משועשעים? למי אכפת. כך הפכנו לשפני ניסיונות מול המסך
"בטוח או ביטוח", "בום", "משאבת הכסף", "שוברי קופות" ועוד - תהיתם פעם למה בעצם יש פה כל כך הרבה שעשועונים מוזרים שצצים לרגע ואז נעלמים? התשובה: אתם לא מעניינים אף אחד, רק בודקים עליכם את הסחורה שאוטוטו הולכת לייצוא
15 אלף ליש"ט לפרק, בלי להזיז אצבע. עכשיו תכפילו את זה בשלוש עונות, כעשרה פרקים בכל עונה – ותבינו כמה כסף גלגלו ארז טל ושותפיו רק ממכירת הפורמט של "הכספת" לטלוויזיה הבריטית. אז, זה היה פוקס חד פעמי – כמו אקזיט מרשים בימים הראשונים של בועת ההיי-טק. היום, מכירת הפורמטים הפכה לחלק מרכזי בתעשיית הטלוויזיה המקומית – ייצוא בכל מחיר, גם אם זה אומר שלפעמים צריך להפוך את הקהל הישראלי לקבוצת מיקוד, שפני ניסיונות זולים.
כולם רוצים לשחזר את ההצלחה ולמקסם את הרווחים שלהם עם גרסאות מעבר לים. "בום", "אוטוטו", "בטוח או ביטוח", "כלוב הזהב", "שוברי קופות" – את חלקם אולי אפילו הספקתם לפספס על המסך אצלנו, אבל הם לא בהכרח כאן בשבילכם. זה לא הז'אנר החביב על הישראלים (בשביל זה קונים פה פורמטים של ריאליטי), ובתעשייה יודעים את זה – אבל ממשיכים לייצר ולשדר אותם, ובעיקר לנסות למכור אותם.
"שעשועון בפריים טיים זה דבר מאוד נדיר בעולם", אומר ארז טל, "כמעט בכל מקום הם משודרים בשעות הערב המוקדמות – השעות שאצלנו מוקדשות למהדורות החדשות, ולכן קשה מאוד לגרום להם להצליח כאן. 'לעוף על המיליון' הוא דוגמה חריגה, ואני לא בטוח שהוא היה יכול להצליח ככה אם היה משודר בערוץ 2".
רבים מסכימים עם הטענה הזו של טל, על חוסר ההצלחה של שעשועונים בקרב הקהל המקומי. "בישראל פשוט לא אוהבים את התוכניות האלה", אומרת מנהלת באחד מערוצי הטלוויזיה".
אז למה הם משודרים כאן בעצם?
"חד משמעית – כדי למכור אותם לחו"ל. אחרי שהתוכניות משודרות כאן, מראים לקונים הפוטנציאלים את הרייטינג ואומרים להם, 'תראו, בישראל זה הצליח'. הקונים רואים את המספרים, לא תמיד מבינים, מתלהבים – וקונים".
זה יכול אולי להסביר איך שעשועון חדש כמו "שוברי קופות", בהנחייתו של אברי גלעד, הושק בתזמון שנראה חסר כל הגיון – ימים ספורים לפני ראש השנה ותרדמת החגים. אבל מה לעשות שפסטיבל "מיפ", שבו מתבצעות רוב העסקאות הבינלאומיות, כבר בפתח – ולשם צריך להגיע עם קבלות. "שידור של תוכנית כזו בתקופה מתה בטלוויזיה זה בפירוש נועד כדי להראות שהמוצר הזה הצליח בישראל, כשמשווקים אותו לחו"ל", מאשר בכיר בתעשייה.
זו לא הדרך היחידה למכור מוצר טלוויזיוני, אבל גורמים בענף מסבירים שהיא בהחלט הדרך המועדפת: "אפשר למכור רעיון על הנייר, אפשר למכור פיילוט שלא שודר – אבל תמיד טוב יותר למכור תוכנית ששודרה ושנתוני ההצלחה שלה מוכחים".
"המסך בישראל הוא בסך הכל כלי לקידום מכירות – אבל לצופה הישראלי יש השפעה משמעותית על הצלחת המכירה העתידית של התוכנית", מסביר מפתח שעשועונים. "אם הוא יצפה יהיה לזה רייטינג גבוה, ויהיה קל יותר לשווק את זה למדינות אחרות. תראה מה קשת עשתה עם 'הכוכב הבא'".
ובקשת כבר שוקדים על המכירה הבאה – "מלמעלה". משתתפים מפורסמים יענו על שאלות כשהם נמצאים בתוך מעלית. ארז טל חתום על הפורמט יחד עם הזכיינית וחברה הולנדית – וגם כאן, המטרה היא לא בהכרח לשעשע אתכם. לפחות לא המטרה העיקרית. "זה פורמט שאנחנו עובדים עליו כבר חצי שנה, ואנחנו לא מסתירים שהמטרה היא למכור אותו לחו"ל", מאשר טל.
גילי גולן, אחד ממפתחי "משאבת הכסף", מתנסח בצורה בוטה הרבה יותר: "הצופה הישראלי מזמן לא מעניין את הזכיינים בישראל. יש כאן מלחמת יוקרה – מי מוכר יותר – והיצירה הישראלית מוכוונת לשם". אדם נוסף שעובד בפיתוח תוכניות מסכים: "אף אחד לא יושב בבית וחושב לעצמו, 'בואו נרים שעשועון איכותי לקהל הישראל'. איכות לא משחקת כאן תפקיד. השאלה היחידה היא האם זה משתלם לזכיינית – והתשובה לשאלה הזו תלויה בעיקר באפשרויות המכירה של הפורמט".
אז אתה אומר בעצם שהקהל הישראלי הוא שפן ניסיונות?
"בלשון המעטה. מצד שני, זה לא שעושים פה בכוונה טלוויזיה לא טובה. הרי בסוף רוצים למכור את זה לחו"ל, וכדי שהתוכנית תימכר היא צריכה להיות טובה. בהתחלה הזכייניות הציגו בפסטיבלים את נתוני הרייטינג הגבוהים ואנשים התלהבו. אבל הקהל הישראלי למד איך העסק עובד, וקשה יותר להכריח אותו לצפות בזבל".
אבל כישלון בישראל לא תמיד אומר שחלומות המכירה נגוזו. ב-2012 עלתה "משאבת הכסף" ברשת – 12 תוכניות שצולמו תוך שבוע, בהנחייתו של ליאור סושרד. עונה שנייה לא הייתה, אבל את גלגוליה השונים של התוכנית תוכלו למצוא בשלל מדינות – מפרו ועד וייטנאם, מברזיל ועד תאילנד. "העלנו את הפורמט לשידור תוך חתימה על הסכם הפצה בינלאומי עם דורי מדיה, כי המטרה הייתה השווקים בחו"ל", מספר גילי גולן. "רשת העלתה עונה אחת, שעליה הפסדתי כסף, ולכן לא רציתי עונה שנייה. אבל מאז היא משודרת בהצלחה ברחבי העולם".
גם "בום" בהנחייתו של עידו רוזנבלום לא הצליחה להגיע לשלב העונה השנייה בארץ, אבל הפכה לסיפור הצלחה בספרד. הפורמט עצמו נמכר על ידי קשת לעשר מדינות, כולל ארצות הברית – אולם שם התוכנית לא שרדה.
וישנם גם סיפורי הצלחה שלא מוגבלים רק לטריטוריות זרות – כמו "לעוף על המיליון", ששלוש עונות שלה כבר שודרו בהצלחה בערוץ 10, ושזכתה לתהודה בינלאומית מרשימה ואף תוארה על ידי גורם בתעשייה כ"אחת ההצלחות הגדולות של הטלוויזיה הישראלית בעולם".
ומן העבר השני, ישנם הפלופים – אלה שלא צלחו את המבחן המקומי וגם לא הגשימו את חזון המכירה. אפילו ארז טל בעצמו היה מעורב באחד כזה – "בטוח או ביטוח" אותו הגיש ב-2013. התוכנית נעלמה מהמסך, ואז חזרה עם פרקי ארכיון שלא שודרו – תסמונת מוכרת של תוכניות כושלות. גם "אוטוטו" של קשת סבלה מנתונים מאכזבים, ועל פי הדיווחים הפורמט נמכר לרומניה ואיטליה – עסקאות בסכומים נמוכים יחסית, בטריטוריות פחות מרכזיות.
האם נמשיך לספוג את ה"סחורה המקולקלת" של הזכייניות, רק בשביל שיוכלו לבדוק אותה עלינו רגע לפני שהם יוצאים לגזור עליה קופון, כשהפעם עלויות ההפקה על מישהו אחר? נראה שכן, אבל לא כולם בטוחים שזה כל כך נורא. "המכירות האלה אינן דבר שלילי", אומר ארז טל. "הן מזרימות כסף אל התעשייה הישראלית ולכוחות היצירתיים כאן בתוך המערכת. ככה אפשר ליצור כאן טלוויזיה טובה יותר – גם אם זה אומר שבדרך צריך מדי פעם להפקיע קצת זמן מסך בשביל לנסות דברים".
