יריקה בפרצוף / טור
אלה אותן בעיות, ללא פתרון וללא מוצא. עם אותה פחדנות ורפיסות מחשבה. כמו המצב במדינה, המצב בנבחרת הכדורגל. אלי גוטמן רשום על כישלון ענק - זמן טוב להגיד יפה שלום. שרון דוידוביץ' על ערב מתסכל
למעלה מ-100 שנה אנחנו עם אותן בעיות. מנסים להשתחרר מהן, עושים הכל כדי לפתור אותן. חלק דוחפים לכאן, חלק לשם, אבל כולם רוצים לראות אותן נעלמות. ואז זה מכה בנו פעם אחר פעם: במשחקי הכרעה. מצבים נייחים. מאני-טיים. הכל כואב. מי איבד את הכובש? מי לא שמר? מי לא ניטרל אותו? כאילו זה משנה. הבעיות תמיד היו כאן, תמיד יהיו.
גוטמן: "אחד ההפסדים המאכזבים בקריירה"
הסיכויים שעוד נותרו לישראל במחזור הסיום
לפני המשחק אלי גוטמן השאיר בצד את ענייני המוטיבציה ודיבר רק על טקטיקה והתקפה. אבל אלו היו רק דיבורים. המציאות הרבה יותר פחדנית. אחרי 15 דקות מעודדות עם יכולת טובה של ניר ביטון (היחיד ששיחק היטב לכל אורך המשחק) ודאבור, הקפריסאים הבינו את השטאנץ. לסגור את האמצע ולדחוף לצדדים, בעיקר לצד ימין, שם אלי דסה, גילי ורמוט וערן זהבי במשחק חלש להפליא. כיאל איכזב, טל בן חיים לא קיים. יהודים וערבים מסרבים ליצור מצבים.
בלתי אפשרי היה להגיע למצב נוח ברחבה. מילא תומר חמד לא היה בכושר שיא, דאבור לא היה בעונה נפלאה ודמארי לא מתעלה בנבחרת - אבל בכל זאת החלטת לא לפתוח עם שני חלוצים? שוב לחזור להססנות הזו, לרפיסות? מאמן מפטרים או מעלים לגדולה רק בסוף הדרך, והיא כאמור תגיע באופן מוחלט רק בשלישי בלילה. אבל אם אי פעם היה מוצדק לפעול מהלב, להתנהג על אוטומט - זה קורה עכשיו, אחרי ש-25 אלף איש עלו לירושלים בתקופה רגישה במיוחד וחזרו הביתה עם עוד ייאוש - אלי גוטמן יכול בג'נטלמניות להגיד הבוקר יפה שלום, לכנס מסיבת עיתונאים בהפועל ת"א ולהמשיך הלאה. לא רק בגלל ההפסד המכעיס, אלא בעיקר בגלל הצורה בה ישראל נכנעה לנבחרת קטנה ונחותה. על הנייר, בטח על הנייר.
והשחקנים? הם אמרו ש"דווקא עכשיו צריך לשמח את ישראל", אבל דווקא עכשיו הם הורידו אותנו עוד קומה למטה, בדיכאון וברמה. 25 אלף איש שהגיעו למרות החשש, וספגו יריקה בפרצוף. בזמן שבכל הארץ פרצו הפגנות קטנות של שנאה, זו הייתה אמורה להיות הפגנת ענק של אהבה. מעודדים ודוחפים מכל הלב, את כולם. את זהבי ואת דאבור, את דסה ואת כיאל.
אבל הפגנות לא באמת משנות את הדברים הגדולים. ונכון - חשוב להזכיר שעוד ייתכן ונמצא את עצמנו בפלייאוף. כי זו המתמטיקה. למרות שלא מגיע לנו להיות שם, אבל המספרים עוד לא סופיים. כי אנחנו אופטימיים חסרי תקנה, ללא הכרה במציאות. גם כשהכל בחוץ נורא, אומרים שתכף יהיה בסדר. ביום שלישי, אולי בקמפיין הבא. או בסיבוב הבא. מוציאים מחשבונים, מפריחים סיסמאות. הלנצח נאכל חרב?
לעמוד הפייסבוק של שרון דוידוביץ'
להצטרפות לעמוד הטוויטר
לפנייה לכתב/ת 
