"מרגע שיצאתי מהארון אני מאושר מאי פעם"
בניגוד לתפיסה הרווחת, אנשים רבים עדיין חוששים לצאת מהארון. "יש דחייה, פגיעה ואלימות, ועל כן גם חשש כבד לצאת מהארון", טוען ד"ר שרון גיל, אך כששואלים אנשים שיצאו מהארון כיצד השתנו חייהם, הרוב מדגישים שהשינוי עשה להם רק טוב
"אי שם, בשנת 2001, הייתי בחור בן 40 שהיה עמוק בארון, מופנם וסגור מול כל העולם שמסביבו", מספר צביקה לבנוני, אזרח עובד צה"ל. "יום אחד הגעתי למפגש בפורום החיפאי, מקום מפגש לקהילה הגאה החיפאית. לאחר מספר חודשים, אני מקבל ערב אחד שיחת טלפון שבה המדריך שאל לשלומי והזמין אותי לסרט. במשך שלוש שנים יצאנו לבלות, ראינו סרטים ואכלנו במסעדות, יצאנו לסופי שבוע בבתי מלון וניהלנו שיחות נפש".
"לאט לאט המדריך מטפטף שהוא רוצה למסד איתי את הזוגיות, ואני עונה לו שאני עמוק בארון ואין בכלל סיכוי שאני אהיה בן זוגו או של מישהו אחר. אותו מדריך לא ויתר לי, ואחרי 4 שנים ביחד הוא קיבל את המפתח לדירה ועבר לגור איתי".
לאירוע פורשים בבסיס הצבאי בו עובד, צביקה כבר הגיע עם בן זוגו: "קיבלו אותנו בחיבוק חם ואוהד, ומשפטים כמו 'הגיע הזמן', 'כל הכבוד', 'איפה החבאת אותו עד היום?' ואפילו 'אני גאה בך!', נאמרו באותו הערב. השולחן שישבנו הפך להיות מקום עלייה לרגל. זה היה מדהים. אנשים פשוט באו אלינו, לחצו ידיים ופרגנו".
"תבין, אתה עובד במקום עבודה בצבא 32 שנים. אנשים לא יודעים עליך כלום, ובוא נגיד שלא היה אדם מאושר ממני בסופו של אותו אירוע .מאז אני מקבל הזמנות לאירועי חתונה וכדומה, ועל ההזמנה כתוב ' לצביקה ובן זוגו'. כמובן שאנחנו גם מגיעים ביחד לכל האירועים. הופתעתי מהפתיחות של האנשים בכלל ומהתגובות של המשפחה בפרט. לחיות בארון בשקר זה לחיות בכלא. החופש האמיתי נמצא מחוץ לארון. תחיה את האמת שלך" .
"אנשים היום עדיין חוששים לצאת מהארון"
ד"ר שרון גיל, מרצה בכיר בביה"ס לעבודה סוציאלית באוניברסיטת חיפה ומנהל המרכז לטיפול בנפגעי תקיפה מינית של המוסד האקדמי שער הכרמל, טוען כי: "נושא היציאה מהארון פחות מדובר מבחינת הספרות המקצועית מתוך הנחה שזה נושא שכבר פחות מטריד אנשים. יש הנחה שיכול להיות שהיא לא נכונה, לפיה לצאת מהארון זה כבר לא אישיו. אך המציאות בה אני עובד ומטפל - עגומה יותר, ובוודאי שיש עדיין דחייה, פגיעה, אלימות, ולכן גם חשש ובושה סביב היציאה מהארון, גם בימינו".מה התחושות שמלוות אדם שיוצא מהארון?
"הייתי מפריד בין גיל צעיר ובין יציאה מהארון בגיל מבוגר יותר, בעיקר כשההסתרה בגיל מבוגר יותר היא הרבה פעמים בתוך מסגרות משפחתיות. בשני המקרים, הסתרה היא הסתרה וסוד הוא סוד, אבל המחירים הם שונים. כשמתבגר מסתובב עם סוד ביחס לנטייה המינית שלו, התחושות הן בדרך כלל פחד מדחייה, בושה ואשמה מסוימת שהוא עלול לפגוע באנשים שקרובים לו. התחושה המרכזית היא תחושה של בדידות, כי כשאני שומר את הסוד אין מי שיהיה שותף בעצם. אך מה שקורה בפועל בדרך כלל, זה שכשחושפים את הסוד הזה, כמו הרבה סודות אחרים, מגלים בחלק גדול מהמקרים הפתעה ביכולת של אנשים לקבל אותנו - אפילו אם אין קבלה מיידית".
"כמובן שיש מקרים שבהם ההפתעה היא בכיוון הפוך, ואז זה רק מגביר את הבדידות ואף מעלה סיכון להתנהגויות הרסניות ואף אובדנות בשכיחות יחסית גבוהה. אצל מבוגרים, הסיפור הוא קצת שונה כי הסוד נשמר הרבה יותר שנים, או שיש מבוגרים שהגילוי שלהם נערך בגיל מאוחר ואז המהפך הוא הרבה יותר דרמטי. אתה למעשה מגלה יום אחד שכל מה שחשבת שאתה משתנה לנגד עיניך".
"מצד שני, למבוגרים ישנן יכולות התמודדות יותר טובות ופחות נראה למשל התנהגויות הרסניות. המשבר הוא יותר במובן של פירוק משפחה, על כל המשתמע מכך. עם זאת, אני חושב שמי שרוצה להיות גלוי או לצאת מהארון, לא חייב לעשות את זה בסערה. זו לא אטרקציה שמשרתת את המטרה, וזה אפילו פוגע בה לפעמים. אנחנו כן צריכים לחתור לנורמליזציה של יציאה מהארון".
יציאה מהארון - לא אירוע חד פעמי אלא תהליך מתמשך
לדעתו של נדב (נדיוש) ענתבי-גרושקה, דוקטורנטית לפסיכולוגיה ובריאות הציבור באוניברסיטת קולומביה, וחוקרת להטק"ביות, יציאה מהארון היא לא רק חוויה מכוננת אלא חוויה יום יומית בעבור חברי הקהילה: "יציאה מהארון היא תהליך רצוני בו הפרט מחליט לשתף אנשים שונים בחייו בנוגע לנטייתו המינית הלהטק"בית (לסביות, הומואים, טרנסקסואלים/ות, קווירים/ות ובי סקסואלים/ות)"."למרות הדעה הרווחת, יציאה מהארון אינה אירוע חד-פעמי בחייהם של להטק"בים, כי אם תהליך מתמשך ואקטיבי מצד הפרט. יציאה מהארון הינו תהליך מתמשך לאור העובדה שאנחנו גדלים בחברה שרואה בהטרוסקסואליות כנורמטיבית וכל מה ששונה ממנה – כסטייה, ועל כן, ברירת המחדל היא הטרוסקסואלית. באמצעות אקט היציאה מהארון, מצהיר הפרט על זהותו ובכך עושה צעד אמיץ".
עוד טוען נדב, כי "לרוב, יציאה מהארון היא שלב התפתחותי חיובי ביותר בהתפתחות הזהות של להטק"בים. זהו מצב שמסמן קבלה והשלמה עצמית של זהותו הלהטק"בית של הפרט, כמו גם הבנה של הסכנות והיתרונות הטמונים בצעד זה. אך מכיוון שיציאה מהארון תלוית הקשר חברתי, היא יכולה להיות חוויה חיובית ומשחררת בהקשר אחד, ובהקשר אחר, להוות חוויה שלילית ואף טראומטית".
"באופן ספציפי, יציאה מהארון המתרחשת בסביבה תומכת ומלווה בתגובות חיוביות, תוביל לחוויה מעצימה וחיובית, בעוד שיציאה מהארון המתרחשת בסביבה לא בטוחה עלול להוביל לחוויות שליליות. בהקשר זה חשוב לציין, כי הסתרת הנטייה המינית לרוב מובילה להשלכות שליליות רבות על בריאותו ורווחתו הנפשית של הפרט הלהטק"ב".
"סבתא שלי רצתה לשבת עליי שבעה"
ואכן, בניגוד לצביקה, לא כולם חוו את היציאה שלהם מהארון כחוויה חיובית. "אני גיליתי שאני נמשכת לבנות רק בצבא. עד אז נמשכתי לבנים", מספרת רוזי. "אחרי כמה חודשים באגף, הגיעה מישהי שהדיבור עליה היה שהיא לסבית. מפה לשם, הפכנו לחברות מאד טובות והיא סיפרה שהיא אכן לסבית ושיש לה חברה. נשארנו חברות עד שהבנתי שהתאהבתי בה. מפה לשם התוודיתי, נדחיתי, התנשקנו, היא הצטערה ולבסוף נהיינו זוג"."אחרי שנה במהלכה גרתי איתה, אמי לקחה אותי לשיחה ואמרה שאם אני לסבית היא מקבלת אותי ותאהב אותי ותהיה שם בשבילי. בכיתי את חיי באותו יום, לא הכחשתי יותר אבל החלטנו שתינו שלאבא (הדתי) שלי לא נספר, כי אני לא בטוחה עדיין אם אני באמת לסבית או שזה משהו חולף. למעשה זה אף פעם לא חלף".
איך בסופו של דבר אביך הגיב?
"יום אחד, במהלך ריב שטותי ביני לבין אחי הגדול, הוא טרח לצעוק ליד אבא שלי שאני דפוקה ולסבית. אחרי חודשיים בערך הם לקחו אותי לעוד שיחה בה נאמרו לי דברים כמו 'כשאבא רואה אותך עולה לו הסוכר וצונח לו לחץ הדם, אם הוא ימות זה יהיה על מצפונך'. אבא שלי סכרתי ודתי. מעולם לא נפנפתי במיניות או 'בלסביות' שלי מולו או מול מישהו ממשפחתי. ולמרות זאת, אמא שלי התהפכה לחלוטין. שום תמיכה ואהבה לא קיבלתי ממנה, למרות שהבטיחה. אמא סיפרה לי שכשסבתא שלי שמעה שאני לסבית 'כמו קורין אלאל', היא הציעה לבוא ולשבת עליי שבעה. אבא אמר לה שהכל בסדר ושאין צורך להתאבל עלי".
ומה המצב היום?
"ההורים הבינו שאני אוהבת את ענבל, זוגתי מזה 4 וחצי שנים, וכעבור שנה יחד היא כבר הגיעה לישון אצלי ולעשות אצלנו סופ"שים, בדיוק כמו בנות הזוג של אחיי הבנים, שזה מה שתמיד רציתי ופיללתי. היא לגמרי חלק מהמשפחה עכשיו, וגם הקשר שלי עם הוריי השתנה לטובה".
מה לקחת איתך מהתהליך הזה? בדיעבד, זה היה שווה את זה?
"היציאה מהארון מבחינתי לא הייתה פשוטה או ברורה. היו קשיים גם במשפחה וגם בצבא, עד הרגע שבו החלטתי שאני לא צריכה שיקבלו אותי, כי את האישור אני לא צריכה לקבל מאף אחד. אני אחיה את חיי, אהיה מי שאני ולא אסתיר לעולם את הזהות שלי שכוללת גם את היותי לסבית. אני חושבת שברגע שהתחלתי להתייחס לזהות המינית שלי כאל חלק אינטגרלי מעצמי, כאל חלק טבעי, כל מי שסביבי נאלץ לקבל את זה ומי שלא אהב את זה היה פשוט נדחק החוצה.
"אני לא רוצה להזיק לאף אחד, אני לא מתכוונת לפגוע באף אחד, ועצם היותי לסבית, אוהבת נשים, גם לא אמורה לפגוע באף אחד. אי אפשר לבחור מה תהיה, למי תימשך ואת מי תאהב, ואין אף אחד בעולם שיגיד לי שהאהבה שלי פחותה, לא נכונה או חולה, ושאהבה לגבר היא-היא האהבה הנכונה לי. אהבה היא אהבה ואני מרוצה ממה שיש לי, ומאחלת לכולם לאהוב ולהכיל בצורה כזו".
"בגיל 26 הורדתי את המסכה"
מתן אבן צור מספר: "גדלתי במצפה רמון, שהוא מקום די קטן ולא היו בסביבה הרבה גייז. לאחר מכן, התגייסתי ושימשתי כקצין לוחם בהנדסה קרבית, שגם זה לא בדיוק מקום לצאת בו מהארון. בשלב מסוים, כבר התרגלתי לחיות בהדחקה ולהתעלם ממה שאני באמת מרגיש, וניסיתי לחיות חיים 'נורמלים' . היו לי בנות זוג למשך תקופות למשל."כשהשתחררתי, התחלתי ללמוד לתואר ראשון בבאר שבע, שם הכרתי בחורה מדהימה. יצאנו יחד במשך שנה וחצי כמעט, אבל בסופו של דבר ולמרות שמאוד אהבתי אותה בתור חברה, לא נמשכתי אליה ולא יכולתי לאהוב אותה בתור בת זוג. כל ערב, כשהייתי הולך לישון לבד, אכלתי את הלב והיה לי רע ממש כי ידעתי שאני עושה משהו מנוגד למה שעושה לי טוב".
"אחרי שנה וחצי, היא הציעה לי שנעבור לגור יחד, משכתי את ההחלטה כמעט חודשים והיא לא הבינה על מה ולמה. חודש אחרי, החלטתי לספר לנופר וזה היה לילה ארוך וקשה ולא ידעתי גם מה לספר לה. האם פשוט להגיד לה שזה נגמר, או לספק לה שאני הומו, ולקחת את הסיכון שהיא תשנא אותי ותלך לספר לכל החברים והאנשים שאני מכיר. מעבר לזה, שכל החברים שלנו היו משותפים ופחדתי שהם ידעו. בקיצור, סיפרתי לה בסוף את האמת. היא קיבלה את זה קשה, אבל הבטיחה שלא תספר לאף אחד ואפילו שהיא תמשיך ללוות אותי בתהליך היציאה מהארון. היא חיברה אותי עם ידיד שלה שהוא גיי שסיפר לי על איך הוא יצא מהארון ומה הוא עשה, וזה עזר לי מאוד".
"בגיל 26 הורדתי לבסוף את המסכה כאשר סיפרתי לחברים שלי. היה מדהים לראות שקרה בדיוק ההפך ממה שפחדתי, וכל מי שידע רק הפך קרוב אלי יותר והפך לחבר טוב יותר, כולל אותה בת זוג לשעבר שליוותה אותי לאורך כל תהליך היציאה, משלב המפגש המיני הראשון עם גבר ועד הדייט הראשון".
איך המשפחה קיבלה את הבשורה?
"אחרי 5 חודשים מהפרידה, סיפרתי לאבא שלי שהוא אדם מבוגר בן 73, במכתב מרגש שלקח לי תקופה לכתוב. זה היה הדבר הכי קשה שעשיתי אי פעם, וכל כך חששתי מהתגובה שלו אבל החלטתי להוריד את האבן מהלב כי הבנתי שבלי לספר לו - לעולם לא אוכל להתקדם הלאה.
"פחדתי מהתגובה שלו בצורה קיצונית, והוא הפתיע אותי בצורה מדהימה עם התגובה הכי מקבלת וחיובית שיכולה להיות. כשהגעתי לאחר מכן הביתה, הוא חיבק אותי והתייסר על איך לא סיפרתי לו כל השנים האלו, ואפילו נסענו לבית העלמין שבו אמא שלי קבורה על מנת להדליק נר וכאילו לסגור מעגל ולספר גם לה".
מה התהליך עשה לך?
"פתאום חזרתי לחייך, ולהיות מאושר ולשתף את החברים במחשבות שלי האמיתיות ולא לשמור הכל בלב. הכרתי חברים מדהימים מהקהילה, שאני מגדיר אותם כחברי אמת, הכרתי את הגרעין טיולים של הקהילה ויוצא לי לטייל המון עם חבר'ה גייז מכל הארץ להכיר אנשים ולגלות עולמות חדשים. אני והאקסית נשארנו חברים הכי טובים וכל החברים שלי קרובים אלי מאי פעם, והכי חשוב – היום, כשאני הולך לישון בלילה, אני מאושר ומחייך הרבה יותר מהתקופה בה הייתי בארון".
לפנייה לכתב/ת 
