קשישים וחתיכות: פסטיבל הסרטים חיפה משקף את העתיד הקולנועי שלנו
דרמת המתח "ציפורי חול" מערערת את הייצוג התקשורתי של ניצולי השואה הנזקקים, ומכאן נועזותה, "ברש" מהלל את עוצמת הנשים הצעירות - בלי להתנגח בגברים, "אינרציה" ו"היורד למעלה" חוגגים כל אחד בדרכו את העיר חיפה - סקירת התחרות הישראלית העלילתית בפסטיבל הסרטים חיפה ה-31
התחרות הישראלית בפסטיבל הסרטים חיפה נחתמה בסוף השבוע עם הקרנת המועמד השביעי והאחרון ברשימת המשתתפים - "ציפורי חול", העוסק בניצולי שואה תל אביבים. עוד לפני נערכה הבכורה הישראלית של "ברש" המביא למסך סיפור התבגרות של נערה צעירה מן הכפר. זאת ועוד, הקומדיה הקלילה "היורד למעלה" והמותחן "אינרציה", שהוקרנו במסגרת הפסטיבל, הם שירי אהבה לוקאליים לעיר חיפה, שחגגה עם בציר הקולנוע הישראלי זו הפעם ה-31.
"ציפורי חול"
הייצוג התקשורתי המקובל של ניצולי השואה בימינו הוא אותם קשישים נזקקים וחסרי כל הנדרשים להגנת השירותים הסוציאליים, כדי לשרוד את השנים המעטות שעוד נותרו להם. הבמאי אמיר י. וולף, ואביו, התסריטאי איציק וולף, שוברים את הדימוי הזה באופן חריג ומשעשע ב"ציפורי חול" - דרמת מתח המתרחשת רובה בטרקלינים ובבתי הפאר של אלו שהיו שם בתופת, נחלצו ממנה ובנו חיים חדשים מלאי עושר, גם אם נטולי אושר. יש שם געגועים לאירופה, תככים ומזימות, אהבות ובגידות, מוות וחגיגה של החיים, המון זוהר (בעיקר מרים זוהר שמככבת פה) והרבה, הרבה כסף. בלי להתנצל, וולף משרטט חבורה נהנתנית של ניצולי שואה אמידים וגם די מתנשאים על פי הטרמינולוגיה שאימצה בזמנו שרת התרבות מירי רגב.
זהו מועדון סגור ובלעדי בחסות משלמי הרנטות מגרמניה. גיבורו האומלל של הסרט, שלא "זכה" להיכלל בתוכו, מנסה להתפלח פנימה דרך ליבן של אלמנות מזדקנות, נשות הברזל והפורצלן של אריסטוקרטיית השואה הגוועת בערבי ואלס וינאי בתל אביב. לצורך כך, עמיקם מגיע לביקורי תנחומים, כשהוא מצויד בשמו החדש בעל המצלול המזרח אירופי, רומק, ובהמון שארם. על הדרך הוא זוכה לארוחה חמה, וגם במיטה חמה - אם מתמזל מזלו. כך הוא מנסה להיוולד מחדש, אחרי שירד מנכסיו והפך לפושט יד ללא מספר שחרוט עליה. הוא לא זכאי לתשלומים מגרמניה. הוא לא נאבק על חייו במחנות באירופה לפני שבעים שנה, כך שהוא נשאר להיאבק על יתרת חייו העלובים בישראל של היום. יצר ההישרדות והקסם האישי שלו מאפשרים לו לתמרן את הסובבים אותו.
סיפור רקע זה משתלב בתעלומה בלשית לא מותחת במיוחד שטווה הבמאי וולף, תוך שימוש בקלישאות ז'אנר הפילם נואר, ובשני קווי עלילה שונים - עודד תאומי הוותיק והאלגנטי מוביל את האחד בתפקיד עמיקם/רומק, בעוד שאמנון וולף מוביל את השני בתפקיד שוטר בחקירת מקרה רצח מסתורי (בכלל ההפקה כולה נראית כמו מאורת זאבים, עם הבמאי, התסריטאי, והשחקן. ויש גם הופעת אורח של שמואל וולף הוותיק). עם זאת, את ההצגה גונבות השחקניות הוותיקות זוהר, דבורה קידר (זוכת פרס אופיר לשחקנית משנה) וגילה אלמגור. שלוש הגרציות אולי נכללות על פי רבים בקטגוריית "האשכנזיות המתנשאות", אבל הן מוכיחות כאן עד כמה כישרוניות ומלאות הדר הן. גם בגילם המזדקן הן חינניות ומלאות השראה.
"ציפורי חול" אינו עוד דרמה מרגשת לבני הגיל שלישי אלא יצירה עשויה היטב, עם הופעות משחק נהדרות, שמבוימת וכתובה בכישרון, ומספקת לנו נקודת מבט מרעננת על אלו שעברו את התופת והצליחו להמשיך לחיות. ולחיות טוב. יש פה המון חוצפה חיובית מצד וולף הצעיר להציג את ניצולי השואה כמועדון אקסקלוסיבי נוצץ (שהכניסה אליו אינה נקבעת על פי מוצא). רק חבל שהוא לא עבר את הסלקציה בדרך למועדון פרסי אופיר - הוא בהחלט היה ראוי לפחות למועמדות לסרט הטוב ביותר.
"ציפורי חול" (2015) - במאי: אמיר י. וולף. מפיקים: מיכה שרפשטיין, משה ולאון אדרי. שחקנים: עודד תאומי, מרים זוהר, גילה אלמגור, דבורה קידר, אמנון וולף, מלי לוי גרשון ועליזה רוזן. תסריט: אמיר י. וולף, איציק וולף, אורלי רובינשטיין-קצפ. צילום: אמנון זלאיט.
"ברש"
דור אחר לגמרי, בילויים שונים לגמרי, ודילמות שונות לגמרי - זה מה שמציעה לנו מיכל ויניק בדרמת ההתבגרות האינטנסיבית "ברש" בה יש סקס, סמים, רוקנ'רול וגם, אלקטרו-פופ שבדי. במרכז עומדת נעמה ברש - נערה טובת מראה ממשפחה לא מתפקדת. התיכון משעמם אותה, וכך גם ההורים שלה. היא ממלאת את עולמה הריקני במסיבות, גראס, אלכוהול, המוזיקה המקפיצה של דפנה קינן וגם התנסויות מיניות מזדמנות. את ההכוונה שלה אל הנשיות מובילה חברה חדשה ופרועה שסוחפת אותה, מעוררת בה תשוקות, ומגלה בפניה עונג מיני בין נשים.
"סרט לסבי" מגיע עם אינספור סימני אזהרה וגם לעתים הוא לא ברור והחלטי, לפחות עבור אלו המסתייגים מיצירות שנישאות על הפלטפורמה הג'נדרית וההתנגחות הניצחת בין המינים. כמעט ולא ניתן להתחמק מסרטים כאלה בזירה הקולנועית של היום - כמו גם באלו שהגיעו לרשת הישר ממועדון אלנבי 40. ובכן, לשמחתי "ברש" נמנע מכל אלה, ופשוט מאדיר את העוצמה הנשית של הגיבורות הצעירות והנמרצות שלו - בפני עצמן. לא מול הגבר כנגדן, לא מתוך יחסי ניצול עם בחור זה או אחר.
סיון נועם שמעון מגלמת את נעמה לבית משפחת ברש. אביה ואמה עסוקים בהיעדרותה הלא מפתיעה של אחותה הגדולה. אנחנו לומדים שזה לא קורה בפעם הראשונה, וזוהי עוד סיבה מבחינת הגיבורה לא לדאוג ולהתרגש יותר מהחברה החדשה שפגשה בתיכון (ג'ייד סקורי) שמעמיסה אותה בסמים ממריצים, וגם בחוויות במועדון לסביות בתל אביב. משם זה מתפתח לזוגיות של ממש. וזה נראה טבעי, תמים וכיפי. גם כשהיחסים מתערערים קצת, זה קורה מסתבר גם בין נשים.
סרטה הראשון של ויניק הוא שיר הלל לנשיות נערית. למעשה, הגבר הבוגר הרלוונטי היחיד הוא אב המשפחה (דביר בנדק בגרסתו הקודמת והמעובה) שמוצג כדמות רופסת, נגררת, כמעט קריקטורה. כמוהו, גם האם (עירית פשטן), שנדמה שזקוקה לילדיה יותר משאלו זקוקים לה. בר בן וקיל, עינב בר לוי, וקורל בוסידון ממשיכות את הטון שמכתיב הסרט: שלהיות נשים צעירות זה דבר שיש בו המון שחרור וכוח. אין פה מה להתנצל, וגם ויניק כמוהם - לא מתנצלת, כשהיא מפגישה את הגיבורות עם הצופים - אלו הצעירים שמכירים את הוויית ההתבגרות המודרנית מקרוב, או אלו המבוגרים יותר שהתחלחלו ממנה.
"ברש" (2015) - במאית: מיכל ויניק, מפיקים: איילת קייט ואמיר הראל, שחקנים: סיון נועם שמעון, ג'ייד סקורי, דביר בנדק, עירית פשטן, ובר בן וקיל. צלם: שי פלג. מוזיקה: דפנה קינן.
"אינרציה"
חיפה כטווין פיקס - כך אפשר לסכם את דרמת המתח הקטנה והחולמנית "אינרציה" של עידן חגואל. הסרט מתחיל בזעקה מקפיאת דם ומפשיר לאטו לעלילה מלאת מסתורין המתחוללת במהלך כמה ימים הזויים שעוברים על אישה (אילנית בן יעקב), שננטשה במפתיע על ידי בעלה. זוהי התפתחות מסעירה בחיי הגיבורה, אשר מנסה להשלים את פערי המידע באמצעות תרחישי זוועה שונים ומשונים שעולים בראשה. כשהיא מנסה להתאים אותם עם המציאות, היא פוגשת שלל דמויות תמהוניות, צבעוניות, פתייניות. מתוך החרדה שלה עולה פוטנציאל לשחרור ושינוי - משהו שקשה לוותר עליו, במיוחד כשהשגרה דופקת שוב על הדלת.
בן יעקב הופיעה בתפקיד לא מרשים ב"התעוררות", שפתח את התחרות, אולם פה היא נוכחת ובאופן מורגש ומשכנע כשהיא מובילה את העלילה הפתלתלה והלא ברורה ב"אינרציה". לצדה צצים ונעלמים גליה ישי, מוחמד בכרי, פלורנס בלוך, ג'יטה מונטה ואחרים וכולם על רקע הנופים ההרריים של חיפה - תאווה לעיניים, בעוד שבאוזניים אפשר להבחין בהמהומים מזמני מתח ומסתורין, מהזן שדיוויד לינץ' מטמיע בסרטיו.
"אינרציה" (2015) - במאי: עידן חגואל, מפיקים: אלעד פלג וחגי ארד, שחקנים: אילנית בן יעקב, גליה ישי, מוחמד בכרי, פלורנס בלוך וג'יטה מונטה. תסריט: עידן חגואל ויפעת מקבי. צלם: עידן ששון, מוזיקה: זואי פולנסקי.
"היורד למעלה"
עם כל הכבוד לאיתי טיראן ואורי קלאוזנר שמככבים ב"היורד למעלה", זוהי חיפה שממלאת את סרטו הארוך הראשון של אלעד קידן במלוא עוצמתה - מפסגת הכרמל ועד לעיר התחתית. הטקסטים השנונים שבוקעים מפיהם של שני גיבורי הסרט הם כאילו מוקראים, והמשחק לא אמין כמעט במופגן. זוהי הצגת תיאטרון מקסימה, נטורליסטית, ומלאת הומור, והבמה היא המדרגות שבוצעות את הכרמל מלמעלה למטה וההיפך. קידן, חזר השנה לפסטיבל קאן עם סרטו הסוריאליסטי (פריבילגיה שקיבל בעקבות זכייתו בפרס הראשון במסגרת סינפונדסיון בקאן ב-2008 עם סרטו הקצר "המנון"). היוצר בן ה-36 חי בעולם שלו, והוא מגיש לכם הזמנה להיכנס אליו - וכדאי לכם להיענות לה.
לוקח זמן להתאקלם בחיפה של קידן, למרות כל הרמזים והאזכורים המקומיים והתרבותיים שבסרט. יש ל"היורד למעלה" תחביר משלו, ואחרי שמאמצים אותו מתמלאים בהומור עדין ועשיר. אין פה באמת מסר, או איזשהי הצהרה. כדי ליהנות מהסרט יש להתמסר אליו ולגמוע ברגישות רגע אחר רגע, כמו מדרגה אחר מדרגה. טיראן וקלאוזנר הם מראי המקום שלכם. הראשון הוא גבר שיוצא במורד הכרמל אל הנמל, שם ממתינה לו ספינה שתחלץ אותו מישראל ומחייו עד כה, השני יוצא בכיוון ההפוך אל מעלה ההר בחיפוש אחר עגיל שאיבדה אשתו. ביחד הם מייצרים עבורכם מקרא מפה לעיר חיפה ולנופי הנפש שלהם.
הרבה רגעים שופעי הומור, נאיביות ונוסטלגיה עמוסים ציטוטים מהתרבות הישראלית לדורותיה (כולל נסיעה בלתי נשכחת במכונית לצלילי "הכל זהב" של התרנגולים) - סרט אנושי, מקסים ומיוחד ועל כך זכה בפרסי אופיר לתסריט, העריכה ועיצוב המוזיקה (והיה מועמד לפרס הסרט הטוב). כמו רוב סרטי התחרות, הוא לא יסחף את ההמונים לבתי הקולנוע, אבל הוא יכול לגעת בכל אחד ואחד מהם. הישראליות במיטבה.
"היורד למעלה" (2015) - במאי ותסריטאי: אלעד קידן, מפיקים: איתן מנצורי, אלי מאירוביץ', יהונתן דובק ודני גולדברג, שחקנים: איתי טיראן, אורי קלאוזנר, רסאן עבאס, שרון טל ומיכאלה עשת. צלם: ירון שרף, עורך: אריק להב ליבוביץ', עיצוב פס-קול: אביב אלדמע ו-ויטלי גרינשפן.
