"לחזור הביתה בידיים ריקות ולבשר לילדה שאין לה אחות"
כששירי שמחה ברלוט הייתה בחודש שמיני להריונה הרופאים בישרו לה שאין דופק לתינוקת שברחמה. לרגל חודש המודעות ללידה שקטה היא אומרת: "אי אפשר לכבות את הרגשות ביום אחד. תפסיקו לומר שיהיה בסדר ושצריך להמשיך הלאה"
עד לפני שלוש שנים וחצי הייתי אישה שמחה, חובקת בת בבית ואוהבת את רענן הבעל שלי. החלטנו להרחיב את המשפחה ומתוך אהבה יצרנו את התינוקת החדשה, אחות החדשה לליאן. נשאתי אותה ברחמי 30 שבועות - שמונה חודשי הריון.
כולם מצפים שתמשיכי רגיל
ב-4 במרץ זו היתה נפעם האחרונה שהרגשתי אותה חיה בתוכי. בישרו לי את הנורא מכל - אנחנו מצטערים, הילדה שלך לא זזה, היא נפטרה ברחם. המוניטור שקט וללא תזוזות, את צריכה ללדת אותה ולהיפרד מכל מה שחלמת עליו, מהבת השניה שלך מהאחות של ליאן.
הסיוט בחדר לידה נמשך כמה שעות. כאבי צירים, זירוז, צרחות, בכי וכאב גדול ואז מגיע השקט. היא לא בוכה, היא ישנה כמו מלאך ויפה כל כך. ואז צריך להיפרד ולתמיד. אין הכרה, אין תמיכה, כולם מצפים ממך להמשיך, שלא תתעסקי בזה כי למה שיכאב לך? ומה הם חושבים שאפשר לכבות את הרגשות?
אז תרשו לי לחדש לכם - כואבים ובוכים באמבטיה, בלילות ובכל פעם שרואים נשים שעוברות ברחוב עם בטן או עם עגלה, בגינה הציבורית, בגן של הילדה בכל הזדמנות מזכירים לך את מה שאין לך. אז איך אני אמשיך הלאה? למה אתם מבקשים ממני להפסיק לכאוב כשאני מדממת וסובלת? זה לא עובד ככה.
איזו אמא שאיבדה ילד התאוששה אחרי יום? זה אובדן לכל דבר. ילדתי תינוקת מושלמת, חלקה ויפה אבל רק לא חיה. החדר נשאר מיותם, הבגדים ששמרתי עברו הלאה אבל הכאב והזיכרונות מהרגעים היפים שהייתה ברחמי נצרבו בעצמותיי ובליבי.
הלב נשבר
חזרתי הביתה בידיים ריקות והייתי צריכה לבשר לבת שלי שאין לה אחות לחבק ולנשק. היא פרצה בבכי אבל איך אני אתמוך בה כשאני לא יודעת איך לתמוך בעצמי. הלב נשבר, גם היא נפרדה מהחלומות שלה על אחות קטנה. ״אמא מה אני אעשה עם כל הבובות והבגדים ששמרתי לה?״, היא קרעה את ליבי יום יום.
לפייסבוק הורים כבר הצטרפתם? היכנסו עכשיו
ביום הולדת הביעה משאלה שיהיו לה זרועות ארוכות כדי שתשלח אותם לשמים להוריד את אחותה. אז איך אתם אומרים לי שהיא לא היתה באמת תינוקת? איך ציפיתם שאני לא אקשר? תחסכו את התגובות המטופשות. זאת לא הפלה, זאת לידה. לחצתי ודחפתי בחדר לידה כמו כל יולדת. ההבדל היחיד שצרחתי מצער, ואחרי זה הגיעו ההתרסקויות.
לאט לאט מרימים את הראש
איחלו לי מזל טוב כי אין כבר בטן, שאלו מה נולד. אמרו לי לשכוח, להמשיך הלאה, שיהיו לי עוד ילדים. אבל התחזקתי בזכות נשים כמוני, קיבלתי יום אחד ספר שהגיע אלי שנתן לי אור אחר על מה שעברתי ״נצחתי ואנצח״. הוא נתן לי הסתכלות חדשה על החיים ועזר לי להרים את הראש ולראות את מה שנשלח אלי כדרך לחזק את עצמי ולהבין איך לשאוב כוח מחודש.
אכן ניצחתי ואני עוד אנצח. אחרי כמה חודשים מיום האובדן הכרתי את נועה, שהיום היא שותפה שלי לפרויקט החדש שנברא כתוצאה מהאובדן. הקמנו את חיבוק בשקט - קבוצת תמיכה לא טיפולית, מקום שבו ניתן לפרוק הכול, ובהמשך הצטרפו אלינו לעשייה רות ושרון.
לכאוב, לכעוס, לבכות ופה אף אחת לא תשפוט אותך. אנחנו רגישות אחת כלפי השניה, נפגשות אחת לחודש, מתחבקות, מדברות ובעיקר נותנות מקום לכל הרגשות שלנו.
הזמן עושה את שלו
אז כן ״נצחתי ואנצח״ שנה וחצי אחרי האובדן ילדתי את ילד הקשת שלי אלון אליהו. זה לוקח זמן אבל לאט לאט מרימים את הראש. יש לנו תמיד את יכולת הבחירה אם להתרסק או אם להרים את הראש.
הבחירה היא שלנו אבל עד אז אתם הסביבה הקרובה שלנו תנו לנו כתף, תאהבו אותנו, תקשיבו לנו ולא תמיד חייבים להגיד מה שחושבים, פשוט תהיו שם. רק הזמן יעשה את שלו אבל כרגע תנו לנו ללמוד להכיר את עצמנו מחדש. מאחלת לכולנו חוויה מתקנת והמון ימי שמחה, ובעיקר שנדע שהחיים חזקים מהכול.
לפניה אישית לשירי ברלוט - לחצו כאן
לקבוצת תמיכה סגורה לנשים אחרי הלידה - לחצו כאן
כל אחד מתמודד באופן שונה עם הבשורה הקשה. הנה בני זוג שהחליטו לצלם את עצמם ברגעים הקשים, לאחר שהבינו שההריון לא תקין:
לפנייה לכתב/ת 
