"בלאק פריידיי" של הוליווד: לא מה שחשבתם
אתם מכירים את "בלאק פריידיי" כהילולה קפיטליסטית, אבל בשנות ה-40 יום שישי השחור של הוליווד היה הכינוי של הפגנת ענק אלימה של איגוד עובדי האולפנים. שבעים שנה אחרי, חוזרים לשדה הקרב בשער מתחם וורנר ברוס, ששינה את מפת יחסי העבודה בתעשיית הקולנוע האמריקנית ובכלל
הוליווד אוהבת סיפורים על מאבקים חברתיים, במיוחד סיפורים מהעבר שעיצבו את החברה האמריקנית כפי שהיא היום: נאורה, חופשית, צודקת - בעיקר בעיני עצמה. דוגמאות לא חסר, אבל הנה כמה מהזמן האחרון: "סזאר שאבס" על מאבקם של מהגרי העבודה המכסיקנים בשנות ה-70, "סלמה" על המצעד שהוביל מרטין לות'ר קינג לזכויות האפרו-אמריקנים בשנות ה-60, או "סטונוול" של רולנד אמריך, שמספר את סיפורה של מחאת ההומואים בניו יורק ב-1969. אבל הנה מאבק שכנראה לא יזכה לעיבוד קולנועי: ההפגנה האלימה של עובדי האולפנים בהוליווד באוקטובר 1945.
לסרט דווקא יש כבר שם מוכן מראש. "יום שישי השחור של הוליווד" או אולי "יום שישי המדמם" - אלו הם אמנם שמות גנריים אופייניים לזוועתוני אימה, אבל במקרה זה מדובר בכינויים המקובלים לאותו אירוע מכריע בתולדות הוליווד, שלא רבים זוכרים, ואף אחד מראש האולפנים לא מתכוון להזכיר: הפגנת ההמונים האלימה שהתפרצה בשערי אולפני האחים וורנר באותו יום שישי, ה-5 באוקטובר 1945 - יום ששינה את יחסי העבודה בתעשיית הקולנוע האמריקנית לתמיד.
"בלאק פריידיי" בגרסת הוליווד לא קשור להילולת הקניות הבלתי מרוסנת שנחשפנו אליה בסוף השבוע, אלא למהומה הגדולה והקטטות ההמוניות שהתרחשו בעיר ברבנק שבקליפורניה לפני שבעים שנה. בניגוד לחגיגה הקפיטליסטית של רשתות השיווק, במקרה הזה מדובר במפגן כוח של סוציאליזם מהזן האמריקני.
הכל התחיל כשכמה תפאורנים הקימו את איגוד עובדי האולפנים (CSU) וסחפו אחריהם 10.5 אלף נגרים, ציירים, מאיירים ובעלי מקצוע אחרים לשביתה כללית שהוכרזה במרס 1945. תנאי שכר היו הרקע לסכסוך העבודה שהוביל מנהיג האיגוד החדש הרברט סורל. שישה חודשים של משא ומתן עקר גררו עיכובים משמעותיים בהפקות המערבון "דו קרב בשמש" של קינג וידור והמחזמר "לילה ויום" של מייקל קורטיז. בעוד שדיסני ואולפנים עצמאים אחרים נועדו עם האיגוד, האחים וורנר, יוניברסל, פרמאונט, קולומביה, פוקס, MGM ו-RKO הפנו להם את הגב.
במהלך השביתה השתמשו האולפנים במלאי הסרטים החדשים שהמתינו על המדף וקנו להם מרווח נשימה. במקביל פנו המפיקים לעובדים אחרים שהיו מאוגדים בארגון העובדים הוותיק יותר - הברית הבינלאומית לעובדי במה (IATSE), שנוהל מאחורי הקלעים על ידי מאפיונרים משיקגו. אלא שכשאלו הגיעו לעבוד, הם נתקלו בדרך כלל בשובתים שצבאו על הפתחים וחסמו את שערי האולפנים בניסיון לעצור את מפרי השביתה.
זה היה הרקע להתנגשות יוצאת הדופן בשערי אולפני האחים וורנר באותו יום שישי סוער ב-5 באוקטובר 1945. שובתים רבים התייצבו שם לפנות בוקר כדי להפר את מהלך העבודה התקין. נוכחותם של שוטרי משטרת העיר ברבנק במקום הגבירה את המתח, ועם הגעת התפאורנים מפרי השביתה בשש בבוקר, החלה מהומה. קטטה המונית התפתחה באתר ובמהלכה השובתים הפכו על צדם שלוש מכוניות שהובילו עובדים למקום.
כוחות משטרה גדולים הוזעקו מלוס אנג'לס וגלנדייל כדי לסייע בפיזור ההפגנה, אולם מהצד של השובתים יצאה קריאה לכל האיגוד, וכך עד 12 בצהריים נהרו כאלף מחבריו בהנהגת סורל, וההתנגשות האלימה התרחבה לכדי מהומה אדירה שנראתה לרגע ממש כמו שדה קרב. מאבטחי האולפנים והשוטרים הצטיידו באמצעים לפיזור הפגנות והשתמשו בגז מדמיע שהמטירו מהגגות, זרנוקי מים ואלות בניסיון למגר את המפגינים.
שוברי השביתה המתוסכלים, שזכו לחסותם של המאפיונרים, ניסו לפלס דרכם דרך ההמון כשהם אוחזים במוטות ברזל, שלשלאות וכלי עבודה. האלימות גברה והפכה בלתי מרוסנת - כולל חילופי אגרופים ואגרופנים והשלכת אבנים, לבנות ובקבוקים. אחרי שעתיים של מאבק השתלטו 300 השוטרים על המצב, לא לפני ש-40 פצועים הובהלו לבית החולים.
סוף שבוע מתוח עבר, והצדדים חזרו להתקוטט - אבל הפעם בזירה המשפטית. שומרי השער מצד השובתים חזרו לשערי האולפנים בברבנק ביום שני לאחר מכן, והפעם היו מגובים בצו מבית המשפט שאסר על המשטרה להתערב בסכסוך העבודה הזה. הוורנרים מצדם הציגו צו משלהם שאסר על נוכחות של יותר משלושה שובתים בכניסה לאולפנים. הפסקת האש הזו נשמרה במשך כמה ימים עד לקטטה נוספת, אלימה לא פחות, בין השובתים למפרי שביתה, ובנוסף תקריות נוספות נרשמו באזור הקרבות המוזר הזה במהלך השבוע.
האירוע הדרמטי של "בלאק פריידי" הסתמן כמו ניצחון של סורל ואנשיו. הרעש התקשורתי שנוצר דחף את המפיקים לשוב להכיר באיגוד עובדי האולפנים, המשא ומתן חודש ובסופו הגיעה השביתה אל סופה - כחודש לאחר אותו יום מדמם. פועלי הבמה חזרו לעבודתם ונראה היה כי השקט חזר להוליווד. אלא שניצחון השובתים היה קצר מועד, ושנה לאחר מכן החלו האולפנים לפגוע במעמדם של נציגי האיגוד. שביתה נוספת נפתחה, אולם הפעם הביאה לתוצאה הפוכה לארגון העובדים הלוחמני, שירד מנכסיו והתפרק בספטמבר 1946. "המפיקים וה-IATSE היו נחושים למחוץ את איגוד עובדי האולפנים", סיפר רוברט קנדי ששימש כתובע הכללי ש קליפורניה.
התבוסה הפכה למרה במיוחד עם ההצבעה בקונגרס האמריקני על חוק טאפט-הארטלי (על שם הסנטור רוברט טאפט וחבר הקונגרס פרד הארטלי שיזמו אותו), שקודם בברכת נציגי אולפני הוליווד, ולו היו השלכות משמעותיות על כל מפת יחסי העבודה בארצות הברית. חוק זה הטיל הגבלות חמורות על פעילותם החוקית של ועדי העובדים השונים ברחבי ארצות הברית.
הדמות הטרגית בכל הסיפור הוא הרברט סורל, שעשה לעצמו שם של טראבל-מייקר כבר ב-1941 כשהוביל שביתה של אנימטורים בדיסני. אם לא די בכך שנחשד כבולשוויק, הוא גם היה ממוצא יהודי. בעקבות אירועי "בלאק פריידיי של הוליווד" הוא הועמד לדין. אף שיצא זכאי בסעיפי ההתפרעות השונים, נמצא אשם בסעיף של ביזיון בית משפט. הפוליטיקאים האמריקנים היו נחושים לנטרל אותו, והוא זומן לחקירות בוועדה למאבק בפעילויות אנטי-אמריקניות (כלומר פרו-קומוניסטיות) מטעם בית הנבחרים.
וולט דיסני מעיד נגד הרברט סורל בוועדה של בית הנבחרים האמריקני
ב-1947 העידו נגדו בוועדה וולט דיסני ורונלד רייגן, שהצביעו עליו כקומוניסט בעקבות אירועי "יום שישי השחור" והשביתה. רייגן, ששימש כראש ארגון השחקנים, אמר כי בדיונים עם נציגי עובדי האולפנים עלתה הזדהותו עם הקומוניסטים. "האמנתי שמר סורל היה קומוניסט בגלל כל הדברים ששמעתי ובגלל שהבחנתי בשמו בכל מיני אירועים של קומוניסטים", העיד דיסני, "אם סורל אינו קומוניסט, הוא צריך להיות כזה".
