה

בואו נדבר על רמזור רציונלי ואנוכי. מהו? ובכן, רמזור אנוכי הוא זה שמצליח להשאיר את הצומת שלו פנויה ככל האפשר. רמזור כזה הוא רמזור שלא מתאספות אצלו מכוניות בפקק. נשמע כמו רמזור מאוד חברותי, לא? אבל כאן, בניסוי החשיבה הזה, אנחנו לא מודדים אותו ביחס לטוב שהוא גורם לנהגים, אלא ביחס שלו לרמזורים אחרים.

• לטורים נוספים של אושי שהם קראוס
  

אז למה הוא אנוכי? ובכן, בואו נדמיין את חברת הרמזורים שלנו; כלומר, את העיר הגדולה מרובת הצמתים ומרובת הרמזורים. הרמזור האנוכי שלנו פועל כמו ה"הומו אקונומיקוס"; האדם הכלכלי הקלאסי. הוא יודע כמה מכוניות אמורות להגיע אליו מכל רמזור אחר שמתחבר אליו, והוא מפעיל את האור הירוק לפי שיקולים שלו בלבד, הוא לא מתחשב ברמזורים האחרים.

המחשבה היא שאם כל רמזור ידאג בצורה הטובה ביותר לצומת שלו, כל המערכת תתפקד טוב. ומה קורה בסימולציות שנערכו בתחום הזה? ובכן, דירק הלבניג (Helbing) שפרסם על כך עם החוקר לאאמר (Laemmer) מתארים הצלחה חלקית. בדיוק כמו בכלכלה של שוק חופשי שמופעלת על ידי אגואיסטים רציונליים - השוק מתפקד בצורה טובה בלי התערבות מלמעלה.

אבל בדיוק כמו שהשוק החופשי קורס לפעמים לתוך טרגדיות המונים (קוראים העירו לי שהמינוח המקובל הוא "טרגדיה של רשות הרבים"), כך גם בחברת הרמזורים שלנו. כאן, מעבר לנפח תנועה מסויים, העסק יוצא מכלל שליטה. נוצרים פקקי ענק ומתחייב מעין שליט עריץ נאור; מתכנן ממשלתי שיתפעל את הרמזורים באמצעות סימולציות ממוחשבות.

מלך הרמזורים: חדר הפיקוח בעירייה

אז מה? תכנון מרכזי הוא הפתרון? מתברר שניהול מלמעלה של מערכת תנועה ענקית כמו שמתקיימת במגה הערים בעולם המערבי אינה פשוטה. גם מחשבי ענק לא מצליחים להתמודד, בזמן אמת, עם כמויות הענק של המשתנים במערכת. יש יותר מדי מכוניות, הולכי רגל ורמזורים והקמבינציות האפשריות עצומות.

ומה עושים מתכנני תנועה? ובכן, הם בודקים את נתוני האמת בימים שונים ובשעות שונות ומנסים להסיק מהם תבניות קבועות. את התבניות הקבועות האלה הם מפעילים באמצעות מחשבים וככה מפעילים את מערכת הרמזורים בעיר. אבל גם השיטה הזו פועלת בגבול מסויים ואינה מצליחה להתמודד עם המציאות המורכבת ממליוני מכוניות.

שוק חופשי של רמזורים חברתיים

בואו ננסה אופן פעולה שונה. נוותר על מערכת התכנון המרכזית וננסה לתת לרמזורים לפעול מעצמם, כשהם מונחים על ידי כללים בסיסיים. כדי לאפשר לחברת הרמזורים לפעול ללא המתכנן העליון (אבל בלי ליפול לטרגדיות המונים) צריך להפוך את הרמזורים למתחרים ומשתפי פעולה. ואת זה עושים כשמוסיפים להם כלל התנהגות נוסף.

הם לא יפעלו עוד רק על פי הכלל שמנחה אותם לנקות את הצומת שלהם כמה שיותר מהר ממכוניות מבלי להתחשב במצב הפקקים אצל רמזור אחר. להתנהגות שלהם צריך להוסיף כלל נוסף, שאומר שיש קדימות לרמזור פקוק. רמזור פקוק מעבר לרמה מסויימת חייב להיות מפונה ראשון. וכך, שרמזור מסויים לא יפנה את הצומת של עצמו בלי להתחשב ברמזור פקוק אחר, אלא יתפנה קודם לסייע לו בפינוי הפקק שלו.

ומה קורה כשמריצים סימולציות ממוחשבות כאלה? ובכן, חברת הרמזורים מתפקדת טוב הרבה יותר, נוצרים פחות פקקים והמערכת שורדת עם הרבה פחות צורך בפיקוח ותיקון מלמעלה. והמסקנות של הלבינג: במערכות מורכבות שעשויות מכמות אדירה של משתנים (מכוניות בעיר ומילארדי צרכנים ויצרנים בשוק הכלכלי) יש לתכנון מלמעלה יכולת מוגבלת מאוד להפעיל את המערכת. אחרת, המערכת יוצאת מכלל שליטה. מצד שני, תכנון עצמי ברוח שוק חופשי פועל רק עד היקף מסויים של מרכיבים במערכת. והמסקנה העיקרית: הוספה של פרמטרים ברוח "שיתוף פעולה תחרותי" משפרת מאוד את תפקוד המערכת החופשית.

ומה לגבי הכלכלה

שמאלנים? עבר זמנכם. אנשי ימין כלכלי? אתם מיושנים. המסקנה של דירק הלבינג היא שאבד הכלח על שתי השיטות הכלכליות העיקריות שמלוות את האנושות בכמה מאות השנים האחרונות. השיטה של תכנון מלמעלה (נזהה אותה כאן עם שמאל כלכלי) שפעלה באירופה המרקנטיליסטית (מאות שש עשה שמונה עשרה בערך) נכשלה בעולם הקומוניסטי של המאה העשרים ולא מצליחה לייצר כלכלה פורחת במערכות מתערבות של סוף המאה העשרים.

לעומת זאת, הכלכלה של השוק החופשי (שמזוהה עם ימין כלכלי) פועלת גם היא בצורה מוגבלת בלבד. הפתרון של הכלכלה המודרנית נקרא "קפיטליזם מנוהל", כלומר מערכת שוק חופשי שנתונה להתערבות המדינה. יש מדינות שמתערבות פחות (ארה"ב לדוגמה) ויש מדינות (אירופאיות במיוחד) ששם הממשלה מעורבת יותר.

אבל הפתרון הזה, לפי הלבינג, הוא לא הפתרון האידיאלי. הפתרון הוא לייצר את ההומו סוציאליס; האדם האנוכי ומשתף הפעולה. לייצר? אנחנו שואלים את הלבינג. אתה סתם מדבר, אנחנו יכולים להגיד לו, אין דבר כזה. אילו היינו אנוכיים חברתיים כמו שאתה אומר, הכלכלה היתה נראית אחרת.

כנראה, אנחנו אומרים לו, שאין דבר כזה "הומו סוציאליס". יש דבר כזה בהחלט, הלבינג יענה לנו, אלא שהוא לא מצליח לתפקד בגלל המוסדות החברתיים. כל ההתארגנות החברתית של מאות השנים האחרונות מתאימה או למערכות של תכנון מלמעלה או למערכות של שוק חופשי של אנוכיים לא חברותיים. החוקים, התקנות והציפיות החברתיות – הכל. ומה שצריך לעשות, הלבינג טוען, הוא לייצר מוסדות חברתיים שיתמכו בהתעוררות של ההומו סוציאליס.

ועל מערכות כאלה (אינטרנטיות ברובן) בטור הבא.

ד"ר אושי שהם קראוס , מומחה לפילוסופיה של הכלכלה. מעביר הרצאות וסדנאות לקהל פרטי ולחברות. מוזמנים ולהאזין לתכנית הרדיו שלי "בעקבות הזהב " המשודרת בימי רביעי ב-12:05, ברשת א' של קול ישראל.