'החיים ומה שלבשתי': אופנה, עיתונות ומה שביניהם
יעל ביר-כץ חיכתה שמישהו יקטול כבר את הספר החדש של שלי גרוס. כשזה לא קרה היא הלכה וקראה אותו בעצמה, ועוד כשברקע מתנוססים האורות הנוצצים של שבוע האופנה. התוצאה: חוויה לא צפויה של גילוי כותבת שיודעת להפוך את הנוסחה הבנאלית ביותר של ספרי נשים למוצלחת
במיוחד השבוע, כשכל אושיות האופנה בארץ (וכשאני אומרת אושיות אופנה, אני מתכוונת נשים שהסטייליסט שלהן בוחר להן בגדים ואז הן טוענות שהן שאבו השראה מבלוג אופנתי בפריז) התקבצו להן לאתר הבנייה הידוע גם בשמו שבוע האופנה של גינדי 2015, הספר הזה מקבל משמעות נוספת.
גילוי נאות: שנתיים שימשתי כעורכת אופנה באחד האתרים לנשים ברשת וכל מילה שגרוס כתבה, כמו לקוחה מהחדרים האפלוליים בהם מכנסים אותנו לפני התצוגה (מה קרה לקצת אור יום כ"אווירה"?): עשרות "מבינות", סטייליסטים בגלביות (הכי גייז) וסלבס שקיבלו 2000 שקל בשביל להגיע מאופרת בשעה עשר בבוקר, עומדים ומשחקים קנדי קראש בטלפון שלהם רק בשביל לא ליצור קשר עין עם מישהו אחר.
באמת, אל תטעו בשמחה ובחיבוקים הנרגשים שמחליפות ביניהן שתי כתבות אופנה שנפגשו באירוע. אין בזה שום זיוף. הן באמת ובתמים מאושרות לראות מישהו שהן מכירות ויכולות לסבול.
רוצים לקרוא קטע מהספר? היכנסו לכאן!
ונחזור לספרה של גרוס: כמות הסופרלטיבים שהורעפו על הספר הזה, גרמה לי לתהות האם מדובר "בציפורים מתות בסתר החדש" (או כל ספר אחר שהפך לקונצנזוס), ואני מודה שאפילו לא קראתי את רובם. זה פשוט נראה לי לא אמין.
אז תסלחו לי שהגעתי אליו מעט חשדנית. בתור מי שיכולה לעשות דוקטורט בספרי צ'יק פליק, מדקלמת כל סרט נעורים שאפשר לחשוב עליו (החל מהקלאסיקות של שנות ה-80 כמו "הנסיכה הקסומה" ו"ריקוד מושחת" ועד שנות האלפיים המאוחרות. לצערי, אין בעשור האחרון דברים טובים באמת). אני בעצמי מפנטזת לא פעם על כתיבת ספר סמי-אוטוביוגרפי סמי-דמיוני, שיהפוך לרב-מכר בן רגע, ולא באמת חשבתי ש"החיים ומה שלבשתי" יכול להצדיק את ההייפ. אז אם תרשו לי לצטט מהספר, "דברים שכדאי שתדעו עלי #2: אני יותר מטומטמת ממה שאני נראית".
איכשהו, הצליחה גרוס להפוך את הנוסחא הבנאלית ביותר של ספרי נשים,
לחוויה קולחת, משעשעת ואפילו לא צפויה. וזה, גבירותיי וגבירותיי, דבר שלא קורה לעתים קרובות. הספר מגולל את קורותיה של ליבי גרנות בנאי, כתבת אופנה שהנמסיס המושבעת שלה הופכת להיות העורכת הראשית במגזין שבו היא עובדת, אבל כל מה שקורה בין לבין, מעניין באמת.
גרוס, או לג"ב כותבת את תחושותיה בצורה כזו שמצליחה לגרום לכל אחת (או רק לי, אבל לאור ההצלחה המטאורית, אני מניחה שאני לא לבד) להזדהות, להנהן בטמטום "גם לי, גם לי", בעודן יושבות על הספה, לספר לבן הזוג בהתרגשות ש"זה הכי נכון!" רק כדי לגלות שהוא בכלל לא בבית, ובאופן כללי, להרגיש שכל מילה שכתובה בספר לקוחה מהאוטוביוגרפיה הפרטית שלך, עם שינויים קלים של מקצוע, משקל ושיער.
הרשימות - עוד בסרט הגרוע עד אין קץ, "אני לא יודעת איך היא עושה את זה"
(שברור שמבוסס על ספר באותו שם, אבל מי בימינו קורא?), שרה ג'סיקה פרקר עשתה כל הזמן רשימות בראש שאפילו מנעו ממנה לישון. תקום האישה שהחיים שלה לא מורכבים מרשימות, ואני אגיד לה לשבת. ומהר.
ויכוחים שבהם את תמיד מנצחת? קורה לי כל בוקר במקלחת. שופינג לשיפור מצב הרוח? בגלל שבעלי קורא את הביקורת אכתוב שזה קורה רק פעם בשבוע, וריפרורים לנשים שהגדירו אופנה ונשיות כמו אודרי הפבורן וקוקו שאנל? קורה כל פעם שאני מנסה להישמע מבינה.
בראיון ל"לאישה", סיפרה גרוס שהיא לא חששה לכתוב רומן, למרות שלא היה לה מושג איך עושים את זה. "הבנתי שלהימנע, לחשוב 'כתבו על זה כבר', זו פריבילגיה" אמרה, והוסיפה "רק אחת לכמה שנים מגיע גאון שממציא משהו חדש, אז לחכות שאני אמציא את הדבר החדש? אני לא הולכת לבזבז את החיים שלי בציפייה". בציטוט אחד, גרוס כמו מבהירה את המנטרה שלה, זו שהופכת אותה לקול די ייחודי בתחום: "קלישאות תמיד נכונות #2: פחות הוא יותר, ולהפך".
"החיים ומה שלבשתי" הוא הספר האולטימטיבי לבנות 30 פלוס, שיכולות להתנתק ולהתמכר לכמה שעות טובות. אגב, גם אם את רק בת עשרים, תרגישי חופשי לקרוא אותו, את פשוט תביני כמה דברים רק בעוד כמה שנים. לא נורא, זה עדיין שווה את זה.
