הגביע הקדוש של סרטי מונטי פייתון
ב-1974 יצאו חברי להקת מונטי פייתון להרפתקה הקולנועית הראשונה שלהם. הם היו חסרי ניסיון, התקציב המוגבל נגמר, ומייקל פאלין איבד את זה במהלך זחילה בבוץ וחרא. אבל למרות כל הקשיים נוצרה קלאסיקה - הקומדיה "מונטי פייתון והגביע הקדוש". מועדון הסרט המופרע מציין ארבעים שנה ליציאתה
השבוע יחגגו מסביב לעולם את חגיגות הארבעים לקומדיית הפולחן "מונטי פייתון והגביע הקדוש", וכך גם אצלנו בסינמטקים במסגרת אירועי מועדון הסרט המופרע, שיוקדשו לו - סרט מונומנטלי שהיו לו יותר סיבות להיכשל: הבמאים שלו הגיעו אליו ללא ניסיון קולנועי, שישה שחקנים ראשיים גילמו בו 38 דמויות, המילה "ני!" נאמרה בו 55 פעם, ולהפקת הכתוביות גויסו 7695 לאמות מאולפות. אבל יותר מכל, הפרויקט עצמו כמעט ונגנז כי התקציב נגמר לפני סיום הצילומים.
ב1974 - בין הפקת העונה השלישית והרביעית של הסדרה "הקרקס המעופף של מונטי פייתון" - החליטה קבוצת הקומיקאים הבריטים (שאחד מהם אמריקני אבל הרוב קובע) ליצור את סרט הקולנוע הראשון שלהם שיורכב מחומרים חדשים. הסרט התבסס על האגדה אודות המלך ארתור ואביריו. טרי ג'ונס וטרי גיליאם לקחו על עצמם את מלאכת הבימוי, ויצאו למסע בן שבועיים במכונית הספורט של גיליאם, איתה חרשו את כבישי סקוטלנד במטרה לאתר אתרי צילום ראויים לימי הביניים.
הם חילקו את התסריט למי שהיה צריך לאשר את הלוקיישן אבל אז - שבועיים לפני תחילת הצילומים - הוציא המשרד המקומי לענייני סביבה הוראה לבעלי הטירות להחרים את ההפקה. לטעמם הפייתונים יהרסו את האוצר הלאומי של סקוטלנד. "הם פשוט פחדו שנעשה צחוק ממקומות שנבנו למטרות עינויים והרג", הסביר גיליאם.
בטיוטת התסריט הראשונה העלילה נעה לסרוגין בין ימי הביניים למאה העשרים, כשבסוף הסרט מתגלה הגביע הקדוש בחנות הכלבו הרודס, בדלפק הגביעים הקדושים. טרי ג'ונס, שכנע את הצוות לכתוב גרסה נוספת המיועדת לשנת 1350, בטענה המוצדקת שהסיפור על המלך ארתור הרבה יותר מעניין. מכיוון שג'ונס ומייקל פאלין היו היסטוריונים בהכשרתם, הם הקפידו על פרטים קטנים, כך שלמשל - בניגוד להפקות הוליוודיות על ימי הביניים בהן כולם נראו כמו כוכבי קולנוע - הם התעקשו על השחרה או הצהבת השיניים של כל השחקנים בסרט.
סרט זה עסק יקר וסרט היסטורי נחשב יקר עוד יותר. משקיעים הסתייגו מלתת כסף לפייתונים שלא יצרו קולנוע קודם לכן. (מלבד "משהו שונה לגמרי" שהיה צילום מחודש של מערכונים מסדרת הטלוויזיה עבור הקהל האמריקני). הפתרון היה לגייס כסף ממעריצים, אבל כאלה שיש להם. התקציב בן 200 אלף הפאונד חולק לעשרה חלקים שווים. ומי השקיע? תמצאו ביניהם את חברי להקות הפינק פלויד ולד זפלין, אלטון ג'ון וחברת תקליטי כריסליס הבריטית שהפיקה את תקליטי החבורה.
כשהגיעו הפייתונים לאתר הצילומים, הם הבינו איך הולכים להתנהל הדברים, כשהמפיק שאל אותם אם לא יהיה אכפת לכולם לישון בחדר אחד. מעצבת התלבושות הייזל פטינג קיבלה תקציב של פאונד אחד לכל תלבושת. היא תפרה במהלך לילה לבן את התלבושות לטירת אנטרקס, כשגרהאם צ'פמן יושב לידה עם המקטרת ומעודד: "לישון, אישה, לישון!". התלבושות חיסלו את רוב התקציב, ולכן לסוסים שהופיעו לכל אורך הסרט לא נותר מספיק כסף. הפתרון היה פשוט לקפץ בשדות עם קליפות קוקוסים בידיים. בתסכיתי ה-BBC היו נוהגים ליצור כך אפקט של סוס דוהר.
"מה המהירות של סנונית ללא מטען?"
בחודש מאי, 1974 התחילו לצלם את הסצנה הראשונה: "גשר המוות". מדובר בקטע מטופש להחריד בו שומר הגשר מבלבל את המלך ארתור ואביריו בשאלות. צדקת? עברת. טעית? עפת לתהום. ארתור, בחוכמתו, מצליח לחצות את הגשר אבל במציאות צ'פמן, שגילם את המלך האמיץ, לא הצליח לתפקד. הוא סבל מפחד גבהים, והקטע צולם בחתיכות קטנות כשהסאונד שלהן הושתק, בעיקר בגלל קריאות ה"הצילו" שלו. עוד קריאה שלא נכנסה לסרט היתה של קליז שצעק לו: "למטה! בבקשה תסתכל למטה! זה לא בטוח!".
אבל לא רק חברי מונטי פייתון מספרים מורשות קרב על הסרט. מנהל ההפקה ג'וליאן דויל סיפר שבשביל סצנת הסיום היה צריך לגייס מאתיים אבירים (סטודנטים שקיבלו יום חופש מהאוניברסיטה) ולהלביש אותם. הוא חזר למלון וגילה שאין שם טלפון. את ההפקה המשיך לבצע מטלפון ציבורי. הוא מצא את עצמו מסתובב בין הכפרים בחמש בבוקר ומחפש לקנות גופת כבשה מתה כדי לזרוק מהטירה הצרפתית. הוא הפך את הרכב שלו לניידת משטרה. דויל הוא גם האיש שצועק 'Alright, put that away, sonny', ומכבה את הסרט.
לגבי הכבשה המתה, צ'פמן אמר שמדובר בכבשה שהיתה מתה לפחות שלושה שבועות, והסריחה נורא. אחרי שנזרקה עליו הוא רץ לתוך אגם קרוב.
"איך אתה יודע שהוא מלך? הוא היחיד שלא מרוח בחרא"
פאלין לרוב נחשב אדם רגוע ונעים הליכות, אבל כששיחק דמות שבתסריט נקראה "אוכל הבוץ" הוא איבד את זה. אחרי שבעה טייקים בהם נאלץ לזחול שוב ושוב בבוץ, ואז לקחת גללי חזיר מעורבבים בבוץ ולאכול אותם, הוא התחיל להתרגז באמת. כדי להפוך את הפעולה לנסבלת, מחלקת האביזרים דאגה שאחת מערמות הקקי תהיה בעצם שוקולד, ופאלין היה רק צריך לזכור לאכול את הגוש הנכון ולעשות את זה בהנאה.
אלא שבכל פעם אחרי שפאלין אכל מהרצפה במשך עשר שניות, גיליאם צעק "קאט", וביקש לצלם את זה שוב בגלל משהו בתפאורה שלא מצא חן בעיניו. זה הרגע בו פאלין התחיל להתגלגל בבוץ, לזרוק גושים ולצעוק: "בזבוז זמן מזויין". אחרי שנרגע, השתרר שקט מוחלט על הסט. מי ששבר את הדממה היו קליז וצ'פמן שהתחילו למחוא כפיים על המופע הדרמטי המרשים. צ'פמן, שהיה רופא בהכשרתו, סיפק גם זריקת טטנוס. בסופו של יום צילומים מפרך, טייק מספר 14 היה מושלם. הנהמות, הבוץ, הקללות - אותנתי ומצחיק. אגב, הקטע נחתך לבסוף בעריכה ולא מופיע בסרט.
מיום ליום גבר המתח בין שני הבמאים לחבריהם השחקנים. היתה סצנה בה קליז ואיידל היו בטוחים שהצליחו לתת הופעה של פעם בחיים. ג'ונס צעק קאט וקליז הסתובב אליו בגאווה ושאל: "נו, מה אתה אומר?". הבמאי ענה: "אין מספיק עשן ברקע". מכאן - במשך חמישה שבועות - כל פעם שסיימו קטע שביים ג'ונס, קליז היה פונה אליו ושואל: "האם אתה באמת מרוצה מהעשן בסצנה הזו?" או "האם העשן היה בצבע הנכון?".
"זו רק שריטה שטחית!"
אחת הסצנות האחרונות שצולמו היתה "האביר האפל". הרעיון לסצנה הגיע מסיפור שקליז שמע כשהיה בקולג' על שני רומאים שנלחמו אחד בשני בלהיטות וכשאחד מהם שבר את הרגל, החליט לטפוח עם החרב על כתפו של יריבו ולהודות: "ניצחת". אלא אז גילה שחברו כבר היה מת. הסצנה צולמה עם ציוד תאורה מינימלי וכמעט ללא צוות, כי לא נותר תקציב. קליז וצ'פמן נאלצו לבצע את הפעלולים בעצמם. הבעיה האמיתית היתה קרב החרבות. בגלל החרכים הקטנים בקסדה הם לא ראו טוב וגרמו להרבה מכות חרב מיותרות וכואבות.
כשהורידו לקליז יד, הוא הסתיר אותה מאחורי הגב. אחר כך את היד השניה. ואז קבר רגל אחת באדמה לשלוש שעות. הקטע מסתיים כשמורידים לו את כל ארבעת הגפיים. לשם כך הביאו למקום את ריצ'רד ברטון שיחליף אותו. לא מדובר בשחקן הקולנוע ריצ'רד ברטון אלא בקטוע גפיים בעל אותו שם. זה לא הפריע לקליז שהתרברב שריצ'רד ברטון היה הכפיל שלו בגביע הקדוש.
"הוא רק ארנב בלתי מזיק"
הפייתונים היו אובססיבים באותה תקופה לגבי חיות והתווכחו כל הזמן איזו חיה מצחיקה יותר. קליז החליט להכניס לכתוביות לאמות שישתלטו עליהן. הוא אמר שלאמה מצחיקה "כמו צבי, הנשיא ניקסון או כל סוג של דג". פאלין הציע להכניס משפטים בשוודית כדי לגרום לקהל לא לאבד ערנות בזמן כתוביות הפתיחה.
בהמשך הובא לשולחן הדיונים סיפור "המצור בקורסיקה", בו אשה אחת התחילה לזרוק את חזירים מחומת ישוב מכותר על האויב כדי להוכיח שיש להם הרבה מזון. העיבוד הפייתוני לתרחיש כלל זריקת פרה ממבצר בעזרת קטפולטה. גיליאם לקח את פרויקט הפרה המעופפת מאד ברצינות. המצלמה שכבה על הרצפה. בניגוד לכבשה המתה, פה היתה זו בובה של פרה, ואז פרצוף של איש צוות שצולם שבועות לאחר מכן. כל הקטעים חוברו יחד והפייתונים נכנסו לעולם האפקטים המיוחדים.
בהשראת הסוס מטרויה צולמה סצנת "הארנב מטרויה", ואז היה תורו של קליז להתחרפן. גיליאם רצה שהסצנה תראה קולנועית וביקש מהצוות להתכופף על הברכיים בתוך הבוץ ונתן הוראות כמו: "האם תוכלו בבקשה לנוע שני ס"מ לכיוון צפון מערב?". אחרי כמה נסיונות, קליז צרח עליו: "אנחנו לא פיסות הנייר המזויינות שאתה משתמש בהן לאנימציה!". גיליאם נעלב עמוקות ופרש מהסרט עד הערב.
אבל הארנב שהפך לכוכב היה "הארנב הרוצח", אותו השאילו מסקוטית שגידלה אותו. הם הבטיחו לה שלא יחזור מלוכלך. בזמן הצילומים ניסו להסיח את דעתה כי הבינו לאן הדברים הולכים. כשגילתה שהוא מרוח בדם מזויף, היא רתחה מכעס. הם היו כל כך לחוצים בכסף שהעדיפו להשאיל ארנב מאשר לקנות אותו. כמו כן הובטח להם שהארנב מאולף. גיליאם אמר שהוא היה מאולף לעשות דברים שארנבים עושים.
"היא הפכה אותי לקרפדה. אבל עבר לי"
אחרי חמישה שבועות של אילתורים, פנה הצוות חזרה הביתה. הכסף נגמר מזמן, והפייתונים היו מודאגים בגלל רשימה ארוכה של צילומים חסרים. בשלב הזה הסרט כמעט ונגנז בגלל חריגה של 30 אלף פאונד מהתקציב. ההחלטה היתה להתאבד על שארית הצילומים - סצנה אחת, בה החבורה מגורשת מבית זונות לא צולמה כלל, ושאר ההשלמות נעשו ברובן בחצר האחורית של דויל.
הצילומים כללו כמה גופות מתות שלא צולמו ממספיק זוויות, את הגביע הקדוש על חלון ביתו של מנהל ההפקה, ואת התקף הלב של גיליאם. את הספר שמדפדפים בו במהלך הסרט (סיפור מסגרת קלוש שנועד לא לגרום לסרט להראות כמו תכנית מערכונים) צילם גיליאם בסלון ביתו והידיים המדפדפות הן של אישתו ובנו.
העריכה ארכה שנה, פס הקול שהיה אמור להיות מקורי הוחלף בתקליטים ישנים של אבא של צ'פמן. וכשהסרט הוקרן בפעם הראשונה למשקיעים, הפייתונים נתבקשו לחתוך את "סצנת האביר האפל" מהסרט כי היא רווייה בדם ואלימות. הימים היו ימי מלחמת וייטנאם, נאמר להם, וזה לא נושא לצחוק. אז הסצנה ירדה, ואז הוחזרה לאותו המקום.
כך או כך, היום הגביע הקדוש נחשב למאסטרפיס קומי. הבמאים הופתעו ממידת ההצלחה של הסרט שהיה סיוט מלא בפשרות. אולם בגלל שעלה מעט, הוא התחיל להרוויח מאד מהר. אחד השיאים היה בצרפת, בה הסרט הוקרן ברצף משנת 1975 עד 1979. ההקרנות לא הופסקו רשמית, הסרט פשוט הוחלף ב"בראיין כוכב עליון" - סרטם השני של הפייתונים. אבל עליו נדבר ב-2019.
כדי לראות את הפלא על מסך ענק ובעותק חדש, ולשמוע על מאחורי הקלעים של סרטי מונטי פייתון, קחו קליפת קוקוס והצטרפו לחגיגת יום ההולדת של אחד משיאי הנונסנס שהופיעו על המסך הגדול, ואולי גם אתם תוכלו לדעת איך לזהות מכשפה כשתפגשו אחת.
אלון גור אריה הוא במאי, תסריטאי ומנחה את אירועי "מועדון הסרט המופרע " ברחבי הארץ. אירוע "ארבעים שנה לגביע הקדוש" יערך בסינמטק ירושלים ביום ב' (12.10) ובסינמטק תל אביב בשבת (17.10). אירוע "יום בחזרה לעתיד" יערך בסינמטק תל אביב ביום ד' (21.10) ובסינמטק ירושלים ביום ה' (22.10) עם הקרנת "בחזרה לעתיד 2" ביממה בה הוא מתרחש.
מפגש "מפלצות מצחיקות מהסרטים"לילדים ולכל המשפחה יערך בסינמטק ירושלים בשבת (24.10) עם הסרט "בית ספר למפלצות", ובסינמטק תל אביב בשבת (31.10), עם הסרט "מפלצת של מלון". אירוע "חיות פעלולניות קולנוע" יערך בסינמטק חולון ביום שבת (10.10) עם הקרנת הסרט "לאסי".
