איפה אזולאי ואיפה גבאי / פלג בחמישי
חלוץ סכנין הבקיע שער וחגג עם חבריו, יהודים וערבים. כשהחנפן מבית"ר כבש, הוא רץ עם הדגל כאילו חיסל חוליית מחבלים
המלחמה
שלומי מחבק, דובב מחמם
די מביך לראות כדורגלנים שמחליפים קבוצות מדי שנה, מנשקים את הסמל על חולצתם כאילו צמחו והתחנכו במועדון. בבית"ר לה פמיליה ירושלים התופעה מגוחכת שבעתיים. שחקנים שהגיעו לא מזמן מתבטלים ומתחנפים בפני כמה חשוכים ביציע, עד כדי כך שאפילו משחק ליגה שגרתי בסכנין גורם להם לחשוב שהם לוחמים בגולני. כמו לדוגמה הילד המגודל דובב גבאי.
ביום שני, אחרי שכבש סוף־סוף שער ליגה ראשון בקבוצתו החדשה, דובב התעטף בדגל ישראל ורץ לאוהדים ביציע. מוזר. לא זו בלבד שהחלוץ הציוני לא חגג כך אחרי גולים בקבוצותיו בעבר, הוא גם לא לבש את מדי נבחרת ישראל. אילו גבאי היה רוצה לדעת איך זה באמת לייצג את המדינה, ואפילו לכבוש עבורה במשחק רשמי וחשוב, הוא יכול היה לשוחח על כך, למשל, עם תושב סכנין עבאס סואן.
אז למה דובב לא חגג עם הדגל הצהוב־שחור של המנורה? כי המסרים שקיבל מכמה מחרחרי ריב ביציע גרמו לו לחשוב שמדובר בקרב גורלי והיסטורי, שבו עליו לחרף נפשו למען המולדת, למרות שזה היה בסך הכל משחק בין שתי קבוצות מקרטעות, מערים שנמצאות באותה מדינה ושהאזרחים בשתיהן ישראלים. אבל גבאי הגיע משולהב כאילו שסכנין נמצאת בפלסטין והרגיש כמו בסרט מלחמה. הטובים נגד הרעים, הרובוטריקים נגד השקרניקים, הדרדסים נגד גרגמל. אפילו רן קדוש שניצב בשער האויב, לא ימנע ממנו מלהילחם על קידוש השם.
כשהשער נכבש, דובב כבר היה בטוח שהוא ממשיך דרכם של יהודה המכבי, יוסף טרומפלדור ותומר בוהדנה. בסיום הוא אפילו אמר: "העם שלנו צריך להיות מאוחד ברגעים כאלה.
אני שולח תנחומים למשפחות השכולות ומחזק את חיילי צה"ל". לפתע האירוע כולו קיבל נופך ממלכתי־לאומי והאפסנאי מאיר הרוש שעבר בסביבה, נראה כמו רב־אלוף גדי איזנקוט. ובעוד המשאית עם הצל"שים עושה דרכה לשדה הקרב בדוחא, סיכם גבאי את דבריו בעילגות מרשימה: "צריך לנטרל ספורט עם כדורגל", משפט שנשמע די אידיוטי אחרי הנאום הפטריוטי.
והיו שם עוד כמה לוחמי חירות ישראל. כמו למשל עומר אצילי, שאחרי שערו השני רץ והתחבק עם אוהד שחבש כובע של לה פמיליה. "גם אוהדים של קבוצות אחרות שמחו שניצחנו פה", הכריז קפטן בית"ר. ברור, את מי מעניין הפלייאוף העליון? כבשנו את הגליל התחתון!
על רקע החגיגות הפאתטיות וההצהרות האינפנטיליות הנ"ל, נראה שלומי אזולאי כמו גוליבר בארץ הגמדים. כשהחלוץ הטברייני כבש את השער לזכות סכנין, הוא רץ להתחבק עם חבריו מהמגזר. זה היה רגע מזוקק של תקווה ודו־קיום בתוך חבית של חומר נפץ וטמטום. ותהיו בטוחים שאזולאי אוהב את המדינה לא פחות משני השפוטים של לה פמיליה. משום מה יש לי תחושה שהוא אפילו מחזק את חיילי צה"ל.
המדלגים
מי לא ביקר את האפמן
היה מצמרר לקרוא בשבוע שעבר את הראיונות עם נייט האפמן, שסיפר על מחלתו הסופנית. הכדורסלן הנפלא והצנוע ראוי בהחלט למשחק הוקרה בהיכל, ובמכבי ת"א מנסים לארגן אירוע כזה. להוקיר שחקני עבר בטקסים מרגשים הם דווקא יודעים. אבל כל זה לא מחפה על כך שאיש מראשי המועדון לא ניצל את המסע בארה"ב כדי לבקר אצל שחקן העבר, מהגדולים ששיחקו כאן.
לנסיעה הצטרפו שמעון מזרחי, דייויד פרדמן ובנו דני, אודי רקנאטי ובנו שי. מישיגן, מדינת מגוריו של האפמן, קרובה מאוד לשיקגו - שם נערך משחק האימון מול ארמאני מילאנו - אך החמישייה הפותחת לא מצאה זמן למחווה אנושית שכזאת. במקום זה המועדון בחר בדרך הקלה, שלח להאפמן איחולי החלמה והזמין אותו למשחק בשיקגו, וכל זאת אחרי ששחקן העבר סיפר: "עברתי ניתוח, הכליות שלי גמורות. הייתי במצב שנאלצתי ללכת לשירותים בין 20 ל־30 פעם ביום". העיקר שהם הזמינו אותו.
כשהקבוצה המריאה לארה"ב, סיפר המאמן גיא גודס: "מלבד כדורסל יהיו גם דברים של הנאה וכיף, שזה חשוב בשלב הזה. ננסה להתרכז בכדורסל ופחות בקניות". לא נמסר במה התרכזו ראשי המועדון, אבל ככה זה אצלם. אם כבר מדברים על חיזוק, עדיף שזה יהיה שחקן שעוד יכול לתרום.
המתהפך
פרצופו האמיתי של ניר ברקת
בחודשים האחרונים ניר ברקת שוב מנסה לתפוס טרמפ על בית"ר, ולגרש את אלי טביב. זה היה נשמע יותר מהגיוני אילו ראש העירייה היה מתנגד לשידוך המפוקפק מלכתחילה, אך דווקא ההפך הוא הנכון. בתקופת המו"מ בין הצדדים ברקת חיזר בלהט אחרי העבריין המורשע והמעושר, רץ להצטלם לצידו כשביקר בטדי, והתחנף אליו: "בית"ר ירושלים תפורה למידותיך, אני אפתח בפניך את כל דלתות העזרה".
פחות משלוש שנים חלפו, התפרן מהעירייה סוגר בפני המשיח את כל הדלתות, ומת להעיף אותו מכל המדרגות. בשבוע שעבר נחשף כי "גורם המקורב מאוד לברקת" ניסה להסית הורים לילדים במחלקת הנוער של בית"ר, שיעברו לקבוצות אחרות בעיר. באחת מתכתובות הווטסאפ ששלח אותו גורם נאמר: "תתארגנו כולכם ותעברו לקבוצה אחרת, ואני מבטיח לסייע לכם. זה לא ייפתר עד שהבנאדם יילך".
הדברים נאמרו בעקבות החלטתו של הבעלים להעלות בעשרה אחוזים את המחיר שילדי המועדון צריכים לשלם בשנה מ-3,950 שקל ל-4,340 בשנה. העירייה מיהרה להגיב בצורה רשמית וחזיתית: "טביב שובר שיאים חדשים בהפקרות של בית"ר ירושלים. לאחר שזנח את שחקני וסמלי הקבוצה הוותיקים, החל במימוש הנכסים והפסיק להשקיע בקבוצה, כעת החל לפגוע בנוער". ואנחנו חשבנו שהמועדון תפור על מידותיו.
גם במועדון עצמו הגיבו: "יש ועדת הנחות, אין שום שינוי מהעונה שעברה, ואז לא שמענו תלונות. הדבר היחיד הוא שהמחיר השנתי עלה ל־4,340 שקל לשנה, ואם פורסים את זה על פני העונה זה יוצא 20 שקל בערך למפגש - יותר זול משיעורי פסנתר".
אז אני לא יודע מה עמדתו של ראש העירייה, ועל מידותיו של מי תפור הקונסרבטוריון העירוני, אבל עכשיו יצטרך כל הורה לבחור מה עדיף: שהילד ילמד לנגן בפסנתר את לה טרוויאטה או שירקוד לפי החליל של לה פמיליה.
הטור המלא מתפרסם היום ב"ידיעות אחרונות"
לפנייה לכתב/ת 
