אינדינגב 2015: דווקא עכשיו, בריחה בישראל
הרכבים מהצד המוכר של האינדי, הופעה בהפתעה של רמי פורטיס וקהל צעיר במיוחד - כל אלו הוכיחו פעם נוספת כמה רחק אינדינגב מהשוליים של השנים הראשונות. במקום הלך הפסטיבל במודע על פלייליסט מתוקתק של 'כאן ועכשיו', וסיפק בהצלחה אסקפיזם בדיסטורשן ושקט מ"המצב"
1. יש מי שחושב שאינדינגב התמסחר. זה לא ממש נכון, לפחות לא במונחי מהות. כן, הוא כבר מזמן לא שייך לקהילה קטנה, כמעט אוטרקית, שהקימה אותו והפכה אותו בשנותיו הראשונות למפלצת שנהיה. כבר בשנתיים-שלוש האחרונות ניתן היה לראות שינוי באופי ובגיל הקהל שמאכלס אותו - וכך היה גם השנה. יותר טינאייג'רים ובני 20 וקצת, יותר משפחות. זה בסדר, זהו טבעו של אירוע מהסוג הזה, שעם הזמן חמק מידיו של דור המייסדים והפך לנחלת הכלל.
אז נכון, הליינאפ של השנה התמקד בשמות מוכרים מאוד של מה שהוגדר פעם כ"סצינת האינדי" - ולצדם אפילו ג'יין בורדו החמודים, שזוכים לפרגון רדיופוני רחב. וכן, אותו רמי פורטיס של "דה ווייס" העניק באירוע הופעת פריצה מפתיעה. אבל, וזה חתיכת אבל משמעותי, מי שביקר בפסטיבלי מוזיקה בחו"ל יודע שפירושה של התמסחרות היא נותני חסות, חטיפי אנרגיה שמוענקים בכניסה, לוגואים מוכרים במסכי ענק ולעתים אף בקבוקי קולה ענקיים שרודפים אחר המבלים. כן, גם זה קורה לא מעט במקבילות בניכר.
2. ואגב הליינאפ. זקני הפסטיבל עוד יכולים לזכור הופעות חשובות, כמעט היסטוריות, שהתקיימו על אדמת המדבר ושינו במשהו את מפת מוזיקת השוליים המקומית. ההופעה של "ויתרתי" שהציגה אותם למי שלא נהג לפקוד את הופעותיהם ב"ריאליטי ריהאב" והפכה אותם ללהיט ענק. ההופעה של איינג'לסי כשזו עוד לא היתה להקת פלייליסטים. ההופעה ההיא של אבי עדאקי. פעם היה נראה שאינדינגב ציין את סופה של שנת יצירה עם ההרכבים המשמעותיים שבלטו בה, והציג לעולם את אלו שיעשו את השנה הבאה. אמנים פחות מוכרים, שהופעה בפסטיבל חשפה אותם להמונים.
השנה נראה שהנוהל הזה מעט השתנה. ועדת חריגים, טייני פינגרז, לולה מארש, הילה רוח (שעשתה הפעם זינוק גדול אל הבמה המרכזית, והוכיחה שהיא בהחלט ראויה למעמד), נועה בביוף, עוזי רמירז, אביב גדג', תעני אסתר, חיה מילר - כולם שמות ראויים, אבל מוכרים מאוד. אם משהו חסר שם בנגב השנה, הרי זו הופעה של להקה כמעט לא מוכרת שתגנוב את ההצגה, כפי שעשו נניח "אוסוג", בהופעת הבוקר שלהם בשנה שעברה. לא שלא היו הופעות קטנות ונהדרות, כמו למשל זו של האחיות ג'משיד המצוינות, אבל לא היה שם רגע של הארה ממש. אולי זה כבר לא עובד ככה.
עוד ביקורות בערוץ המוזיקה של ynet:
בון ג'ובי בישראל: עשו היסטוריה בפארק
ההופעה של קניה ווסט: הרבה שואו, הרבה פלייבק
מוקי: "באתי מהראפ, אבל המשכתי הלאה"
כובשים: סינגולדה וקלפטר על במה אחת
3. יוקר השהייה. אמנם מדובר בטרוניה שעולה מדי שנה, אבל מה לעשות שבכל שנה יש לה מקום. גם הפעם מחיר האוכל במקום היה - בהעדר הגדרה עדינה יותר - מקומם. בשנה שעברה בחר כותב שורות אלה לציין לרעה את מחיר הג'חנון. כמה חבל שגם השנה אותו ג'חנון של שבת בבוקר נותר במחירו השערורייתי - 25 שקלים. בקבוקי קולה ב-10 שקלים, משולש פיצה לא מפתה במיוחד ב-18.
4. איפה ההיפ הופ? דווקא איתי "טונה" זבולון (לא להתבלבל עם סולן "וויתרתי" המנוחה) היה יכול להתאים, אפילו להתבקש, בליין אפ הנוכחי. נוכחותה של תום יער והתמודדותה של הסטנדאפיסטית עם היציאה מהכרך היתה מבורכת ושונה, ובהתחשב בסצנת הסטנדאפ-היפסטרית שהתפתחה פה בשנתיים האחרונות - צירופם לתכנית של מופעים מסוג זה הוא כמעט מתבקש.
5. "דאב על הירח", מופע המחווה לאלבום בן ה-20 של ברי סחרוף "חם על הירח", אמנם הופק במיוחד עבור הפסטיבל, והכיל שמות כמו דן תורן ובנו הנדלר שמכירים את הברי שלהם היטב. ואולם, שיבוצו בליל שישי לא ממש התאים למשבצת היוקרתית והנחשקת. בכלל, דאב עובד טוב יותר כהופעת לילה מאוחרת ומרימה. ועל כן מגיע הסעיף הבא.
כמובן שגם הבחירה שלו לבצע אך ורק שירים מאלבומו החדש "תולדות הכותרת" (לפחות עד שלב ההדרן) הפתיעה רבים ואפילו מעט הורידה באימפקט ההפתעה. השיר שהוביל את הפריצה היה "לקשקש בזנב" שפותח את האלבום. ובעוד מדובר בשיר טוב - הוא עדיין לא מוכר מספיק. אין ספק ששיר "פורטיסי" קלאסי היה גורם לרבים (בעיקר לבחור שנכנס בריצה מאזור האוהלים רק למשמע "נעליים", שסגר את המופע) להבין שאנחנו בנוכחותו של אמן מוכר. מצד שני, מדובר בשירים מצוינים מאלבום משובח, וגם כך לא הבטיחו לכם כלום בתכנייה, אז על מה יש להתלונן?
7. נקודה למחשבה. בכל פעם בשנים האחרונות שמבקר זה נדרש לכתוב את רשמיו מהאטרקציה המדברית, הוא נוטה לעשות זאת בדמות רשימת נקודות, ויש לכך מספר סיבות. הראשונה והברורה מכולן היא כמובן חוסר היכולת של אדם אחד לחלוש על כל הופעות הפסטיבל. ביקור באירוע בדרך כלל מייצר אוסף אבחנות ומסקנות - תוצר דילוג מבמה לבמה, בין המוכר לזה שאינו עדיין כזה, גיחה למתחם האמנים, סיבובים בין האזורים השונים ושיחות עם מבקרים נוספים. מבחינה זו, אינדינגב, יותר משהוא אירוע מוזיקלי שניתן לדרג במונחי ביקורת, הוא אירוע חברתי שמשתנה ומתפתח משנה לשנה. יש לו קיום וחיים משלו, והוא מתבגר יחד עם באיו. הוא מתפקד ומתנהל טוב יותר בכל שנה שעוברת, טעויות מופנמות, מסקנות מוסקות.
לכן, אין ספק שמהדורת 2015 של אינדינגב היא סיפורה של מערכת משומנת ומתייעלת. דבר קיומה כבר לא עומד בסימן שאלה כבשנותיה הראשונות, ובמיוחד באקלים הביטחוני הנוכחי, שבעיקר (ואולי זו רק הרגשה אישית), הביא לנוכחות בולטת יותר מאי פעם של שוטרים ואנשי מג"ב.
8. "המצב". לא הרבה מילים נאמרו בדבר "המצב" באינדינגב 2015. אולי זה עניין של מיאוס, אולי זה הרצון בסופ"ש של אסקפיזם, אולי סתם כי אין כבר מה לומר. רוב האמנים בפסטיבל נתנו למוזיקה לדבר ולעזאזל המצב הביטחוני בארץ הבוערת תמידית הזו. מצחיק שדווקא הביקורת החברתית הנוקבת באה בדמות הופעה של מטאליסטים מחופשים לליצנים.
"קין והבל 90210" הצליחו להתגבר על השעה המאוחרת שנדחקו אליה לאחר אותו פורטיס מלפני שתי פסקאות. הם הציתו פוגו, צחקו כמנהגם על צביקה הדר ויואב צפיר ואמרו משפטים כמו "המצב קשה בישראל, המצב חרא בישראל", לפני שירים כמו "היה פיגוע". מעניין שדווקא הביקורת החברתית והפוליטית הנוקבת, גם אם היא מוגשת על מצע של טמטום לירי משעשע, מגיעה מכל המקומות דווקא מהמטאל, שלעתים רבות נחשד במיליטנטיות שבו. "אף מהפיכה לא הצטיינה בנימוסים שלה", אמרה הסולנית והמקעקעת קוקי אריאל שהתארחה בהופעה, והפצירה בקהל להפסיק לצקצק מול ידיעות באתר זה ולהתחיל לפעול.
גם אם הבעות פניהם של חלק מהמאבטחים במקום נעו איפשהו בין המשועשע למזועזע, גם אם לעין הבלתי מזוינת מדובר באירוע לפריקים עם היגיינה לקויה, טעם תמוה באופנה וחיבה עזה לחול, זקן ודיו - הרי שפיסת השפיות היחידה במדינה הזו התמקמקה לה בסוף השבוע האחרון דווקא שם, בין חולות המדבר, לא רחוק מעזה. במקום בו המוזיקה מדברת, אהבת אדם היא סטנדרט וחופש מחשבה הוא ערך עליון. בין אסטרונאוטים כסופים, ווליום גבוה וצבעי מים על גופים חשופים, היה גם מי שהכיתוב על חולצתו אמר "מותר לחלום". וזה נכון. בינתיים.
