"זלדה": לזכור ולא לשכוח
יאיר קידר מקדיש את חייו ליצירת סרטי תעודה על יוצרים ספרותיים, ביניהם יונה וולך, ביאליק ולאה גולדברג. בסרטו על זלדה המשוררת הוא מביא את דמותה של גיבורה צנועה, בעלת עברית מדויקת ושירה נצחית. דרכה הוא מדגיש את המסקנה השנויה במחלוקת, ששירת העבר עדיין נוכחת בשיח העכשווי
מאחורי הבמאי יאיר קידר יש כבר שורה של סרטי תעודה "ספרותיים", ביניהם על לאה גולדברג, יונה וולך, וכן גם על ביאליק וברנר. אך יש דבר מה בהחלטה לייצר סרט על "זלדה" שהוא אף יותר עקרוני. זלדה היתה פרח נדיר שצמח מהמקום הבלתי צפוי ביותר. היא גדלה וחיה בירושלים החרדית, הדלפונית, והיתה נצר למשפחה אדמו"רית ידועה ואף קרובת משפחתו של הרבי מילובביץ'.
לכאורה, הרבה כיוונים יכולים לצמוח מהווי כזה שגדל בו אדם - אבל לאו דווקא שירה. ברם, אם יש דבר שהסרט עושה במודע או שלא במודע, הוא להראות כמה החיבור בין יהדות מסוימת, חסידית מהפן הרוחני שלה, לבין שירה - הוא הכי טבעי שיכול להיות.
זלדה נולדה ב-1914 ונפטרה ב-1984. היא השאירה אחריה שבעה ספרי שירה, וזכתה בין היתר בפרס ברנר, פרס שפירא ופרס ביאליק. עיקר סרטו של קידר (אורכו כשעה וקצת) מורכב מאוסף עדויות מצולמות של אנשים שהכירו אותה בחייה, כמו עמוס עוז שאף כתב עליה ב"סיפור על אהבה וחושך", חיים באר האחראי על אחד הציטוטים המדויקים העולים מהסרט "איך אישה כזאת יכלה לפענח את המציאות בצורה כה מדהימה. זלדה בעצם חוללה נס", וכן הלית ישורון, אליעז כהן, יונדב קפלון ועוד.
יחד עם זאת, יש מעין קוד קולנועי בלתי כתוב בכל הנוגע לסרטי תעודה על משוררים, הטמון בתחושה מותגית המובילה את הקצב של הסרט. מכיוון שמדובר בשירה מאוד דתית (לא במובן הפוליטי), עולה מתוך הצפייה לא פעם אווירה מעט מנומנמת, אטית, אפילו במידת מה "הספדית".
מתוך מצב זה, דווקא הרגעים המתעדים את זלדה עצמה בראיונות ספורים, הם אלו החזקים יותר, כאשר המצלמה תופסת אותה בקלוז-אפים מלאי הבעה, כאילו אינה צריכה לומר אפילו דבר אחד. רק פניה, הרהוריה וחיוכה המבויש, יש בהם כדי להפעים. צילומים אלו מלווים בצלילים עולים ויורדים של אבי בללי, שבמידת מה מעניקים פה ושם, גם באמצעות האפקטים הויזואליים, אווירה מעט חללית, מעין חיבור של דת-שירה-יקום.
מתוך דבריהם של המצולמים עולה דיוקן ייחודי של משוררת צנועה, בעלת עברית מדויקת כסכין הנאמרת במבטא סלאבי מיוחד, שבאמת היתה מסורה לשירתה ולצורת חייה באדיקות דתית כעט. מכאן הסרט מעמיד בראשו עמידה עקרונית, שיונה וולך ולאה גולדברג עדיין דומיננטיות מאוד בשיח העכשווי. למרות עידן הקפיטליזם הצרכני שדרס גם את הספרות שהפכה לעוד מוצר צריכה, הם עדיין לא נשכחו ונזנחו. זה לא רק פונקציה של ספרי תעודה או מיקומים במדפי השירה מלאי הרפאים של רשתות הספרים, אלא כאפקט תרבותי הנמצא במחזור הדם של המשוררים, זורם לו דרך קבע.
חשוב לומר שגם זלדה לא נשכחה, אבל עושה רושם, שיותר מהאחרות,
היא דווקא כן צריכה איזו זריקת אדרנלין מחודשת לתוך התרבות. כי בזלדה, בניגוד לאחרות, לא היה (כך לפי הסרט וכל ערכיה האנציקלופדיים והביוגרפיים) איזשהו צד אפל, אוצר רכילותי טבוע, ולמרות שספריה היו פופולריים בחייה ומכרו אלפי עותקים (דבר כל כך מפליא כשחושבים על ההווה שבו אנו נמצאים), זו כבר לא המציאות.
הסגפנות האמילי דיקינסונית שלה היתה אותנטית, וחייה היו מלאי קושי ואבל ארוך, אבל זה המידע המוכר שהוא מביא. לכן הסרט הוא מעין רטרוספקטיבה ביוגרפית מהירה. לא "מגלה" ולא מתיימר לגלות שום דבר חדש - אלא לוקח את הידוע והנשכח ועורך אותו מחדש דרך טכניקות קולנועיות של הזמן הזה, אך עדיין מצליח להביא באמצעים גרפיים-מוזיקליים בעיקר, את אותו קמצוץ תקופתי של האז.
יש רק נקודה אחת שהסרט אינו עוסק בה, והיא חשיבותה הספרותית של זלדה. בניגוד לנתן אלתרמן וללאה גולדברג, זלדה בחרה לכתוב שירה לא מחורזת ושקולה, אלא שירה בעלת סגנון חופשי, שברובה שזור הנשגב של העולם החסידי והכמיהה העזה להארה - אם כי גם התבוננות יוצאת דופן בחיים הגשמיים, בחריזה פשוטה, במתח בין הניצן לפרח, באצילות העצים.
לכן היה כדאי אולי לצרף לסט את פרופ' ניסים קלדרון או פרופ' דן מירון, או אפילו מבקר שירה כזה או אחר, שידבר על חשיבות שיריה בציר הזמן הספרותי העברי, על ייחודה הפואטי, ועל למה חשוב וכדאי לקרוא אותה מחדש, לא רק בגלל חייה או אופייה, אלא בגלל שיריה.
