חיים על תפילה: המעריצים מחכים לבון ג'ובי
ביקשנו מהמעריצים של בון ג'ובי לכתוב לנו למה מגיע להם לפגוש את אלילם מאחורי הקלעים. מאות מכתבים מרגשים נשלחו אלינו, הנה כמה מהזוכים: מהסבתא שהפכה למעריצה הכי שרופה ועד לאלמנה שיצאה לדרך חדשה בזכות הלהקה
ג'ון בון ג'ובי בהופעה. בקרוב ניפגש
שומרת על תקווה
שלום, שמי טובה בר יהודה, אני סבתא לחמישה נכדים, בת 70 ומרגישה כמו בת .20 מאחר שאני מעריצה מושבעת של בון ג'ובי לקחתי 2011-ב את נכדי הבכור לאתונה להופעה של הלהקה כמתנה לבר המצווה שלו. זה היה יום חם במיוחד, ושבוע של שביתות נוראיות באתונה. בשעה 14:00 התייצבנו בארנה כדי לתפוס מקום, לצערי בתחילת ההופעה חשתי ברע. מיותר לציין שכמעט לא ראיתי כלום מההופעה מאחר שנלקחתי לעמדת העזרה הראשונה. אשמח לראות את הלהקה ואשמח עוד יותר כחוויה מתקנת לראות שוב את ההופעה עם נכדי, שהיה מוכן לוותר על ההופעה ולחזור איתי למלון. אני נאחזת במשפט .Keep The Faith
בון ג'ובי תמיד איתי
קוראים לי ליאורה לייבל, בגיל 12 התאהבתי בבון ג'ובי. כעבור כמה שנים רציתי לעשות קעקוע כיתוב עם שם הלהקה, הגעתי למקעקע והוא אמר לי שלא כדאי לי, שאני אתחרט על כך ולא הסכים לקחת בזה חלק. גרתי בחיפה והחלטתי לחפש מקעקע שיזרום איתי והגעתי לתל אביב. גיבשתי לעצמי את ההחלטה ללכת על זה בגדול ושאני רוצה את ג'ון בעצמו עליי. המקעקע שהיה בריטי התלהב מהרעיון ואז עשיתי את זה. כיוון שהייתי קטינה, אבא שלי הצטרף אליי, חתם על הסכמה ושילם כמובן. ומאז ג'ון הוא חלק בלתי נפרד ממני.
בוחרת בחיים
אני עינת נחשוני בת ,35 מאז שאני זוכרת את עצמי הערצתי ואהבתי את בון ג'ובי. אני מאמינה שכמוני יש עוד רבים, אבל הסיפור שלי קצת שונה. התאלמנתי בגיל .27 בעלי אלעד ז"ל נהרג בתאונת דרכים מיותרת. נותרתי עם שתי בנות קטנות, וגם אני בעצמי הייתי עדיין צעירה מאוד. אז לומדים לחיות אחרת, לומדים להעריך את החיים. ואיך כל זה מתחבר לבון ג'ובי?
אז ככה: יש לי חיבה לקעקועים. ולאחר מותו של בעלי, לכל קעקוע שעשיתי הייתה משמעות. השיר של בון ג'ובי: It's My Life חרוט לי בראש ובלב. קיעקעתי את המילה life על כף רגלי, כך שבכל צעד שאני פוסעת, אני יודעת שבחרתי בחיים. והחיים חזקים מהכל. ממשיכה לחייך ולהסתכל קדימה. ואולי, אני מקווה שתצליחו להגשים לי חלום ולפגוש את בון ג'ובי.
לשיר על הקבר
שלום, שמי קובי, אני מעריץ ושומע את השירים של הלהקה מהילדות. כיום אני בן .37 הסיפור שלי הוא לצערי לא שמח אך אני אכתוב אותו כאן: לפני מספר שנים אמי נפטרה, היא הייתה בת ,63 ועיוורת.
היות שהיא הייתה עיוורת המוזיקה מילאה את עולמה. השיר האהוב עליה היה Bed of Rosses של בון ג'ובי, למען האמת לא היה יום שהיא לא ביקשה ממני להשמיע לה את השיר כדי שהיא תקשיב למילים שלו. ביום שהיא נפטרה פיספסתי אותה בשלוש דקות. כאשר ניגשתי למיטה שלה בבית החולים, הנחתי את הטלפון ליד האוזן שלה וניגנתי לה את השיר האהוב עליה כל כך. שתדע שאני שם.
מאז חלפו מספר שנים, בכל פעם שאני מגיע לבית העלמין לבקר אותה, אני מניח את הטלפון על הקבר שלה ומנגן לה את השיר הזה. שתדע שאני לידה ושלא שכחתי ממנה. לפני ארבעה חודשים התחתנתי, יום לפני החתונה הלכתי לבקר את אמא שלי, לתת לה הזמנה ואז ניגנתי את השיר שהיה אהוב על שנינו כל כך. שם נשברתי ובכיתי כמו תינוק. אני רוצה להודות לך בון ג'ובי, על כך שלמרות שאמי לא בחיים, השיר שכתבת לפני שנים רבות, עדיין מחבר אותנו ביחד.
לפנייה לכתב/ת 
