"אוויטה": ארגנטינה בוכה, שירי מימון צוחקת
תפאורה מרהיבה ומושקעת, שירי מימון סוחפת ורן דנקר גונב את ההצגה - ההפקה החדשה של המחזמר "אוויטה" בתאטרון הבימה היא מפגן של מקצוענות שנשמע מצויין ונראה מיליון דולר
יש הצלחות שקשה להסביר. הצלחתה של מריה אווה דוארטה דה פרון, בחורה ענייה מעיירת פרובינציה קטנה שטיפסה בשנות ה-40 על ראשי מאהבים עד למעמד הגברת הראשונה של ארגנטינה, אינה מאלה. מי שבא מלמטה מכיר היטב את מלחמת ההישרדות, ובפוליטיקה מטונפת, במדינה רעבה, דיקטטורה בהתהוות שבה רציחות פוליטיות הפכו לעניין שבשגרה, הישרדות היא שם המשחק.
היה לה חן, היה לה סטייל, היה את המומנטום. כל אלה ביחד עם אמביציה שלא ידעה גבולות, אינטואיציה מצוינת וכישרון להמר על "הסוס" הנכון, הפכו אותה לסיפור הצלחה ובסופו של דבר לסמל. פרון הצליחה לעשות את הבלתי אפשרי - לייצר דקדנטיות שלטונית ולזכות בהערצת ההמון, לרכב על גבם השבור של המעמדות הנמוכים ולמרות זאת לזכות באהבתם העיוורת, להגדיר מחדש את המושג 'הכוח משחית' ולהעפיל למעמד של קדוּשה.
ששה עשורים לאחר מותהּ, פרון עדיין חיה בזיכרון הקולקטיבי ולא רק בזכות שטר של 100 פזוס עליו מוטבעת דמותה, שהונפק לאחרונה בארגנטינה כהדהוד נוסף לפולחן אישיות יוצא דופן מבחינה היסטורית. זה המחזה המוזיקלי של טים רייס ואנדרו לויד וובר שעלה בשנות השבעים באנגליה, שהפך את "אוויטה" למוצר צריכה שהתקבע היטב בתודעה של דורות שלא שמעו על המהפכה הצבאית בארגנטינה וצ'ה גווארה, מבחינתם, זה יופי של לוגו.
"אוויטה", שמכונה בטעות מחזמר על אף שהפרטיטורה והמבנה מזכירים יותר אופרה, לפרקים אופרת רוק, והוא מושר מתחילתו ועד סופו, מציגה כעת על במת תיאטרון הבימה בהפקה גרנדיוזית בבימויו של משה קפטן. בתפקיד הראשי, הזמרת שירי מימון ולצדה בתפקיד בעלה, הקולונל חואן דומינגו פרון, אקי אבני. את תפקיד צ'ה, המספר, אופוזיציונר ציניקן שחותר תחת הפסאדה הפרוניסטית, מגלם רן דנקר. בתכניית ההצגה מזוהה המספר מפורשות כצ'ה גווארה, המהפכן הנודע. בהתחשב בעובדה שהדמות המקורית, כמו שכתב אותה רייס, לא התבססה על דמותו של גווארה ומבחינה היסטורית דרכיהם של המהפכן הארגנטינאי ואוויטה מעולם לא נצטלבה, יש בזה משהו מבלבל.
החוטים המקשרים בין ארגנטינה של אז לבין ישראל מודל 2015 שקופים אך אפקטיביים כמו אלה של רשתות דיג. בעידן שבו התיאטרון מסביר את עצמו לדעת, ויסלחו לי היוצאים מהכלל, יש משהו מרענן במזון שמאפשר לך להפעיל מפעם לפעם את הטוחנות ואת מערכת העיכול באופן עצמוני. "תנו לנו שואו-ביז - כך דורש העם מאז אוקטובר 1945 וביום בהיר, המלך נפל, בחדר המצב המצב די אומלל. במקום שלטון קיבלנו סתם קרקס, במקום אידיאל יש 'פרימה-דונה קלאס', במקום לתרום, היא המשיכה לשתוק. היא לא אמרה כלום, אך למדה לצעוק... איך רצחו לי ת'מדינה. גם לה מגיע שיר קינה". יש איזה שהוא משפט בתרגום החופשי והקולח של דניאל אפרת שלא מהדהד לכם מוכר או נזקק לפרשנות?
בהפקה הזו יש כמעט את כל מה שצריך: ברק כוכבים, תפאורה מתחלפת עשירה ומושקעת (במבי פרידמן עושה את זה שוב), תאורה מורכבת שמנהלת דיאלוג מסונכרן להפליא עם התפאורה (קרן גרנק), תזמורת חיה בניהולו המוזיקלי של יוסי בן נון שנשמעת מיליון דולר ושורת מקהלה - 29 אנשים במספר - שלא זכורה לי שכמותה מבחינת איכויות משולבות של שירה, תנועה ומשחק. גם הכוריאוגרפיה של אביחי חכם, כשאינה לוחצת חזק מדי על הגז ומתאמצת מדי להרשים, מאפשרת לעין לעכל וליהנות משלל הסגנונות שהיא מציעה.
מחזות זמר נתפסים בדרך כלל כבידור להמונים אך "אוויטה", במובנים רבים, יוצאת מן הכלל. כמו בפרטיטורה של "ישו כוכב עליון", אופרת רוק שכתבו רייס ולויד-וובר כמה שנים לפני כן, למעט מספר מצומצם של שירים כמו "אל נא תבכי ארגנטינה", "תאהב אותי" או "אהיה לך אישה טובה", את רוב הלחנים אין סיכוי שתזמזמו. למעשה רובם הם מאבק מתמשך למיתרי הקול ולאוזן, שנדרשת להתמודד עם רגעים קקופוניים מגרדי עצבים ודיס-הרמוניות בלתי אפשריות. הטקסט גם הוא דורש קשב וסבלנות כדי לעכל את הפרטים ולמרות זאת, זה עובד ועוד איך.
שירי מימון היא כל מה שהתפקיד זקוק לו ועוד קצת. יש בה את האמביציה, האובססיה, הפגיעות, הציניות, התשוקה, החן והכישרון לסחוף אחריה קהלים. היא חיכתה לתורה ועכשיו היא שם כדי לכבוש. הקול שלה צולח בגאון את המהמורות האינסופיות של המוזיקה. הלחנים נותנים לה הזדמנות להציג קשת אינסופית של צבעים ווקאליים וזה מרשים במיוחד. אקי אבני, בתפקיד הקולונל פרון, חיוור לעומתה של מימון ואולי כך נכון, אחרי הכל זו האישה שמושכת פה בחוטים.
דואט הפגישה הראשונה של בני הזוג יפהפה והכימיה ביניהם עובדת. למעט פלצטים מביכים משהו - שום דבר שאי אפשר יהיה לתקן בעזרתה של מדריכת הקול דוקי עצמון שעשתה עבודה נפלאה עם הקאסט כולו - אבני משרת נאמנה את הדמות כאיש צבא, פרגמטי וקר.
מי שגונב את ההצגה הוא רן דנקר. הקול שלא מפסיק להפתיע, הנוכחות הבימתית הלא מתאמצת ובכל זאת כובשת, הטקסט שזורם ממנו בטבעיות מוחלטת, כל אלה ממרכזים אליו את העין. תפקיד קטן/גדול של מחרב השמחות התורן, שדנקר נוגס בו בכל הכוח. שני תפקידי משנה ראויים לציון הם המאהבת של פרון, השחקנית רויטל זלצמן, בהבלחה קצרצרה שנותנת ביטוי לקול יפהפה והזמר אגוסטין מגאלדי, אחד ממאהביה הרבים של אוויטה, שמגלם רפי וינשטוק. כל הזדמנות לשמוע את וינשטוק שר, היא משמחת וכך גם הפעם.
בסופו של יום מדובר בהפקה מרהיבה של יוצרים ומבצעים שיודעים היטב את המלאכה ומכוּונים נכון על ידי במאי מקצוען שהעלה שוב את הרף להפקות רבות משתתפים. קחו ממנה מה שתיקחו, יש מה לקחת.
