הפייסבוק הציל את רסיסי האגו האבוד

האידיוט מעלה תמונה של שולחן עמוס בכוסות בירה ריקות תחת הכותרת "ערב עם אלכוהול", ואחרי כמה שעות הוא מעלה תמונה של עלמה אנונימית מתויגת בעל כורחה, תחת הכותרת "היא נראית בת 20. לא?". אז לא, אידיוט, היא לא נראית בת 20! היא נראית כמו אישה בת 40+ ,טרוטת עיניים, שהלכה לשתות איתך בירה ואחר כך "לשמוע תקליטים", ולא היה לה מושג שתוך כמה שעות היא תהפוך למתויגת.

פעם קראו לזה "לספר לחבר'ה", היום החבר'ה הם פרצופים קטנים וצפופים על המסך. כל כך צפופים, כל כך קטנים, עד שכל מה שנשאר זה להשתמש בהם לצורך טיפוח האגו. כן, כל פרצוף ופרצוף כזה יכול לעשות לך לייק ,לשלוח סמיילי, לכתוב "אחלה גבר", ומה צריך יותר מזה גבר מזדקן שהולך לישון כל לילה עם החתול הלבן על הראש? (כן, גם את החתול צילמת, תחת הכותרת "אנחנו ישנים באלכסון" שזה בפירוש של פעם "אני לבד, אני מסכן, אני אבוד, בואי לשמוע תקליטים").

אוחחח פעם, איפה הימים בהם היינו כוססות ציפורניים ומחכות לטלפון שיגיע? לא יוצאות מהבית, לא הולכות לשירותים. מסתכלות על הגולם הדומם ומחכות לגלינג-גלינג. בלי סמס, בלי וואטסאפ, בלי פייסבוק. פשוט מחכות לגולם שיטרטר לנו כבר את הלב.

"היי", נשמע הקול הענוג מבעד לאפרכסת.

"הייייי", ענינו בקול לא מתלהב ורצוי עסוק (ראה עמ' 71 בספר הכללים).

"מה את עושה?"

"אל תשאל, אני נורא עסוקה. יש לי פגישה מטורפת מחר ואני מכינה מצגת".

"אה, חבל. חשבתי להזמין אותך היום לארוחה טובה".

נפילת מתח. כל האוויר יוצא כמו בסרט מצויר. מה עושים עכשיו? בעמ' 72 כתוב שאם הוא מתקשר עד השעה שבע בערב - לצאת איתו, ואם אחרי אז לסרב, ועכשיו רק שש, כך שהוא עומד בכללים, אבל לא כתוב כלום על סיטואציה שבה הוא אומר "אוי חבל", ואת כל כך חיכית. כבר שעות שאת מתה ללכת לשירותים, לא זזה מרדיוס של 50 ס"מ מהטלפון. טוב, אין ברירה, מחיר הטמטום. "כן, חבל, לא נורא ופעם אחרת", את עונה ולא מאמינה שהקול הזה בוקע מגרונך.

למה הוא כזה אידיוט? מביכוש(צילום: shutterstock)

ומה עכשיו? טלפון היסטרי לרונית, החברה הטובה. "אל תשאלי מה קרה! שעות שאני מתה לעשות פיפי, לא זזה מהטלפון וכשהוא מתקשר...". אבל היום? מיד פוסטים היסטריים בפייסבוק - "זהו, אני מתאבדת" וגם - "אם הטמטום היה כסף, הייתי מיליונרית". "מה קרה מותק?", "מה קרה בובה?" - עונים כל הפרצופים הצפופים. הם אמפאתיים? זה הזמן לעבור שלב ולקנח באיזה סלפי מדוכא - "ככה נראית מטומטמת". והם יכתבו מיד: "מה פתאום! את נהדרת!", "מה פתאום! את יפהפייה!", וככה, לאט לאט את אוספת בחזרה את רסיסי האגו האבוד.

לפעמים אני חושבת לעצמי מה היו עושות כל עלמות החן האלו לפני 20 שנה, כשהן היו מוצאות את עצמן בסופו של דבר, בודדות במערכה, בשולחן אחד מרובע במסעדת תל-אביבית? בלי סלולר מול העיניים. על מה הן היו מדברות? איך הן בכלל היו מנהלות שיחה? איך הן היו מסתדרות בלי השיחה הגואלת של החברה הטובה שמתקשרת בעשר לבדוק שהדייט בסדר, או לשמש אליבי של "חייבת ללכת".

כן, פעם כל הטוב הזה לא היה. וכל האידיוטים שכל כך אוהבים לתעד את עצמם ואת נשותיהם המזדמנות ו"לספר לחבר'ה", היו באמת צריכים "לספר לחבר'ה". ממש ככה, לצלצל אליהם הביתה, לעבור את משוכת האישה או האמא (שתגיד: "הוא לא בבית.", והוא ישיב: "אוי חנה, מה שלומך, לא דברנו הרבה זמן"), להתאפק, לוותר על חיזוקים מידיים און-ליין, כאן ועכשיו וכרגע. אפילו לספר לחבר'ה של פעם לא היה זבנג וגמרנו.

שוב האידיוט מעלה תמונה של שמיים ועצים, וברקע מכוניות חונות. "כמה יפה הטבע" הוא כותב. אפילו הטבע בפייסבוק הוא רחוב בלי טיפת חניה או עצים. בטח עוד כמה שעות הוא שוב יעלה את החתול ובבוקר כבר תהיה מתויגת חדשה. נו שוין, ואחר-כך הם עוד אומרים שהם "מחפשים אהבה".