ואז הכירורגית יצאה אליי עם חיוך ואמרה – יש לך סרטן

המונח "אחרי החגים" קיבל אצלי משמעות אחרת בדיוק לפני שלוש שנים. זה היה חודש אוקטובר, ובכל מקום היו המון כתבות על חודש המודעות לסרטן השד.

הייתי בין עבודות, סיימתי את תפקידי כסמנכ"ל שיווק בחברה גדולה והיה לי חודש חופש עד התחלת האתגר הבא. עשיתי רשימה עצומה של כל הדברים לא הספקתי לעשות אף פעם, את כולם ניסיתי לדחוס בחודש הזה.

בין השאר, החלטתי לקחת אחריות ולעשות בדיקות שגרתיות וגם אולטראסאונד ובדיקת ממוגרפיה. בין כל אלה, לא היה שום דבר שהכין אותי לסרט הפרטי של חיי.

קיראו עוד על התמודדות עם סרטן השד

חלית בסרטן השד? 11 החלטות קשות שצריך לקבל

לא לדחות: חשיבות אבחון מוקדם סרטן השד

"אין כמו תמיכה של אישה שחוותה את סרטן השד"

אני בריאה טפו טפו טפו (טוב, מעולם לא בדקתי אחרת), צעדתי מדי פעם, בשביל הספורט, כשהיה לי זמן ושנה קודם אפילו התחלתי לרוץ כחלק ממשבר גיל 40.

חשבתי על עצמי שאני אוכלת די בריא (15 כוסות אספרסו ביום ופיצה בחמש אחה"צ כי לא הספקתי לאכול בין הישיבות, נחשב?) ויותר מכל, לא היה אף אחד במשפחה שלי שלקה עד אז ב"מחלה במילעיל" כפי שקוראים לה מבלי לבטא את שמה.

מאישה בריאה הפכתי להיות נזקקת לנס

אני בדיוק כמוך, כמו אחותך או אשתך. נשואה באושר, אמא לשלושה במרוץ הבלתי פוסק של החיים. אני כותבת את הטור הזה לא כי נורא בא לי לחשוף לעולם את הנראות שלי בקרחת, שהתאמצתי כל כך להסתיר ולייפות לאורך כל התקופה.

אני כותבת, כי אני ניצלתי בזכות כתבה בדיוק כמו זאת, שקראתי באוקטובר לפני 3 שנים, ואולי אצליח, לעורר גם אצלך משהו שיגרום לך להיבדק.

סרט האימה הפרטי שלי, בו אני הייתי השחקנית הראשית נמשך 7 חודשים. כבר מאיך שהסתכלה עליי טכנאית האולטראסאונד, ואחר כך החברה שהיא הזמינה והחברה הנוספת, לצפות יחד בחזה המתכווץ שלי, הבנתי שיש בעיה.

הונחיתי להמתין וצויידתי בפיענוח, עם המלצה לחזור מיידית לרופאה ששלחה אותי. אני פחדנית אימים ממחטים, ואני זוכרת את עצמי שואלת אם נראה לה שאזדקק לביופסיה. התשובה העדינה הייתה "לפחות ביופסיה".

באמצעות ד"ר גוגל, הבנתי במהלך אותו יום כיפור, שעל פי האולטראסאונד יש לי סרטן. הפקידה, שמתאמת תורים לביופסיה, ביקשה שאקריא לה את התוצאות הרשומות.

היא נחמדה מאוד ומנוסה בנשים היסטריות, ואפילו יש לה שם נהדר – "כרמליה" בניסיון להרגיע אותי אמרה, "מתוקה, אל תדאגי, קורים נסים". ופתאום, מבריאה שמתחילה עוד שבוע עבודה חדשה ונחשקת, הפכתי להיות נזקקת לנס.

ביופסיה היא בדיקה לא סימפטית, ובאופן מוזר לראשונה בחיי הנישואים שלי ושל בעלי, החלפנו תפקידים. אני האופטימית הבלתי נלאית - הייתי מאוד פסימית וחרדה, ובעלי, רואה השחורות בדרך כלל, ראה בכך עוד בדיקה שאשתו, שהפנאי הסיט אותה מדרך הישר, מתעקשת לעשות.

הכירורגית הודיעה לי בחיוך שתוצאות הביופסיה חזרו והתוצאה חיובית. כל מה שניסיתי באותו רגע הוא להבין מה הקשר בין החיוך שמרוח על פניה למשמעות המונח "חיובי". והיא פירשה: "חיובי, כלומר יש לך סרטן ...".

יצאתי ממשרדה עם רשימת בדיקות נוספות, כאשר על כתפיי אבן במשקל 100 טון והלכתי לעשות את מה שנראה לי הכי הגיוני באותו רגע, למרוח לק אדום על הציפורניים. אם כבר למות אז לפחות בסטייל.

סרטן היה עבורי מוות. נלחמת על החיים

חשבתי איך ילדיי יחיו בלעדיי

הטריד אותי מאוד איך אני מודיעה לבוס העתידי שלי בסודהסטרים, אפי אשל, שאני לא יכולה לקבל עליי את התפקיד החדש, כי אני מתפנה לתפקיד חיי, מלחמה בסרטן הפרטי שלי.

אז פגשתי אותו בבית קפה קטן ופשוט "יריתי" עליו: "אין דרך קלה להגיד את זה – יש לי סרטן". אשל, איש נדיר, החזיק את הראש בין הידיים דקה ארוכה, ואמר בתגובה אינסטינקטיבית: "אני מחכה לך. תסיימי את סיפורי הסרטן שלך ותבואי".

למרות שהכנתי את עצמי לשיחה הזו, שיננתי את המילים וניסיתי לחזות את מגוון התסריטים האפשריים, לתגובה שקבלתי ממש לא צפיתי. נהפוכו, הרי לא חשבתי שיש למה לחכות, מבחינתי סרטן = מוות .

חשבתי לעצמי איך ילדיי יחיו בלעדי. אז התחלתי לעדכן את הסביבה בדבר המחלה אולי מישהו מהם יהיה מוכן לקבל עליו את עול האפוטרופוסות על שלושת ילדיי השובבים. בשיחה שערכתי עם אחת המורות של בכורי, אז בן 10, היא ניסתה לנחם אותי בכך שהיא יודעת לטפל היטב בנושא, כבר היה לה תלמיד שאמא שלו נפטרה מזה.

ובכלל התגובות ההזויות מסביב, פגשתי גם שכנה שראתה אותי והתחילה לבכות, גיסי האהוב התקשר ואמר שהוא לא מבין איך זה קורה לו שכל האנשים שהוא אוהב מתים ועוד תגובות מוזרות של הסובבים אותי שהתקשו לעכל את הבשורה.

הרגשתי שאני יכולה לעשות הכל. בשמת במהל הטיפולים

ידעתי שאני נלחמת על חיי

בחג החנוכה, החג האהוב עליי, נכנסתי לניתוח הראשון בחיי ועוד איזה ניתוח – כריתת שד (תחושות של ניתוח, הרהורי כריתת שד). רועדת מפחד, לוותי לחדר הניתוח על ידי רופאה יוצאת דופן ונדירה ד"ר דפנה ברסוק, שהחזיקה לי את היד עד שנרדמתי.

התעוררתי מטושטשת. בחצי אוזן שמעתי את ד"ר יואב ברנע, המנתח הפלסטי, בוחן בהתלהבות את החזה החלופי שלי ואומר בהתלהבות "יצא לי מדהים". נו שויין.

הגיע היום הגדול. הכימותרפיה נכנסת לי לוורידים. ובמקום ליפול, לקרוס ולהיכנע למחלה, הרגשתי שאני יכולה לעשות הכל, הכי גבוה, הכי רחוק והכי טוב. הבת שלי עוד לא הייתה בת 3 וידעתי שאני נלחמת על חיי.

החלטתי שאחרי שהכל ייגמר, ארוץ חצי מרתון, תכננתי שנסע לתאילנד, ובעיקר דמיינתי אירועים שאני רוצה להיות בהם: ללוות את הקטנה לכיתה א', להיות בבר המצווה של הבנים.

טוב שלא חיכיתי לגיל 50 כדי להיבדק

כיום, אני כבר כמעט שלוש שנים אחרי. שנת הסרטן הוכיחה לי שהסטטיסטיקה לא פוסחת על אף אחד, אם היא הגיעה אלי, היא יכולה להגיע גם אלייך.

אחרי התמודדות כזו, מבינים שהחיים הם כאן ועכשיו, שכדאי ליהנות מהם ולמצות אותם ולא לבזבז אפילו רגע אחד על כעסים ואנרגיות שליליות.

כדאי להתייחס לגוף שלנו בכבוד, באותו כבוד לפחות כמו זה שאנחנו נותנים לרכב שלנו, להאכיל אותו במזון המתאים לו, לאפשר לו לנוח, ולטפל בו באופן שוטף.