טובה ינסון: סובלנות וטוב לב בעמק המומינים
שני תרגומים חדשים לספריה של טובה ינסון מציגים עולם המתרחש בעמק המומינים, שבורא מעין מיתולוגיה נורדית - אנושית ופנטסטית כאחד. איך כל זה קשור למאי הקטנה, לשואב אבק אימתני ולמסעות ונדודים?
עוד לא סיימנו לדבר על "ספר הקיץ", ספרה היפה והעדין של טובה ינסון למבוגרים מהאביב האחרון, והנה כבר רואים אור שני ספרי תמונות (פיקצ'רבוק) מאת הציירת-סופרת הפינית. שני הספרים המרהיבים, "מי ינחם את קטנטן?" ו"הספר על בימבל, מומינטרול ומאי הקטנה", תורגמו משבדית על ידי דנה כספי, שהיתה אמונה גם על "ספר הקיץ" וגם על ספרי "משפחת המומינים" שתורגמו (חלקם בשנית) בשנים האחרונות.
על הוצאתם החדשה והמחודשת אחראית הוצאת קרן אשר בוחרת בקפידה את ספרי הילדים שלה: הן מבחינת איכות הטקסט והן מבחינת איכות האיור.
שני הספרים ממוקמים, כמו מרבית ספריה של ינסון לילדים אם לא כולם, בעמק המומינים. למי שלא מכיר, וכדאי מאוד להכיר, מדובר בעמק אגדי אותו רקמה ינסון במילים ובאיור, שבו חיים המומינים שוחרי השלום והשלווה ומשפחתם המורחבת יחד עם יצורים נוספים כגון המיולינים, פיליפיונקים, מפלצת הגרוק הקרה והבודדה ועוד.
בסדרת ספריה, שהחלה לראות אור עם תום המלחמה ב-1945, יצרה ינסון מעין מיתולוגיה נורדית מודרנית המשלבת בין הפנטסטי לבין האנושי. עולם של של המומינים הינו עולם מלא סתירות: ביטחון ושלווה לצד פחד תהומי- קיומי ממש, חמימות ואינטימיות לצד ניכור, תחושה של שייכות ומשפחה עם בדידות גדולה. כל אלה כתובים ומצוירים בישירות שובת לב שלמרבה הצער עדיין יוצאת דופן בכתיבה לילדים.
ינסון, בת למשפחה של אומנים מהמיעוט דובר השוודי בפינלנד, נולדה מעט לפני פרוץ מלחמת העולם הראשונה בהלסינקי ושם גם נפטרה ב-2001. בין לביו היא בנתה בית על אי קטן לא רחוק מהעיר, שם גרה עם בת הזוג שלה טוליקי (או בשם החיבה שלה: טוטי). היא היתה ציירת אשר לצד הציור עסקה גם באיורים לעיתונים ובאמנות גרפית. דמותו של מומינטרול נולדה מתוך הדמות הקטנה שינסון היתה מוסיפה לחתימת שמה. ספרי התמונות של ינסון לילדים לא אחרו להופיע והחלו לראות אור ב-1952. מדובר בספרי תמונות שבהם חשיבות גדולה לפן הוויזואלי.
הראשון מבין ספרי התמונות היה והינו "הספר על בימבל, מומינטרול ומאי הקטנה",
וזו הפעם הראשונה שהוא מתורגם לעברית. עלילת הספר מתגלגלת מעמוד לעמוד, כאשר בסוף כל עמוד נשאלים הקוראים - "מנחשים מה אז קרה?".
כך המסע הקצר של מומינטרול חזרה הביתה עם כד חלב, הופך למסע הרפתקאות צבעוני שבתחילתו הוא עוזר לבימבל למצוא את אחותה מאי הקטנה שהלכה לאיבוד, עד שלמעשה מאי הקטנה מוצאת ומצילה אותם מתוך שואב אבק אימתני.
אחר כך מחפשים השלושה את יחד את הדרך לבית של מומינטרול שם מומינאמא מחכה לכד החלב. לקראת כל כפולת עמודים חדשה ישנם חיתוכים בדפים המרמזים לגבי המשך הסיפור. החיתוכים יוצרים שילובים מרהיבים של צבעים וצורות, ולעתים יותר מבלבלים מעוזרים, וכך הופכים את המשחק למסקרן יותר ויותר.
"מי ינחם את קטנטן?" ראה אור ב-1960 ותורגם לעברית ב-1978 על ידי ויויאן ברסקי תחת השם "מי יעודד את רשוש?". פה מדובר בסיפור יותר לירי על יצור קטן מאוד, "פצפון כמו ציפורן בערך", שהחוויה הקיומית שלו היא חוויה של פחד, אומללות ובדידות.
כאשר קטנטן "לא יכול עוד לסבול בשום אופן את שעות הבדידות בלילות", הוא מחליט לצאת מהבית. החלטה זו סותרת את הפחד הגדול של קטנטן מכל הסובב אותו, ומרמזת על האומץ שעוד יתגלה בו בהמשך הסיפור. קטן, בודד וביישן הוא ממשיך בדרכו ובכל עמוד נתקל בקושי רב בסיטואציות חברתיות בהן מרגיש לא שייך: "רק הוא, שלפנות לזרים לא יודע, נסתר בפינה, מרגיש זר./ מי ינחם את קטנטן הבישן? מי יסביר לבודד הנודד/ שאין חברים אם לא מתאמצים לגשת ולהתיידד?" קטנטן האומלל מתגלגל במסעו אל הים שם מגיע לידיו מכתב בבקבוק מזוטית הקטנה שנמצאת במצב עגום יותר ממנו וזקוקה לעזרה. קריאתה של זוטית לעזרה מוציאה את קטנטן מאומללותו וגורמת לו לעשות מעשה- ללכת ולהציל אותה מהגרוק: "לרגע אחד קטנטננו נחרד – אך הוא כבר איננו כמו פעם: / הוא לא מתחלחל, הוא חזק כברזל, כי הפחד הפך בו לזעם. / זמן לכעוס, לא לפחוד, כי זוטית בצרהף קטנטן הגיבור אז חשב. ומי ינחם את זוטית המפוחדת אם אני אשקשק עכשיו?"
שני ספרי התמונות הן ספרי מסעות קטנים שבהם הדמויות נודדות ממקום למקום ובשניהם בולטות
תחושת העזרה ההדדית לצד תחושת המצוקה - מצוקת אובדן הבית בספר הראשון ומצוקתו הקיומית של קטנטן בשני. שני הספרים מעודדים את הילד או הילדה הקוראים אותם להשתתף ביצירה, הראשון במשחקיות שבו מתגלגל הסיפור ששואל אותם באופן ישיר לנחש מה קרוה בהמשך, והשני מבקש מהילדים לעזור לקטנטן להסביר את עצמו לזוטית, באמצעות מכתב שאותו הוא מתקשה לכתוב בעצמו.
חוויית הקריאה בספרים היא חוויה רחבת חושים - לעיניים ולאוזניים - שכן האיורים בהם יפים ביותר והם כתובים בחרוזים. הספרים סוחפים את הקורא לעולם המיוחד והרגיש של עמק המומינים. עולם בו הפנטסטי והדמיוני שלובים תמיד בחוויה אנושית עמוקה של רגשות, תחושות ופחדים רוטטים אשר עטופים תמיד בסובלנות ואהבה.
בבסיסם של כל ספרי המומינים, אותם כתבה ינסון במשך 25 שנה, עומדים רעיונות הומאניסטים מורכבים שאותם ואת חשיבות אי אפשר לנתק מהטלטלה הטראומטית של מלחמת העולם השנייה ואפשר אף לראות בהם חיפוש אחר תיקון חברתי-אנושי כללי.
אחד הדברים המעניינים בעולם המומינים של ינסון, אותו ניתן להבין כתגובת נגד למלחמת העולם השנייה, הוא החוקיות החמקמקה שבו. מצד אחד, בבריאת העולם האגדי שלה יצרה ינסון עולם מוגדר בו ברור "מי הוא מי" ו"מה הוא מה", ומצד שני כל ניסיון לקטלג את יצורי העולם הזה עולה תמיד בתוהו.
אולם, במקביל להגדרות החמקמקות, לקושי להגדיר או לסווג, ישנם בעמק המומינים דברים בטוחים וברורים: הבית, המשפחה, החברים, הסובלנות וטוב הלב. וודאויות אלה קיימות בבסיס אופיים של המומינים עצמם, והן מרחפות גם על אומללותו של קטנטן וגם על פחדו של מומינטרול שמא לא יגיע הביתה לאמא - ומנחמות אותם ואת הקוראים כאחד.
"מי ינחם את קטנטן?" ו"הספר על בימבל, מומינטרול ומאי הקטנה", מאת טובה ינסון. תרגום משבדית: דנה כספי. הוצאת "קרן".
