נמאס לנו לקנא: סיכום עוד קמפיין כושל
בשנה הבאה בצרפת יש מסיבה, אבל אנחנו לא נהיה בה. נסתכל על גדולות וקטנות, יריבות ותיקות וחדשות מתקדמות ומשתתפות בחגיגה. ורק אנחנו נשארים עם ההלקאה העצמית, בלי יכולת לשאול את השאלות החשובות באמת. שרון דוידוביץ' על תחושה אחת שחוזרת על עצמה כל פעם מחדש
קנאה. אין רגש כואב ופוגעני יותר מאשר קנאה. אבל זו בדיוק התחושה שעוברת כששומעים את צרחות השמחה ברחובות טיראנה לאחר העפלה סנסציונית של אלבניה, או רואים את החגיגות המרגשות מוורשה בעלייה של פולין, בזמן שאנחנו מסיימים עוד קמפיין מתסכל עם הפסד צפוי בבלגיה (3:1).
יש מסיבה, כמעט כולם מוזמנים, קטנים וגדולים כאחד, ואתה בחוץ. אפילו הוסיפו עוד חדר במועדון כדי שיהיה מקום בשבילך, אבל אתה בחוץ. חושב איך אתה שוב מוצא את עצמך במצב הזה. חוזר להלקאה העצמית ונשאר עם אחוזי ההצלחה הנמוכים ביותר בקמפיין מוקדמות מזה למעלה מעשור.
הקנאה הגדולה ביותר היא מול התמונות מהמשחקים האחרונים באצטדיון בווינה. 16 שנה אחרי ש"קמנו והרענו לבחורים שלנו" בר"ג לאחר החמישייה ההיא מול אוסטריה - הם שיקמו את עצמם, בנו מחדש והציבו סגל ונבחרת מרשימים עם קמפיין מוקדמות מדהים. אנחנו? לנו נשארה החמישייה ההיא.
יותר מדי אנשים צריכים לשלם את המחיר ולהסביר למה נשארנו שם, או אפילו הלכנו אחורה. אבל יש לנו מגבלת מילים כאן בטור, והרי אין מקום לכולם. דווקא עכשיו, כשהראש ברצפה, יש לשאול שאלות אמיתיות ולא כאלה שעוסקות בסמנטיקה של מי המאמן הבא, או מה הוא אמר ולמה לא סגרנו במצב הנייח. להתעסק בתכל'ס.
האם אנחנו מוכנים להסתכן ולבצע שינויים מהותיים? האם כדאי לנסות להעלות את רמת הליגה המקומית והתחרותיות על הדשא ולהוריד את מגבלת הזרים, כמו שעשו בקפריסין, אלה שהשפילו אותנו בשבת? אנחנו מלמדים את הילדים שלנו לרוץ, אבל לא מלמדים אותם לאן לרוץ, ומתי לרוץ. מלמדים אותם להחזיק כדור ולבעוט, אבל לא לעצור כדור, להגביה או לעבוד נכון בחדר כושר. אנחנו מלמדים אותם את המשחק, אבל האם אנחנו מלמדים אותם להבין את המשחק?
הפירמידה צריכה להיבנות מחדש. ורק בקצה שלה נמצא מאמן לאומי חדש. כי זה הנוכחי נכשל. זה לא משנה כמה תרדו על השחקנים וכמה זה מגיע להם (וזה מגיע), אבל אף אחד לא יכול לטעון שערן זהבי לא שחקן טוב. שליאור רפאלוב לא מספיק מוכשר, וכך ביטון, נאתכו, חמד, דמארי ואחרים. הכישרון קיים, אבל האם על פני קמפיין שלם, או בעצם 4 שנים, אלי גוטמן הצליח למקסם את היכולות שלהם, כפי שעשו באיסלנד הקטנה? אתם כבר יודעים את התשובה.
זה ממש לא מעניין מי יהיה המאמן הבא. העיקר שיהיה מישהו שנותן להם סטירה (מטאפורית) בעלייה למגרש, ונשיקה (אמיתית) בירידה ממנו. מי יהיה המאמן הבא זו הבעיה האחרונה בקצה הפירמידה שצריכה להיבנות מחדש. כי נמאס לנו לקנא.
מסכימים? הצטרפו לעמוד הפייסבוק של שרון דוידוביץ' , או לחשבון הטוויטר שלו
