גל הטרור הפלסטיני שפוקד אותנו - בלתי נמנע

אירועי השבועות האחרונים מזמנים ביקורת ציבורית רבה על תפקוד ממשלת ישראל. בשמאל טוענים שההתדרדרות הייתה נמנעת לולא הקיפאון המדיני (ולא נדון כעת במי אשם בו); ואילו בימין מאשימים כי מדיניות הפעלת הכוח הרפה של צה"ל ומג"ב לא הרתיעה והרחיבה את הסדקים שנוצרו בסכר הביטחון היחסי שממנו נהננו בשנים האחרונות.

עוד דעות ב-ynet:

החרדים באים לאקדמיה בלי כפייה

בהחלט חשוב מה יאמרו הגויים

לכולנו יש מה להפסיד

הצהרת כורש, קריקטורה ופרס מאיראנית

שמיכת הטלאים של ירושלים 

הנה הצעה להסתכלות אלטרנטיבית על המצב: הסכסוך הישראלי-פלסטיני הינו בלתי פתיר בעת הנוכחית, ולכן יש לצפות לסבב אלימות פלסטיני אחת לכמה שנים. בדומה למרבית שכנינו במזרח התיכון, בעתות קיפאון וחולשה משטרית - האנרגיה הזמינה בציבור באה על פורקנה בצורת אלימות וטרור. בראייה זו, הטענות מימין ומשמאל נענות בנקל.

"אבל מה אם היה לפלסטינים אופק מדיני?" - אף אחד לא יכול להציע לפלסטינים את "האופק המדיני" שהם רוצים, ומי שטוען אחרת מוכר ערימה של פנטזיות. הפלסטינים הם סרבני שלום כפייתיים, שהוכיחו שאינם מסוגלים לקבל החלטות גם מול ההצעות הנדיבות של ברק ואולמרט. הדחיפה האובססיבית של השמאל למו"מ לשם מו"מ, עם פרטנר שלא מסוגל וגם לא רוצה לקבל החלטות, אינה יכולה להוביל אלא לפיצוץ גדול עוד יותר בעת הכשלון המהדהד והבלתי נמנע.

"אם לא היו אוזקים ידי צה"ל זה לא היה קורה" – ליבי נחמץ למראה חיילי צה"ל שנאלצים לגרש בנפנופי ידיים פלסטינים שזורקים עליהם אבנים ואני גם תומך בהרחבת סמכויות הפעללת הכוח והאש בשטח. אולם, חשוב להבין שגם אם נקל בהנחיות הפעלת הכוח, עדיין נישאר במוסריותנו הגבוהה ולא נייצר את התרחישים והסיטואציות שיש בכוחם להרתיע פורעים (ולמען הסר ספק - טוב שכך. אנחנו לא ברברים).

הגורם לאלימות

ברם, נשאלת השאלה - מה הטריגר שהצית את סבב הפרעות הנוכחי? האם זו ההצתה בכפר דומא? או שמא עליית חברי כנסת להר הבית? כנראה שלשניהם היה חלק, אבל הגורם המרכזי הוא דווקא לא אירוע קונקרטי או תזמון, אלא הזמן. האינתיפאדה הראשונה פרצה ב-1987 והשנייה ב-2000, כ-13 שנים מאוחר יותר. גל האלימות הנוכחי, המשמעותי ביותר מאז, המתין מספר דומה של שנים.

13 שנים הם בדיוק הזמן שבו לוקח לילד בן 6, שעדיין לא יכול "להיאבק בכיבוש", להפוך לנער בן 19 - הגיל האידאלי מבחינה פיסית ופסיכולוגית לביצוע טרור, בלי לקחת יותר מדי אחריות על עצמך ועל משפחתך. 13 שנים הם בדיוק הזמן שבו לוקח לנער בן 22, שבסבב הקודם זרק אבנים, להפוך לגבר בן 35 עם ילדים שצריך לפרנס. 13 שנים הם בדיוק הזמן שבו מסיימים ללקק את הפצעים, לשכוח את ההרוגים, להפוך אותם למיתוסים ולהמציא סיפורי גבורה פיקטיביים שהצעירים חולמים לשחזר. 13 שנים, פחות או יותר - הן "דור" במונחי טרור.

לסיכום, למרות שהספורט היהודי הלאומי הוא לחפש את האשמה בתוכנו, חשוב להבין שלא אנחנו הבאנו על עצמנו את גל האלימות, אלא שהוא התרגש עלינו. כל עוד הסכסוך בלתי פתיר, ובעת הנוכחית הוא אכן כזה, עלינו לצפות להתפרצויות אלימות מדי כמה שנים, כל עת ש"הכשירות העממית" בצד הפלסטיני מאפשרת זאת וכל עוד נמשכת ההסתה הפלסטינית המיועדת להבעיר המון נבער.

 כדאי להזכיר שהמציאות האובייקטיבית בהר הבית שינתה כקליפת השום להסתה הערבית, שהחלה במאורעות תרפ"ט בשקריו של חאג' אמין על חוסייני, ונמשכת עד היום על ידי מנהיגי הציבור הערבי.

המזרח התיכון ההפכפך כבר הוכיח שהמציאות יכולה להשתנות מן הקצה אל הקצה באופן בלתי צפוי, ולכן אסור לוותר על נכסים ריבוניים ולשחוק עמדות מדיניות בגלל לחצים חולפים (תראו מה קרה בעזה אחרי שיצאנו משם; וחשבו מה היה קורה היום אילו רמת הגולן היתה מוחזרת לאסד). בטווח הזמן המיידי עלינו לנשום עמוק, לחזק את כוחות הביטחון ולנצל הזדמנויות הסברתיות/תודעתיות שנוצרות בחסות המשבר. עם שוך האירועים, אנו נידרש לפתח תפישה מפוכחת שתחתור לדחיית סבבי האלימות, ואולי, ברבות השנים, ליצירת שינוי תודעתי מספק אצל הפלסטינים כך שיהיו מוכנים לפשרה אמיתית.