"הייתי אמור למות כבר לפני 4 שנים"
לפני 5 שנים הודיעו לעו"ד תמיר גילת, אז איש עסקים וכיום מ"מ יו"ר ההתאחדות לכדורגל, שנותרו לו כמה חודשים לחיות. אבל הוא הסתכל למוות בעיניים, והחל לקדם את פעילות הקרן לחקר הסרטן בישראל, כדי "שהילדים של כולנו לא יחלו". בראיון מיוחד ל-ynet, יחד עם אשתו עו"ד קרן נהרי הוא מספר איך ממשיכים לחייך ולחלום "חלומות לטווח קצר"
הרינגטון במכשיר הסלולר של עו"ד תמיר גילת, איש עסקים לשעבר, יו"ר הקרן לחקר הסרטן בישראל (ICRF ), ומ"מ יו"ר ההתאחדות לכדורגל, מנגן את השיר של תיסלם: "איזה בוקר של כייף, איזה כייף שהיה לי הבוקר". מילים שלכאורה יכולות לעמוד בניגוד גמור למצבו הבריאותי של גילת, שייכנס בימים הקרובים לניתוח מורכב, לאחר שמחלת הסרטן התפרצה בגופו בפעם השלישית. אמש (ד') התקיים בביתם של גילת ושל קרן נהרי רעייתו, עורכת דין פליליסטית, האירוע השנתי של הקרן בישראל. באירוע ציינו 40 שנה להקמת הקרן, ולכבודו הגיעו בפעם הראשונה לישראל צמרת הנהלת הקרן מארצות הברית.
המוצרים שתורמים למלחמה בסרטן השד
מחקר ענק: אנשים גבוהים - חולים יותר בסרטן
רמב"ם שלחו בדואר תוצאות בדיקת הסרטן - והחולה התאבד
לאירוע ההתרמה שנערך אתמול בביתם של תמיר וקרן הגיעו מאות אנשים, בהם ראשי ההנהלה של הקרן לחקר הסרטן, והצמרת העסקית של ישראל. יום לפני האירוע, פיקחו גילת ונהרי על עיצוב הגינה מצד אחד ועל סידור אוסף האמנות המיוחד שבביתם, שכולל בין היתר תמונות של לאה ניקל, משה גרשוני, ליליאן קלאפיש ועוד. לכאורה, עוד בית טיפוסי בסביון. אבא, איש עסקים אמיד, אמא עו"ד מפורסמת, שתי בנות משותפות קטנות, בנות 7 ו-6, ונערה בת 18, עלמה, בתו של גילת מנישואיו הראשונים.
במבט ראשון, קשה להאמין ששני בני הזוג התמודדו בעבר בעת ובעונה אחת עם מחלת הסרטן. בגופו של גילת (53) התגלו שני סוגים של סרטן בהיותו בן 48. נהרי היא זו שחיברה את בעלה לפעילות הקרן, לאחר שביקרה באירוע שערכה הקרן ליפו, והביאה למינויו ליו"ר הקרן בישראל.
"למנוע בריחת מוחות מישראל"
"החזון של הקרן הוא שהפתרון למחלת הסרטן יבוא אך ורק ממחקר", מסביר בחיוך גילת, שמקדיש את מרבית זמנו לפעילות למען הקרן. "בארצות הברית, בקנדה ובישראל מגייסים תרומות לביצוע המחקר, שמתבצע רק על ידי חוקרים ישראלים ואך ורק בישראל.
"מעבר לניצול המשאב של המוחות הישראלים המבריקים שנמצאים כאן, המטרה היא למנוע בריחת מוחות מישראל של חוקרי סרטן ישראלים לחו"ל, ובמקביל להשיב ארצה של חוקרים ישראלים שמסתובבים בעולם בכל מיני מרכזי סרטן מובילים. לצורך כך חייבים משאבים, כדי להקים להם כאן מעבדות מחקר, כדי שמפה יצאו הבשורות בתחום.
"יש חוקרים שפיתחו פה תרופות מצילות או מאריכות חיים. למעשה, הקרן לחקר הסרטן בישראל מקיימת מרכז מחקר עולמי בישראל בידי נבחרת המוחות. הקרן היא קרן בלתי תלויה, ועד היום חילקה מעל ל-56 מיליון דולר ליותר מ-2,000 חוקרי סרטן ישראלים. כל שנה הקרן מחלקת בין 3.5 ל-4 מיליון דולר לכ-60-70 חוקרים.
"אין לנו שום נטייה ומשוא פנים לגבי הזהות של החוקר שיקבל את המילגה ולגבי נושא המחקר שלו. בחירת החוקרים נעשית בארה"ב על ידי ועדת מומחים בלתי תלויה, כשכל המעורבים בפעילות הקרן בישראל עושים מלאכת קודש בהתנדבות".
"ללא התרופה הניסיונית לא הייתי כאן"
על ההזמנה לערב רשום הזמנה למסיבה. למה?
"זה חלק מהפילוסופיה של קרן ושלי. גם כשחולים מאד, צריך לדעת לשלב בחיים צחוק ושמחה. זה מקור הכוח האנרגטי שלנו, בעזרתו אנחנו מתמודדים עם האתגר הגדול שהמחלה הציבה בפנינו". נהרי מוסיפה: "האירוע הוא אירוע שמח, הקרן לכאורה לא מתעסקת בחולים, אלא כדי שלא יהיו חולים בעתיד, זה דבר שמח".
מה מפחיד כל כך במילה סרטן?
"את יודעת כמה אנשים שואלים: 'יש לך את המחלה?'", מחייך גילת, "אפילו אנשים מעולם הרפואה. יש לי חבר, שקורא לזה 'דלקת'. כשלמישהו יש איידס, אומרים שיש לו איידס, אבל המילה סרטן מפחידה אנשים. אין אדם בישראל, שהסרטן לא נגע בו במעגל הראשון או השני. בבית שלנו הסרטן הכה פעמיים.
"אנשים צריכים לצאת מהבועות שלהם ולתרום לקרן, כי הסטטיסטיקה פועלת נגדנו. היום הסרטן כמעט בכל בית, וכשאתה חולה, האשה, הילדים, החברים הקרובים, כולם חולים איתך. בניתוח שאעבור אני מורדם, אבל אני בסיכון חיים, ולקרן, שתשב בחוץ באותן שעות, יהיה יותר קשה מאשר לי. הקרן לחקר הסרטן היא הסיכוי היחיד שיש, שהילדים והנכדים של כולנו לא יחלו בסרטן, או שהסרטן יהפוך למחלה כרונית שאפשר להתמודד איתה.
"מחקר זה לא משהו מוחשי. לכן החלטתי להחצין את מחלתי ולהמחיש לאנשים שאני חי בזכות המחקר. ללא התרופה הניסיונית, שאני מקבל עכשיו, לא הייתי יושב ומדבר איתך. עכשיו חליתי פעם שלישית, ואחרי הניתוח אני עומד לקבל טיפול אימונתראפי, פריצת דרך של השנה האחרונה".
"כל החולים, שהשתתפו בניסוי בעולם נפטרו, חוץ ממני"
גילוי המחלה אצל גילת תפס אותו בהפתעה באמצע החיים. "את רואה?", הוא מראה ציור של משה גרשוני, שתלוי בכניסה לבית, ועליו כתוב "אל מלא רחמים". "רכשתי את הציור הזה בסוף 2010. הייתי איש עסקים מצליח בתחום האנרגיה, כל העסקים התקיימו בחו"ל. תוך כדי הטיסות הטרנסאטלנטיות, התחלתי להרגיש משהו לא הרמוני בגוף שלי. הלכתי לבדיקה תקופתית והרופא לא אבחן את הסרטן. עברתי במשך כמה חודשים כל מיני אבחונים לא נכונים.
"ראיתי את הציור הזה בתערוכה, ומשהו בו הזכיר לי איברים בגוף, ובתוכי ידעתי שאני חייב להתעקש, שמשהו לא בסדר. למחרת התעקשתי לעבור סי.טי, ואני עדיין כאן בזכות ההתעקשות שלי למול אותו רופא, שאמר שחבל שאני מתעקש, כי אני בריא. אם הייתי שומע בקולו הייתי נפטר שלושה חודשים אחרי זה".
לאחר הגילוי נותח גילת בידי פרופ' יוסף (יוסי) קלאוזנר. "הוא ניתח אותי בצורה מבריקה. זה ניתוח, שאחוז התמותה במהלכו הוא 8% וההחלמה ממנו קשה ביותר, והודיעו לי שנותרו לי כמה חודשים לחיות. לאחר כמה חודשים חזר הסרטן, ושוב הודיעו לי שנשארו לי כמה חודשים של חיים.
"ואז הציעו לי להצטרף לניסוי שנערך על כמה מאות חולים בעולם, שהובילה פרופ' בלה קאופמן מבית החולים שיבא, ביחד עם ד"ר טליה גולן. מטרת הניסוי היתה הארכת חיים בכמה חודשים של החולים, שהוגדרו חולים סופניים. כל החולים, שהשתתפו בניסוי בעולם נפטרו, חוץ ממני. אני החולה היחיד, בסוג הסרטן שלי, שנשאר בחיים, וזה בזכות תרופת המחקר הביולוגית ניסויית. אף אחד בעולם הרפואה לא מבין איך אני היחיד בעולם שעדיין חי. אני מניח שזה שילוב של התרופה, הרופאים, מזל וחוסן מנטאלי".
מסתכל על הכוכבים וכותב שירים
השינוי שחל בו בעקבות המחלה, מספר גילת, הפך אותו לאדם אחר: "כל המשפטים שאומרים לחולי סרטן: 'אתה תחזור לעצמך ותחיה כמו קודם', זה פאקינג בולשיט. אף אחד לא חוזר לעצמו ב-100%. לעולם חולה בסרטן לא יהיה אותו אדם שהיה לפני שהתגלתה בו המחלה. אני היום 70% מתמיר הישן, אבל זה 100% תמיר חדש, וכך צריך להתייחס לזה - עם היופי עם הקושי שבכך.
"יש דברים שנאלצתי לוותר עליהם, כי איני יכול עוד עשותם, אבל גיליתי דברים חדשים, ששווה לנשום כל רגע בשבילם. קרן ואני מקדישים את זמננו ומרצנו לפעילות בקרן, אני מספר את הסיפור שלי, כל זה הוא סוג של שליחות עבורי. אני גם מחזק את הפן הנפשי שלי כששאני מחזק מנטאלית חולי סרטן אחרים שמתקשרים אליי, לאחר ששמעו על אותו אדם שמסתכל לסרטן ולמוות בעיניים וממשיך לחיות ומבקשים לדעת איך. אני מתאמן כל יום, אני מסתכל על השמש ועל הכוכבים, כותב שירים. פעם לא יכולתי לעשות את זה".
בתוכך - אתה כועס?
"מה פתאם? אין בי כעס ואולי זה חלק מסוד הקיום שלי. יש בי קבלה והשלמה מוחלטת שזו גזירת גורל. אין בי רחמים עצמיים. אני לא שואל למה זה קרה דווקא לי, זה לא מעניין אותי. עובדה - אני הולך קדימה בחיוך. תמיד ידעתי להתמודד עם מצבי לחץ ואסונות והבאתי את היכולות והאיכויות שלי.
"הייתי בן 22 כשאבא שלי חלה. אני טיפלתי בו. אבא שלי לטעמי לא התמודד עם המחלה, הוא היה יותר מסוגר והתקשה להכיל את זה. בתור ילד זה חילחל בי וטבע בי חותם. כבר אז כנראה הבנתי, שאם גם עליי ייגזר למות מסרטן, אני אעשה את זה אחרת.
"אני נעזר בבודהיזם, במדיטציה, שמלמדת לא להילחם במחשבות ולא לגרש אותן, אבל לא לשקוע בהן. ככה אני חושב על המוות ועל הסרטן. המוות זה חלק מהחיים משלנו וגם המחלות".
אם לא כעס, עצב?
"בוודאי. כשאני הולך עם הבנות לאירועים, אני חושב על הסרטן. במסיבת יום ההולדת של הבת שלי בגן, הגננת ביקשה, שכל אחד יחשוב בלב מה הוא מאחל לעצמו בלב. אמרתי לעצמי בלב תודה שאני פה, כי הייתי אמור למות כבר לפני 4 שנים, ושאני מאחל לעצמי להיות במסיבה שלה בשנה הבאה.
"המחשבה עברה לי בחיוך, לא בדרמה וברחמים עצמיים. יש דמעה לשניה, כשמסתכלים על הנרות ושרים: 'כן תזכה לשנה הבאה', כי אני חי מיום ליום, ולא יודע אם אזכה, רק מקווה. אבל איכות החיים שלנו מצוינת, ואני לא עסוק בסטטיסטיקות ובסיכונים. אני חי עם החיים שלי בשלום, בהרמוניה עם עצמי ועם העולם".
מה החלום הכי גדול שלך?
"כשוער מכבי ת"א בכדורגל, חונכנו לחיות משבת לשבת", הוא מחייך. "החלומות שלי הם לטווח קצר. חליתי כשהייתי בן 48 וחצי. הבנות הקטנות היו בנות שנתיים ושלוש. הגדולה בת 13. קרן התעקשה לעשות לי יום הולדת לגיל 49. הסכמתי, בתנאי שזו תהיה יום הולדת של 50 פחות שנה. זה הומור, אבל זה כחלק מהיותי אדם ריאלי, שמבין את מצבו.
"בגיל 49 החלום הכי ארוך שהרשיתי לעצמי לחלום היה להגיע לגיל 53. כתבתי אז שיר: 'בליבי אמשיך לקוות, שאני בן 53 אזכה להיות...' ובהמשך השיר הוספתי שורות על מה יקרה אם זה אכן יתקיים: 'כדרכי אבחר נקודה חדשה, ריאלית ומציאותית, אך גם קשה להשגה. אמשיך לאסוף שעות וימים צבעים וריחות ומגוון טעמים, רגעים של כאב, חרדה וריקנות, רגעים של תקווה, הנאה ובשלות'. קיוויתי לראות את ביתי הבכורה, עלמה, מסיימת תיכון ומתגייסת. וגבריאל ומיה מתחילות את בית הספר".
חגגת 53 ביוני שעבר. מה החלום עכשיו?
"אחרי יום ההולדת 53 כתבתי: 'מחכה בציפייה לאות ולסימן, לקבל רשות לחלום ועל מה ועד מתי. בינתיים אסתפק בבקשה אחת צנועה, שנזכה לשנה הבאה'. לשאלתך, נקודת הציון החדשה שקבעתי לעצמי היא לראות את הבנות הקטנות שלי בצופים, ואת הגדולה משתחררת מהצבא. אולי אבחר במועד השלמת פרויקט הרכבת הקלה בתל אביב, מוסיף גילת בחיוך, "זה מבטיח לי חיי נצח".
צפו: לתמר בת ה-8 שחלתה בסרטן היה חלום להיות נסיכה - והוא הוגשם
לפנייה לכתב/ת 
