גם בגיל 64 אמירה חוגגת יומולדת לתינוק שנולד מת

אמירה חברתי, בת 64 כיום, אם לארבעה וסבתא גאה ל -11 נכדים. לעולם לא תשכח לציין, בסיטואציה מתאימה כמובן, את בנה בכורה שנולד מת לפני 42 שנה. אין לה זיכרונות מתינוקה שנפטר בלידתו, ולכן היא דואגת לזכור את כל שניתן מאותה תקופה. היה זה בן זכר. בדמיונה כבר היה לו שם, וחלומות ופנטזיות על גידולו, על חדר השינה והמשחקים שתקנה לו, על הטיולים שיטילו יחד ועוד ועוד.

עוד על לידה שקטה:

"אני מצטער, לתינוקת אין דופק"

"לא נתנו לי להיות נוכחת בלווית בתי התינוקת"

היא דאגה לזכור את צוות הרופאים והאחיות בחדר הלידה, ואת הסיטואציה בה קלטה כי איבדה את בנה בכורה. היא זוכרת גם את הבדידות שאפפה אותה ואת בעלה, זוג צעיר, שאף הוריהם נפטרו, והם נשארו שניהם לגמרי לבד בעולם של אבל מסוג שלא הכירו ולא פגשו. היא זוכרת פרטים אלו עד היום.

(צילום: shutterstock)

אין לגיטימציה להתאבל

לא כל אדם יודע או שמע על המושג אובדן הריון. לא שומעים עליו, לא מדברים עליו ולא מזכירים אותו. הסביבה הקרובה והרחוקה לא ראתה ולא הכירה את העובר או התינוק שמת בלידתו, ולכן הוא אינו מוחשי, לא ממש קיים. מעצם היות האובדן מיוחד כזה, נוסף לכאב גם נדבך של חוסר לגיטימציה להתאבל.

האובדן מיוחד גם מבחינה תרבותית-דתית. מנהגי הלוויה הקבורה והאבלות ביהדות אינם חלים על העוברים והתינוקות הללו. עליהם אסור להתאבל. בעבר נהגו מובילי דת להעביר את המסרים שכדאי לשכוח ולא להתעמק בעצב על העובר או התינוק המת. שמוטב להמשיך הלאה, ולשכוח.

מרבית ההורים אינם משתתפים בטקס הלוויה והקבורה של ילדם בבית העלמין, ואף לא יודעים את מיקום הקבורה. ביהדות לא יושבים שבעה על עוברים מתים ותינוקות רכים, וכך ללא טקסיות המבטאת את המצב 'שכאן נמצאת כעת משפחה אבלה וכואבת', נמנעת מההורים האבלים הלגיטימציה התרבותית והחברתית להתאבל. ללא לגיטימציה להתאבל החברה בעצם מעבירה מסר שעל המשפחה לחזור בהקדם לשגרה, אולי גם לשכוח, "להתגבר" ללא חופשת אבל וללא שום פסק זמן להתאבל.

"אף אחד לא מבין אותי"

אמהות אחרי אובדן הריון מספרות:

• "היה עוזר לי אם 'אובדן הריון' היה כלול בהלכות של אבלות וקבורה, כך הסביבה היתה יכולה להתייחס לצער שלי. אך כמובן רוב האנשים סביבנו לא יודעים מכך וכן הייתי רוצה שידעו".
• "אבי ואמי היחידים שאני יכולה להזכיר לידם את בני הבכור ולא אקבל מהם פרצוף או מילה שאיני יכולה לשמוע".
• "המשפחה לא מבינה ולא תומכת במה שעובר עלינו. הרגשה שאני ובעלי לבד בסיפור הזה. רק אנחנו כואבים. זה כאילו כולם שכחו מזה כבר ונותנים הרגשה שאנחנו מגזימים".
• "אחיותיי אינן מעוניינות לשמוע דבר שאני מציינת בקשר לאובדן".
  

עוברים את הכביש

החברה מצפה כביכול שהאבל המיוחד הזה יהיה חבוי. אפילו מודעות אבל לא מקובל לתלות. ההורים שחרב עליהם עולמם, כואבים מתאבלים ושבורים, נאלצים להסתיר את אבלם. ברמה היומיומית, כל משפחה וקבוצה חברתית מגיבה אחרת. הנה דוגמאות לתגובות:

• "רוב האנשים הקרובים מבינים ומגלים אמפטיה רבה".
• "אנשים שמכירים אותי היו עוברים כביש כדי לא לדבר איתי אולי פחדו לדבר על זה".
• "יש לאנשים רגשות מעורבים 'כלפי הנושא, שכן זו פטירה של תינוק שהסביבה לא הכירה ולכן מתייחסת כאילו זה 'פחות כואב' לנו כהורים".
• "אמרו לנו שברור שלא נשכח את זה אף פעם אבל אנחנו צעירים וחייבים להמשיך הלאה ולחיות כאילו שזה לא קרה".
  

לפייסבוק הורים כבר הצטרפתם? היכנסו עכשיו

לידת עובר או תינוק מת לעולם לא תשכח, לעולם! בין אם ישנם במשפחה ילדים בעת האובדן ובין אם נולדו אחריו. לא שוכחים. הסיטואציה הייחודית של אובדן עובר או תינוק רך שטרם חווה חיים, שלא זכה לראות ולשמוע ולחוש את בני משפחתו, שלא זכה בחיבוק משפחתי ובטיולים וחוויות אחרות, ואין אמצעי זיכרון "חיצוניים" כמו תמונות וזיכרונות, דווקא מהמקום הלא נתפס הזה, עולה הצורך העז שלרוב אין מודעים אליו, לשמר את זיכרונו. שלא ימחק, שלא יחשב כלא היה.

"שמרתי את המוצצים שקניתי"

לצורך של ההורים בשימור זכרונו של התינוק כעדות לאובדן, ערים גם במערכת הבריאות. בבתי חולים לא מעטים מצלמים כיום את העובר או התינוק המת ושומרים את התמונות במקום מיוחד, ומאפשרים להורים שחפצים בכך לקבלן בכל זמן, גם חודשים ארוכים אחרי האובדן. ישנם מרכזים רפואיים שמוסרים להורים את הבגד או החיתול בו נעטף ילדם, עוד "עדות" לאובדן.

• "שמרתי את בדיקות אולטרסאונד ובובה קטנה שליוותה אותי בהריון, שתהיה לי הוכחה שזה קרה".
• "נתנו לנו לשמור בגדים וחפצים של הבנות כגון מוצצים שקניתי להן".
• "אני ממש מקווה שאצליח למצוא את קברה ושיסכימו שאשים לה שלט אישי עם השם שלה עליו".
• "בגלל הקושי עם העובדה שאין לה מצבה, קעקעתי את האות הראשונה של שמה עד ידי".
  

לדבר על האובדן

לאחרונה נשמע יותר קולם של ההורים שאיבדו את עוברם. בישראל נולדים מדי שנה כ-800 עוברים מתים (stillbirth) ועוד קרוב ל-200 תינוקות רכים שנפטרו בטרם מלאו להם 30 יום. אמצעי התקשורת הנגישים כל כך, מאפשרים לאמהות רבות לחשוף את סיפורן על דפי הפייסבוק, ולזכות באלפי "לייקים". להתראיין לתקשורת, להצטרף לפורומים ולקבוצות לעזרה עצמית ולהעלות את אשר על ליבן. אמהות אחרות מפיקות מענים רגשיים גם מקריאה פאסיבית של חוויות האמהות האחרות. מזדהות, מבינות, מתרגשות.

לפני חודש הוזמנתי לקבוצת תמיכה של נשים לאחר אובדן הריון הנקראת "חיבוק בשקט". קבוצה זו נפגשת באופן רצוף אחת לחודש במרכז הארץ. ישבנו במעגל גדול וצפוף אמהות מכל קצווי הארץ מצפון ועד דרום, שהתקבצו בשעת לילה מאוחרת להחליף רגשות ותחושות, לשתף ולהתחלק.

הקבוצה, כפי שניתן היה לראות, נותנת כוח ומספקת מקור למשמעות. השתתפו בה אמהות שחוו יותר מאובדן הריון אחד, אמהות שחוו אובדן לפני מספר שנים ולאחר מכן ילדו ילדים בריאים ועוד.

זכורה לי אישה בשליש האחרון להריונה, שנהגה ממרחק רב, כי חשוב לה לעבד את החוויה שעברה בהריון הקודם שהסתיים רע. במוות של תינוקה. הצורך לעבד ולחוות את האבל הוא חזק מאוד, גם כאשר חלפו תקופות ארוכות - "היה לי פחד להישאר לבד כי פחדתי להשתגע", היא אמרה. "חשוב לדבר על הנושא, לקבל הדרכה, זה משהו שמלווה אותי כל החיים גם אם יש לי עוד ילדים".

יום המודעות יהיה גם יום הזיכרון של הילד שאיננו, שלא הספיק להשאיר אחריו חותם כלשהו. אפילו לא חיוך. יום זיכרון ארצי בו כל משפחה שחוותה אובדן הריון תוכל למצוא את עצמה על כאבה ועל כוחות הנפש שבה.  

הכותבת היא מנחת קבוצות תמיכה למשפחות שכולות ומחברת הספר "אבל - היום שאחרי" בהוצאת כתר