כדורגל מדומה / טור

מכבי תל-אביב, שסובלת מבעיות ניכרות בסגל שלה, שלחה שבעה שחקנים להרכב הנבחרת למשחק מול קפריסין. ובכל זאת, היא הצליחה איכשהו לפלס את דרכה לליגת האלופות, בעוד הנבחרת התבזתה. ההבדל אינו בארבעת השחקנים הנוספים בהרכב. ישנו הבדל אחד ניכר בין מכבי לנבחרת, שעומד בבסיס ההצלחה של האחת והכישלון של האחרת. זה ההבדל שבין סלבישה יוקאנוביץ' לאלי גוטמן.

למשפט מהסוג שתקראו עכשיו מצורפות בדרך כלל תשובות לבחירה בפסיכומטרי, אבל הפעם זו רק קביעה, בלי אפשרויות: לא כל מאמן זר טוב ממאמן ישראלי, אבל אין מאמן ישראלי שראוי לאמן כיום את הנבחרת. אני חוזר שוב ושוב, כבר שנים, על הטענה הזו.

לא לקח את הנבחרת קדימה. אלי גוטמן(צילום: עוז מועלם)

למה הכוונה? להביא את לואיס פרננדז לאמן את הנבחרת זו בדיחה. תראו, למשל, איך ברטי פוגטס החיה את הכדורגל באזרבייג'ן (אל תזלזלו, הם היו מנמושות היבשת ועשו התקדמות). תראו את העבודה המדהימה שעשה ג'ובאני טראפטוני עם אירלנד בעבר. הכדורגל הישראלי ירוד, ברמה נמוכה, והולך בעקביות אחורה בזמן שנבחרות אחרות רק מתקדמות - ואין מנוס מהבאת אנשי מקצוע רציניים, וכן, גם יקרים מאוד, כדי שישנו כאן את התמונה.

האימונים יהיו קשים יותר. כהרגלם של השחקנים הישראלים, הם ילכלכו על המאמן החדש, יגידו שהוא לא מבין את המנטליות, שהוא מוזר. אבל רק אם הם יפתחו את האוזניים ויהיו מוכנים ללמוד, משהו יזוז. שום דבר לא יקרה אם רן בן שמעון יחתום, גיא לוזון, רוני לוי, כל השמות שזורקים כאן. כולם מגיעים מאותה אסכולה שגרמה לגוטמן לזנק לשמיים מרוב אושר אחרי שהבונקר המכוער בוויילס הצליח, ולהטיח בפנים של כל המבקרים שכך היה צריך לשחק גם קודם לכן.

אני לא מקבל את הטענה שגוטמן נכשל כי הוא מאמן של קבוצות ולא מתאים לשיטת העבודה של נבחרת. זה קשקוש מוחלט. העניין טמון בגישה, והיא לא משתנה בין זירת המועדונים לזירה הבינלאומית. איתי שכטר וגילי ורמוט הן הדוגמאות שעלו לאורך כל הדרך. כאשר לשחקן מסוים יש מקום קבוע בהרכב או בסגל, הוא לא נלחם יותר. שכטר הידרדר בצורה כזו שבאמת אי אפשר היה להצדיק זימון שלו, אבל נראה היה שגוטמן מחכה שוורמוט ישחק פעמיים ברציפות כדי להפוך אותו שוב לשחקן הכי בטוח בהרכב.

ורמוט ושכטר באימון הנבחרת. האובססיה של גוטמן(צילום: ראובן שוורץ )

לא היה לו מקום בהרכב בשבת. זו הייתה הליכה עם הראש בקיר של גוטמן, כאילו להקצין את החיבור המגוחך שלו עם שחקנים מסוימים. זו הייתה בחירה מאותה אסכולה פחדנית, שמשדרת ליריבה דאגה. לא היה משחק מתאים יותר לעלות עם שני חלוצים - ולא חסרות אופציות טובות - אבל גוטמן, כהרגלו, נזהר. בסיום הוא אמר שהלך על כל הקופה כשהנבחרת נקלעה לפיגור. למה, למען השם, לא לפתוח ככה פעם אחת ולתמיד? לבוא ולהפגין נוכחות ברחבה של היריבה, לגרום לה לעבוד? קפריסין לא נראתה לחוצה לרגע, כי ידעה שאין למה ממה להילחץ.

בהנחה שלא יגיע לכאן מאמן בקליבר רציני, המאמן הבא של הנבחרת, מקומי או זר, חייב להבין משהו - נמאס לנו. נשבר לנו. אי אפשר להמשיך ככה יותר. עדיף כישלון מפואר מחלומות במגירה, כמו ששר דודו טסה. החלק היחיד בסגל שעומד בסטנדרטים סבירים יחסית ויש בו עומק הוא הקישור ההתקפי והחוד – אז תנו להם לשחק. לא פלא שהשחקנים שידרו לפני המשחק חשש מוגזם מקפריסין. הרי המאמן הבהיר להם שהם לא טובים מספיק כדי לתקוף, אלא רק כדי להתבצר.

כן, החשש מקפריסין היה מוגזם. לא תשכנעו אותי שמדובר בנבחרת איכותית, ולא חשובים לי הניצחונות בבוסניה ובישראל. ויודעים מה? גם אם תנצח שוב את בוסניה אני לא אשתכנע. הדבר היחיד שאפשר לומר לזכותה הוא שמדובר בנבחרת שיודעת לקחת כשנותנים לה. היא עומדת באתגרים, וכשבוסניה מזלזלת בה או ישראל לא מנסה לנצח אותה, היא נושכת. אם גוטמן באמת מאמין במה שהוא אומר, בכך שההכנה שלו הייתה מושלמת, אז הוא מעליב את האוהדים ואת הענף. בכל משחק חשוב המאמן היריב היה מוכן יותר ממנו והכיר בדיוק את נקודות התורפה של ישראל.

אין שיטה, אין נשמה. שחקני הנבחרת בשבת(צילום: אורן אהרוני)

למה אני לא מדבר יותר על חלקם של השחקנים? כי למען האמת, אין טעם. אותם אי אפשר להחליף, ואיש לא יקים כאן בקרוב פרויקט שיצמיח דור טוב וחדש. הכל במקרה. אפשר רק להגיד שוב שמדובר בהגנה הגרועה ביותר מאז שהנבחרת נכנסה לאירופה, שהשחקנים מפחדים מהצל של עצמם, שאין מנהיגים, שהם מתחילים להילחם מאוחר מדי ושסף השבירה שלהם נמוך. זה לא שונה כשעוברים לזירת המועדונים, אבל שם יוקאנוביץ' הבריק במקומות בהם גוטמן נעלם.

גוטמן ציין (באופן מיותר ולא מכובד) שניר ביטון היה השחקן היחיד שהגיע למגרש מול קפריסין. וזה לא בכדי. הוא היה רחוק משלמות, אבל לפחות הפגין אגרסיביות ואיכות בביצוע. הסיבה פשוטה: ביטון יצא מוקדם לאירופה, לא ויתר כאשר התקשה להיכנס להרכב ולבסוף הפך לשחקן הישראלי הטוב ביותר כיום. כן, יותר מערן זהבי.

ביטון לא ברח חזרה לארץ כדי להרוויח סכומים מופרזים ולהסתפק בבינוניות. אם היו עוד כמוהו, אולי הנבחרת לא הייתה סופגת את ההפסד המשפיל ביותר שלה בשנים האחרונות. בפעם הבאה שאתם מתלהבים או מתרגשים ממשהו שקורה בליגת העל, קחו נשימה עמוקה ותחשבו על הקונטקסט, על החולשה האיומה של הליגה שהולכת ומידרדרת ולכל מה שקורה בה אין חשיבות אמיתית.

ניר ביטון עם גוטמן באימון הנבחרת(צילום: יאיר שגיא)

מה שיקרה מול בלגיה כבר לא משנה. גם תוצאה טובה תהיה בגדר אותו תיקו בפורטוגל בסיום הקמפיין הקודם. אין בכך שום ערך. ובתור אוהד של הנבחרת אני יכול לומר בפה מלא שעדיף לנו להיפרד מהקמפיין הזה כידידים בשלב הזה, ולא להגיע לפלייאוף בדרך נס. אין לישראל את הכלים להופיע בצורה מכובדת במעמד רציני.

כבר שנים רבות, ממאמן למאמן, אין לנבחרת הזו נשמה או שיטה. זה שיכפול שחוזר על עצמו: הנעת הכדור נראית מקרית, המגינים לא תורמים דבר, החלוצים נלחמים כדי להיות מעורבים, וכל מי שעל המגרש משדר היסטריה ואי נוחות. כי כמו החלוץ המדומה שכל כך אוהבים בישראל, ישראל משחקת כדורגל מדומה.