איך קרה שדווקא בון ג'ובי כבשה את ישראל
יותר מ-50 אלף איש חזו בהופעה של בון ג'ובי בישראל, להקה שמאז פריצתה לפני שלושה עשורים לא ממש עשתה חיל בגזרה המוזיקלית. שי להב מנסה לפצח את סוד קסמה של החבורה מניו ג'רזי, שהצליחה למלא את פארק הירקון (רמז: העיקר זה הנוסטלגיה, שמריחה כמו רוח נעורים)
נכון שויכוח על טעם הוא חסר טעם ושהעובדה שלהקה מחו"ל מצליחה למלא את פארק הירקון אומרת עליה הרבה דברים טובים. ובכל זאת, נדמה לי שגם חלק ניכר מתוך כ-50 אלף הצופים שהגיעו למופע של בון ג'ובי יודו שלא מדובר בלהקה גדולה, או במופע בסדר גודל היסטורי כמו זה של הרולינג סטונס, או אפילו של הרד הוט צ'ילי פפרז. אז למה בכל זאת הם נפרדו מאלפי שקלים ועמדו שעות בפקקים כדי להסתכל לבון ג'ובי בתוך הלבן של השיניים?
התירוץ הקבוע של מיעוט הופעות הענק בישראל לא מספיק כאן, בעיקר כי הלהקה הזאת באמת מספקת את אחת מההופעות החיות המצליחות ביותר בכל העולם, ולא רק אצלנו. אז למה בכל זאת?
כנראה שהתופעה הכוללת שנקראת בון ג'ובי (המוזיקה שלה, ולא פחות - הסטייל), נגעה בעוצמה גדולה בהמון אנשים, בפרק זמן מאד מסוים ומצומצם. ולא סתם בהמון אנשים, אלא בכאלה שהיו באותו רגע בגילאי 13-18 - שלב קריטי בחייו המוזיקליים של אדם, שנים שבהן הדי.אן.איי המוזיקלי של כל אחד מאיתנו נצרב. אפשר לקרוא לזה קעקוע מוזיקלי. משהו שנחרט בעור, והולך איתך מאז לכל החיים. משהו שבכל פעם שאתה מציץ בו, מחזיר אותך - ולו לרגע - לרגע שבו הוא קועקע.
זה יכול לקרות כמובן גם בגילאים יותר מתקדמים. שיר החתונה שלך. השיר ששמעת כשנולד הילד הראשון. אבל אין ספק שהמוזיקה שאתה צורך כטינאייג'ר היא המשמעותית ביותר. אני יכול להעיד על עצמי, כמי שהתבגר בעידן הזוועות המוזיקליות של האייטיז, שאם אשמע היום, נאמר, את "Too Shy" של קג'אגוגו, הראש שלי אולי ינוע בבוז אבל משהו בלב עדיין יתכווץ, בלי קשר לאיכות השיר. השיר הזה פשוט כל כך מחובר אצלי לתקופה ולסגנון מסוימים, שאני מתקשה להיפרד ממנו. ולא רק אני. לא אשכח לעולם את המראה של אשתי - צרכנית מוזיקה סולידית בדרך כלל - כשהיא קרובה לעילפון במהלך הופעה של פול יאנג בישראל. הוא החזיר אותה בבת אחת לגיל 16.
לתיאוריה הזו שלי יש סימוכין כמעט מדעיים. דניאל לויטין, מוזיקאי לשעבר שהפך לנוירוכירורג נחשב, פורט בספרו "This Is Your Brain on Music: The Science of a Human Obsession" מ-2007 את הסיבות המדעיות לכך שדווקא המוזיקה שאתה צורך כמתבגר היא זו שמעצבת את טעמך המוזיקלי, ואפילו את האישיות שלך. וזה קצת מפחיד, אם אני חוזר לרגע לקג'אגוגו.
אבל היה משהו ייחודי, כנראה בשילוב בין האייטיזיות המובהקת ומנופחת השיער, לבין המסורת הוותיקה של ההבי מטאל, שאפשר להם לגעת בכל כך הרבה אנשים. ויותר מזה - זו היתה מוזיקה קלאסית של גילטי פלז'ר. לא מתיימרת, ומאפשרת לך לדפוק את הראש קדימה ואחורה באוטו הרועש מבאסים, רגע אחרי שקיבלת רישיון. בקיצור, חוויית התבגרות אולטימטיבית.
זה עשוי להסביר מה הביא יותר מ-50 אלף איש לפארק הירקון כדי לראות להקה שמאז הפריצה הגדולה שלה, לפני 30 שנה, לא ממש עשתה ניסים ונפלאות. בדיוק כמו ההצלחה המטורפת של הבקסטריט בויז בישראל, ולפניה - של פרודיג'י, הרכבים נוספים שנוגעים לאנשים באותו קעקוע, מתחת העור. שירים שמחזירים אותך בבת אחת לתחושה ולטעם מאד מסוימים, שחווית כנער. וגם אם בגרת, והחכמת, ופיתחת טעם מעודן - אי אפשר לנצח את הקעקוע הזה.
זאת מסקנה מעט עגומה, במיוחד עבור חובב המוזיקה שאוהב לחשוב שההעדפות שלו הן פרי של טעם משובח ושל בחירה חופשית. בסופו של דבר, כולנו קורבן של נסיבות שלא היו בכלל בשליטתנו. אני מעדיף לראות את עצמי כמישהו שטעמו המוזיקלי לא מושפע כלל מזמן וממקום. אבל תנו לי סינתיסייזר, שירה מנוכרת ותספורת קוצים, ואני שלכם לנצח.
