"על חבל דק": התאומים בכלל לא זהים
רוברט זמקיס משחזר את המבצע הספקטקולרי של הלוליין פיליפ פטי שהילך על כבל בין מגדלי התאומים ב-1974. אבל פרצופו הקפוא של ג'וזף גורדון-לוויט וקו הרקיע של ניו יורק בגרפיקה ממוחשבת הופכים את "על חבל דק" לחוויה שטוחה. הסרט התיעודי זוכה האוסקר מ-2008 עשה זאת טוב יותר
"על חבל דק" ("The Walk") מביא את סיפורו האמיתי והבלתי יאמן של האקרובט הצרפתי פיליפ פטי, שבבוקר 7 באוגוסט 1974 הילך על כבל שנמתח בין מגדלי התאומים, ובמשך כ-45 דקות פסע, כרע ורקד להשתאותו של הקהל הרב שניצב כ-411 מטרים מתחתיו.
עוד ביקורות במדור הקולנוע של ynet:
סיפורה של ההליכה הספקטקולרית הזו כבר הובא בעבר, בסרטו התיעודי המצוין, זוכה האוסקר, של ג'יימס מארש, "איש על חבל" (2008). באמצעות ראיונות עם פטי ושותפיו, כמו גם שחזורים מבוימים של תכנון הפעולה, הוא הציג את הסיפור כסוג של "סרט שוד" העוקב אחרי שלבי הביצוע עד ל"מכה" המוצלחת.
מבחינה זו, סרטו של רוברט זמקיס לא יחדש הרבה למי שמכירים את הסיפור מצפייה בסרטו של מארש, אך הוא מספק, בשיאו, את מה ש"איש על חבל" יכול היה רק לרמוז עליו - שחזור החוויה של ההליכה בין שמיים וארץ בין שני מגדלי התאומים.
הסרט נפתח בדימוי חסר בושה שבמידה רבה מבהיר את אופיו: פיליפ פטי (ג'וזף גורדון-לוויט) ניצב על ראש פסל החירות, ומתחיל לספר את סיפורו כאשר בקו הרקיע של ניו יורק הנראה מאחוריו מתנוססים במלוא הדרם שני המגדלים. השילוב בין מלנכוליה, סנטימנטליות ואגו נפוח שמשדר הדימוי הזה מעניק למגדלים צביון פטישיסטי, והופך אותם לסמל כל-אמריקאי שאותו צריך פטי (הזר מצרפת) לכבוש.
פטי מתואר כמי שמילדותו נמשך אל עולם הקרקס והלוליינות, ובהמשך אף הפך לבן טיפוחיו של אקרובט ותיק ממוצא צ'כי, פאפא רודי (בן קינגסלי). הוא מתחיל את הקריירה שלו בנסיעה על חד-אופן, הליכה על חבל (ששיאה בהליכה בין מגדלי קתדרלת נוטרדאם), ומופעי פנטומימה ברחובות פריז, שם הוא גם פוגש את מי שתהפוך לשותפתו, נגנית-זמרת רחוב בשם אנני (שרלוט לה-בון).
כאשר בעת ביקור אצל רופא השיניים פטי נתקל בתצלום של מגדלי התאומים שבנייתם זה עתה הושלמה - הוא מבין שמצא את הדבר האמיתי. התחביב נהפך לאובססיה, ופטי מגייס סביבו חבורה של "שותפים לפשע" הכוללים, נוסף לאנני, גם את הצלם ז'אן-לואי (קלמן סיבוני) וגאון מתמטי הסובל מפחד גבהים, ז'אן-פרנסואה (סזאר דומבוי).
"על חבל דק" - שכמו סרטו התיעודי של מארש מתבסס על ספרו האוטוביוגרפי של פטי, "לגעת בעננים" - אף הוא "סרט שוד" (heist movie) נוסח "אושן 11" ושות', שסופו ידוע מראש: פטי אכן זכה להלך בין המגדלים (ב-1987 הוא הילך גם מעל גיא בן הינום בירושלים). שני הסרטים מתארים את גיבורם כאיש חזון, אמן שיצירת האמנות שלו התקיימה רק באותם רגעים ארוכים שבהם פסע על הכבל, הרפתקן אמביציוזי שהתגרה במוות, ושמבחינתו היו המגדלים יותר מאשר צמד מונוליתים מפלדה וזכוכית. בעבורו הם עוררו התעלות רוחנית, נשמו ממש. היו "מפלצת" שיש להכניעה.
הבעיה היא שסרטו של זמקיס אינו מעורר עניין מיוחד, לפחות לא עד חלקו האחרון. בגילומו של גורדון-לוויט, שהמבטא הצרפתי שבפיו מזכיר את המפקח קלוזו (והתעקשותו לדבר באנגלית בנימוק שעליו להתרגל לשהות באמריקה נדמית מגוחכת לא פחות) - פטי הוא לא יותר מקריקטורה של אגו-מניאק. זמקיס (שכתב את התסריט יחד עם כריסטופר בראון) מתייחס לסיפורו כאל פנטזיה שבוראת מחדש את המגדלים ע"ה כמונומנט אמריקאי-הרואי. אבל כפי שעשה ב"פורסט גאמפ" (1994) - הוא עוטף את הטרגדיה ההיסטורית בצלופן.
כאשר סרטו של מארש יצא לאקרנים, הוא הדהד את הטראומה של פיגועי 11 בספטמבר מבעד לסיפורו של פטי. השחזורים המבוימים שתיארו את המתרחש בתוך המגדלים למה שהוא כינה "coup" (הפיכה צבאית אך גם תעלול מבריק שמסתיים בהצלחה), כאשר פטי ושותפיו עושים את דרכם אל הגג, הציבו את הצופה בעמדה של ורטיגו - המשמעות של היות-נוכח במקום שכבר איננו. לעומתו, סרטו של זמקיס מנסה להחיות את המגדלים באמצעות החוויה של הריק הפרוש למרגלותיו של האיש על החבל.
וכאן טמון כשלונו של "על חבל דק". חלקו החותם המשחזר את הליכתו ההיסטורית של פטי נדמה כלא יותר מאפקט קולנועי המשטיח את החוויה במקום להעצים אותה. המצלמה של דריוש וולסקי ("להציל את מרק וואטני") חגה ונעה מסביב, משקפי התלת-ממד מצדיקות את נוכחותן, אבל נקודת המבט של פטי - זו שרק הסרט הבדיוני יכול לשחזר - ותנועות הריקוד האלגנטיות שלו על הכבל, לא ממש פועלות על הצופה. אולי זו גם הסיבה, שבמקום לאפשר לחוויה פשוט להמחיש את פעולתה, זמקיס נדרש לקריינות האינטנסיבית של פטי המלווה את כל הקטע ומכוונת אותנו כיצד עלינו להרגיש.
בכלל, בכל הסיטואציה הזו יש משהו שנראה מזויף, למין פניו קפואות ההבעה של גורדון-לוויט ועד הרוח שמבדרת את בלוריתו. כאילו מדובר בדמות שמעוצבת באמצעות אנימציית motion capture. בעיה אחרת קשורה לעיצוב דמותו של פטי, שנותרת חד-ממדית לאורך כל הסרט, ומצהירה בהתלהבות על מעשיה כאילו כדי להדביק את הצופה באובססיה שלה.
"על חבל דק" אמור היה להיות מחוות פרידה למגדלים, והצפייה בהם מתנוססים לראווה מלווה בתחושה מוזרה. אך זהו סרט לא מרגש, שהמעשה המאתגר שבמרכזו אינו מעניק חוויה מספקת, והוא נדמה בעיקר כהצדעה לאגו של פטי יותר מאשר כל דבר אחר.
"על חבל דק" (ארצות הברית) - במאי: רוברט זמקיס, שחקנים ראשיים: ג'וזף גורדון-לוויט, שרלוט לה-בון, קלמן סיבוני, בן קינגסלי, סזאר דומבוי ובן שוורץ. אורך הסרט: 123 דקות.
