אסף בן שמעון: "אני ערס שעבר השתכנזות"
בקומדיית האימה "מסווג חריג" מגלם אסף בן שמעון לוחם ממוצא מזרחי שמתעלל בג'ובניק אשכנזי. "גם בלי לדבר על זה, אנחנו גזענים", הוא מודה בראיון ומספר על ההתמודדות עם התאבדות אביו שהיה הלום קרב, ועם מחלת העיניים הניוונית: "אתה לא יכול להתכחש, אני משתדל לא ליפול לפחד"
יש רגעים במהלך הצפייה ב"מסווג חריג", קומדיית האימה בבימוי בועז ארמוני (לפי תסריט של ליאור לדרמן), שקשה להחליט אם לצחוק או לבכות מהם. הסרט מתרחש ברובו בבסיס צבאי מוזנח, ועוד הרבה לפני שסצנות האימה מתחילות והדם מתחיל להשפריץ, הוא מציג מראה לא בהכרח מחמיאה שלנו. "בפרמיירה ישב לידי אחי הקטן שהוא קצין לוחם והוא אמר לי שזה בול ככה", מספר בראיון ל-ynet אסף בן שמעון, שמגלם את עוזי, חייל קרבי שנהנה לעשות חיים קשים למתן הג'ובניק (איתי זבולון) שלא מבין למה הוא נמצא באבט"ש בכלל.
הסרט שצולם לפני כשלוש שנים נטען במשמעויות סמליות עוד יותר אם מתייחסים אליו לאור התקופה המתוחה האחרונה. כבר בהתחלה שלו יש סצנה במסעדה ערבית בה החיילים מתנהלים באופן שלא בדיוק מכבד את האחר, אם להיות עדינים. הסצנה מלאה בחרדות של מתן, שרואה בכל השחזת סכין בשר במסעדה אות מבשר רעות. "אשתי בהריון והבאתי אותה לסרט אימה, שצולם כשהמצב היה שונה, והוא יוצא בזמן שעוד יותר מפחיד לראות את הסיטואציות שהוא מתאר", אומר בן שמעון בן ה-31 שמצהיר על עצמו כ"יהודי וישראלי גאה ששמח על היותי חלק מעם ישראל".
החיילים ב"מסווג חריג" תקועים אחד עם השני, באמצע שום מקום. הם חוששים מאיום של אויבים מן החוץ, ובינתיים המצב לא ממש מזהיר גם בפנים. לאט לאט מה שנראה כמו סתם בסיס מוזנח מתחיל לעבור את הקו הדק שבין בדיחות מרושעות על חיילים "פעורים" לסכנה ממשית. המתח נבנה בין המפקד העולה מרוסיה (קאי קורבלניקוב) שבוז וחסר מוטיבציה בעצמו, מתן הג'ובניק הממושקף ושלושת הלוחמים - אחד מזרחי דתי (ערן פרץ), אחד מזרחי חילוני (בן שמעון) ואחד אשכנזי שמשתדל לשמוע מוזיקה מזרחית כדי להיות חלק מהחבר'ה (עופר רוטנברג) - שמנסים לסנג'ר. הפער בין אשכנזים למזרחים מורגש בכל שורת דיאלוג, בוטה ואי אפשר להתחמק ממנו.
אתה חושב שהקיטוב החברתי בסרט עדיין קיים באותה רמה במציאות שלנו?
"גם אם לא נדבר על זה בצורה ישירה, אנחנו מרגישים את זה. מתבוננים על התנהגות מסוימת של מישהו ואומרים 'תראה איזה ערס'. יש משהו בחברה בכלל - אנחנו גזענים, פשוט ככה. נוח לנו לקטלג ולתת שמות לכל דבר".
יש כבר מי שמשווה את "מסווג חריג" לקומדיה "אפס ביחסי אנוש", ומתבקש להשוות אותו גם לסרטים של השנים האחרונות שחיברו בין מדים לאימה כמו "בשר תותחים" של איתן גפני ו"מורעלים" של דידי לובצקי. בסרטי אימה פארודיים קל להפריז ולהצחיק, ובאותו זמן לייצר ביקורת חריפה. בן שמעון מסכים שהיא קיימת במידה כזו או אחרת בסרט, אבל שמבחינת עבודת המשחק שלו לא על כך הוא שם את הדגש: "יש כל כך הרבה מה להגיד על זה, ודאי שיש פה אמירה מסוימת על יחסים בין ערבים ויהודים, ופנינו לאן, אבל על הסט לא התעסקנו בתסריט מבחינה פוליטית", הוא מסביר.
כששואלים את בן שמעון איך הוא עובד על דמות, הוא עונה לא רק על הכניסה לנעליים של אדם אחר, גם אם מומצא. במקרה שלו לאתגר המשחקי מתווסף גם אתגר פיזי. בן שמעון סובל ממחלה ניוונית של הרשתית איתה נולד, שמגבילה מאוד את הראייה שלו, ופוגעת בה בהדרגה. "היום אני עם תעודת עיוור בהגדרה", הוא אומר, "אני עדיין רואה באור יום בשדה ראייה צר, ויש גם קטרקט שגורם לסנוור. המצב של היום זה לא מה שהיה לפני עשר שנים, אבל כרגע הוא יחסית יציב".
בלילה הוא לא רואה דבר, ביום יום הוא נעזר במשקפיים מיוחדים, וגם בידם המכוונת של חברים על סטים של במות תיאטרון וצילומים כדי להתנהל. אחרי סיום הלימודים בבית הספר למשחק של יורם לוינשטיין, שיחק בהצגות בקאמרי, בתיאטרון בית לסין, בטלוויזיה בערוץ הילדים ובקולנוע ב"התגנבות יחידים" של דובר קוסאשווילי וב"המילים הטובות" של שמי זרחין (על תפקיד זה היה מועמד בפרס אופיר לשחקן ראשי). ובאף אחד מהתפקידים האלו, וגם לא ב"מסווג חריג", לא שמים לב לרגע שיש לו בעיית ראייה. "יש לי משקפי ראייה, אני לא רואה בלעדיהם והם נראים כמו משקפי שמש. כשעלינו למדרגות בפרמיירה של הסרט, שמתי יד על כתף של והעלו אותי למעלה ואנשים לא הבינו מה העניין, לא רואים עליי".
הסרט מאוד חשוך, איך התייחסו אליך על הסט?
"תמיד יהיו אנשים שיעזרו ברוחב לב ויהיו צמודים אליי ממש כל הזמן, דואגים ולוקחים אותי ביד אם צריך. צריך לראות בעין כדי להבין את רמת התלות שלי בתנאים חשוכים כשאני לא רואה כלום".
ואיך הסתדרת בצילומים עצמם?
"מבחינתי זו שגרה, זה כבר באמת לא עניין. במהלך הסצנות אני מסתיר את זה שאני לא רואה ונותן מבט קדימה. בסצנות מסוימות, בעיקר בחושך, אני לומד את המרחקים וסופר את הצעדים מראש. זה תלוי במורכבות שלהן. אם זה חייב להיות מדויק ואני חייב לעמוד בנקודה מסוימת אני אומד את המרחק, לומד כל מיני טריקים".
הוא מתייחס לכל העניין בהומור, ומספר שעמדת השמירה בסרט על המון המדרגות שלה הייתה מאתגרת: "אני צריך לרדת מהר במדרגות, ויש לי עיוורון לילה ואני לא רואה אותן בכלל, וזה מאוד מצחיק - אם אתה מטפס אז במדרגה האחרונה שאתה עולה אתה דופק צעד של אסטרונאוט כי חשבת שיש עוד אחת ואין, ואותו דבר כשיורדים".
נכון להיום עדיין אין תרופה, אבל הוא מתעדכן במחקרים שנעשים: "יש מעבדות מחקר בעולם ואנחנו מחכים שיהיה אולי משהו שיהיה אפשר להשתמש בו, מתפללים ומחכים".
ביום יום המצב שלך מעסיק אותך?
"באופן טבעי גם אם אתה בן אדם סופר חיובי אתה לא יכול להתכחש לדבר הזה שנמצא אצלך בקופסה. אני משתדל לא ליפול לפחד ולמחשבות, אז זה נמצא שם, אבל אתה מנסה לחזק את עצמך. כמו כל התמודדות מורכבת אתה יכול להישאב לרחמים עצמיים, לפחד או לדיכאון, או לומר לעצמך שאו.קיי - זה המצב, הלאה וקדימה".
החיים זימנו לבן שמעון די והותר התמודדויות לא פשוטות. הוא נולד בשכונת רמת אליהו בראשון לציון, שנחשבת למקום לא פשוט לגדול בו. אביו היה הלום קרב, ונפטר לפני כשלוש שנים לאחר שהצית את עצמו בבית החולים איכילוב, במחאה על חוסר הדאגה והטיפול בו. בגלל מצבו הרפואי, בן שמעון לא גויס, אבל התנדב לשרת בצה"ל. השירות שלו היה רחוק מאוד מזה של הדמות שהוא מגלם: "עשיתי הרבה שיעורי בית על מה זה הדבר הזה שנקרא שירות צבאי ועל ההוויה שלו. רוב החברים שלי קרביים אז למדתי מהם", הוא מספר ואומר שדווקא להסביר איך נכנס לדמות הזו יותר קשה לו, בגלל שיש דמיון מסוים באופי ביניהם, גם אם לא בשירות.
"יש בי גם חלק ערסי, הבאתי קצת מעצמי. זה מוזר לדבר על זה כי למשל ב'התגנבות יחידים' עליתי 12 קילו, למדתי ריקודי בטן ולמדתי שפת גוף של מישהו אחר לגמרי, ופה זו יחסית דמות שדומה לי - קצת בשפה, קצת בשפת גוף. לא הייתי חייל מתעלל אבל יש נקודות השקה. תמיד יש". הוא מספר שהדמות של מוטי הזכירה לו אנשים שגדל איתם: "קצת בסגנון הדיבור ובשפת הגוף. אפשר להתפלסף ולשאול מה זה ערס, באתי משכונה כזו ועד היום יש בי חלקים כאלה. כיום אני גר בתל אביב ואפשר לצחוק גם עלי ולהגיד שעברתי השתכנזות, אבל המרכיבים האלו הם עדיין חלק ממני".
סיפור ההצלחה שלו וסיפור חייו האישי מושכים תשומת לב מהתקשורת. אמנון לוי ייחד לו כתבה ב"פנים אמיתיות" בעבר, אבל בן שמעון מעדיף להתרכז בעבודה שלו, ופחות בצד הזוהר שלה. בעבר כשהחמיאו לו מול המצלמה על הופעתו בתיאטרון הוא העיד שהרגיש מאוד לא בנוח בסיטואציה, ומודה שהוא עדיין לא מרגיש בנוח עם ביקורת - גם כשהיא חיובית. "אני לא סובל להתראיין, מול מצלמה במצב כזה כל האותנטיות שלי נעלמת. חושבים ששחקנים הם יצורים עם ביטחון, אבל זה לאו דווקא ככה. חלקנו יצורים חסרי ביטחון שהצורך לעמוד על במה הוא הפרזה, כי היינו כל כך חסרי ביטחון וצמאים לתשומת לב בצורה לא מידתית. זה מישהו שהיה כל כך בחוסר, שהוא צריך להפריז כדי שזה יתאזן. בראיון מול מצלמה אני מרגיש כמו חציל".
חציל?
"חציל, או קישוא. זה מרגיש כל כך לא טבעי, לא נוח לי. אבל אם יתנו לי תפקיד, אז יש לי חופשיות לעשות מה שאני רוצה, כי אני מישהו אחר. אבל כשזה נוגע לביקורת על המשחק - אם אומרים לשחקן כמה מילים טובות הוא מרגיש מחובר ושייך, אבל אם יגידו לו מילה אחת רעה - חרב עליו עולמו. אנחנו כל כך תלויים עדיין במה שחושבים עלינו".
בן שמעון ממשיך להיות עסוק, ובחודש הבא כבר יחלו צילומים של סרט חדש עליו הוא לא מורשה לפרט. כשהוא נשאל מה היה רוצה לעשות בהמשך, הוא חולם על תפקידים כמה שיותר רחוקים ממנו: "מאתגר אותי תפקיד שמצריך איזו השתנות, גם להביא את עצמך אבל גם לעשות משהו שדורש למידה וחקירה, לעשות משהו שאתה לא מכיר חיצונית ופנימית".
הוא מודע לקשיים שבעבודת המשחק, ומספר שנמשך תמיד גם לתחום הטיפולי, ודאג לפתח קריירה נוספת במקביל. הוא התמחה כסטודנט בפסיכודרמה וכיום הוא גם מחזיק בתואר שני. משחק הוא מקצוע עם תנודות כל כך קיצוניות מלמעלה למטה גם כלכלית וגם נפשית שהרגשתי שאני מחויב לעשות משהו בנוסף", הוא אומר, "אני נהנה להבין את נפש האדם, להתעסק בזה ובחפירה האינסופית הזו גם בתוכי וגם בכלל - מה זו התנועה הזו של הנפש".
העבודה מעלה לך מחשבות על אבא שלך?
"בטח שאני חושב עליו, זה סיפור שהולך איתי. אני חושב שבמקרה שלו הוא התעסק המון מול אנשים שלא ראו אותו מספיק, זו התחושה שלי. אני לא אומר רק כי זה אבא שלי ויש לי צורך לגונן עליו, אלא כי יש אנשים שיודעים לבטא את עצמם מילולית ורגשית ויש אנשים שלא יודעים, והם יכולים להיפגע. הרבה אנשים נופלים בין הכיסאות כי קולם לא נשמע ומגיע להם אבל הם בלתי נראים. לפעמים ככה זה בתוך מערכת, יש אנשים שהמערכת לא רואה אותם. רוב העשייה שלי היא עם ילדים ונוער ואני מקווה שתהיה לי את היכולת, שאתן להם משהו, חום, נראות - שאזכה לתת להם את זה".
