המתנדבת ההולנדית שנפצעה בפיגוע: "הם צעקו אללה אכבר, אני צעקתי 'ישוע, עזור לי'"
במשך עשרות שנים מנהלת מריה וולדמן בית אומנה לילדים במצוקה ממזרח ירושלים. אחרי שנפצעה בינוני בפיגוע באוטובוס בארמון הנציב היא אומרת: "אני מפחדת מערבים עכשיו, אבל לא שונאת אותם. אני מרחמת על הדוקר"
"אני פוחדת מהערבים, אבל לא שונאת אותם". במשך 32 שנים גידלה מריה וולדמן ילדים מרקע קשה ממזרח ירושלים, בבית האומנה שהקימה, אבל פציעתה בפיגוע בארמון הנציב בשבוע שעבר ערערה במשהו את הביטחון שלה. "אחת השאלות הראשונות שהילדים שאלו אותי כשבאו לבקר אותי הייתה 'אימא, את שונאת אותנו? את שונאת ערבים?', אמרתי שלא. זה לא עלה על דעתי. אני אפילו לא שונאת את האדם שדקר אותי. אני מרחמת עליו".
וולדמן, שנפצעה בינוני בפיגוע ושוחררה אתמול (א') מבית החולים הדסה עין כרם, היא סיפור לא שגרתי במציאות הישראלית. היא נולדה וגדלה בהולנד, נוצרייה, ולפני 37 שנים הגיעה להתנדב בישראל. לפני 32 שנים היא פתחה בית אומנה לילדים ערביים בירושלים. "גם מוסלמים וגם נוצרים. אף פעם לא הייתה עם זה בעיה", היא אומרת.
במשך השנים היא גידלה כ-20 ילדים. אחד מהם מגיל שלושה שבועות עד 22. "אימא", קוראת לה מגדה שקיאבי, אחת מבנותיה המאומצות, שהגיעה מארצות הברית כדי להיות לצדה במהלך האשפוז.
את הפיגוע בארמון הנציב, שגבה את חייהם של חביב חיים ואלון (אנדרי) גובברג, ביצעו בהא עליאן ובילאל ראנם משכונת ג'בל מוכבר במזרח ירושלים. וולדמן זוכרת אותו לפרטי פרטים: "עליתי לאוטובוס בקו 78, שילמתי על כרטיס וראיתי שני ערבים בקדמת האוטובוס. חשבתי לעצמי, מה הם עושים בשעה כזו באוטובוס? הם אמורים לעבוד. הם נראו לי חשודים. אחד התיישב מולי והם צחקו ביניהם, ואז בבת אחת הם נעמדו וצעקו 'אללה אכבר'. אחד מהם דקר אותי הרבה פעמים וכל הזמן צעקתי 'ישוע, עזור לי'".
היא הגיעה לעין כרם במצב בינוני והובהלה לחדר הניתוח, ומאז היא משתוקקת לפגוש את האדם שאסף אותה. "הוא ואלוהים הצילו אותי. הוא המלאך שלי. אני רוצה להודות לו".
- אמרת שאת מרחמת על הדוקר.
"אני מבינה את התסכול. יש הרבה דברים לא צודקים במדינה. ראיתי את הילדים שלי סובלים מאפליה. חצי מהם ישראלים והם לא קיבלו זכויות שוות. ראיתי אנשים סובלים, אבל מצד שני הדרך שבה הם מגיבים היא דרך של רוע טהור".
- כשאת רואה ערבי מה את חושבת?
"כרגע אני פוחדת מהם. יש לי הרבה חברים ערבים,
אבל ייקח זמן לבטוח בהם, ואני צריכה להירפא".
- את משתחררת מבית החולים, לאן תלכי?
"אני אלך הביתה. אני לא עוזבת את ישראל. הטרור לא צריך לשלוט לי בחיים שלי".
מגדה שקיאווי בת ה-28, שגדלה בבית האומנה של וולדמן ומתגוררת כיום בווירג'יניה, אמרה: "כששמעתי מה קרה הייתי בשוק. יש כעס, בושה ואשמה. אני אסירת תודה שהיא בחיים ואני מנסה להכיל את המחילה שהיא מרגישה. אני מאמינה שכולם נבראו בצלם אלוהים. זה מה שהאמונה שלי לימדה אותי. זאת בושה לדת כשמישהו עושה דבר כזה ללא ערך לחיים. זו פחדנות. חשבתי ככה גם לפני מה שקרה לאימא שלי, אבל עכשיו זה אישי".
לפנייה לכתב/ת 
