גם בארה"ב: הביורוקרטיה שתוקעת את המהפכה הירוקה
הממשל בארה"ב מנסה לעודד התייעלות אנרגטית, באמצעות מתן הטבות כספיות למי שיתקין דוד שמש שקיבל תו תקן. המילכוד: מי שקובע את התקן הם הייצרנים עצמם - שגם מחליטים על המחיר ומגלגלים את ההטבה לכיסיהם. למה בטקסס החמה אין דודי שמש? - חלק שני
מחירי הגז הנמוכים בארה"ב, לצד תרבות פוליטית המתנגדת להתערבות ממשלתית רחבה, מביאים לבזבוז עצום של משאב האנרגיה הירוקה ובסופו של דבר מגבירים את זיהום הסביבה. כך תארתי בטור הקודם. ובכל זאת, מנסה המימשל המרכזי הפדרלי, וגם חלק מן המדינות - לעודד התייעלות אנרגטית.
לטורים נוספים של יוסף פריצקי
החשמל הוזל: יכול להיות שזה רע?
איך עושים את זה? על ידי מתן הטבות כספיות ותמריצי מס. למשל: כל המתקין על גג ביתו מערכת מאושרת לחימום מים באמצעות השמש - מקבל תשלום (החזר כספי) בסכום מסויים. מה שנקרא כאן בשפת העם REBATE. לדוגמה: המערכת עלתה 100 דולר - המימשל מחזיר מאה דולר - ולמעשה האזרח לא הוציא מכיסו מאומה.
זה יפה באגדות. האמת היא שמערכת ההחזרים הללו מגיעה, אם בכלל, לכיסם של היצרנים והמתקינים, ולא לכיסו של הצרכן הסופי. הכיצד? ובכן הנה התשובה. חדי העין ביניכם שמו בוודאי לב לעובדה שכתבתי שמי שמתקין על ביתו מערכת מאושרת – יזכה להטבה. מהי מאושרת? אין הכוונה כאן למערכת שמחה וצוהלת פנים אלא למערכת שאושרה על ידי מכון מוסמך.
לכאורה טוב ויפה. רוצים מערכות נושאות "תו תקן". לא כל ארחי פרחי המתקין לוח על גג הבית – יזכה בהטבה. רק שאלה קטנה נותרה: מיהו הקובע את תו התקן? המימשל הפדרלי? לא. המדינה? וודאי שלא. ובכן מי?
הפתעה: מי עומד מאחורי מכון התקנים?
לא אלמן הצרכן האמריקאי. יש מכון שקובע את התקנים. הנה האתר שלו לפניכם. ועכשיו, בדקו באתר ושאלו מהו המכון הזה? מיהם חבריו? תגלו על מהרה כי מכון זה הוא בעצם שלוחה של ההתאחדות המקצועית של יצרני דודי השמש בארה"ב. הבנתם? היצרן, או, מדוייק יותר, ההתארגנות המקצועית של היצרנים היא היא שקבעה את התקן שיזכה את הצרכן (ולמעשה אותם) בהחזרי כספים מן המדינה.
איני מבין גדול בדודי שמש אבל ברור היה לי, מעיון בשרטוטים ומשיחות עם מתקינים, שהיצרנים הללו קבעו תקן מסובך, יקר לביצוע ולהתקנה ולמעשה חסמו את השוק מכניסתם של יצרנים פשוטים, קטנים שיכלו להציע מערכות כאלה במחירים זולים הרבה יותר. את ההצדקה למחיר היקר תולים היצרנים ברצונם להבטיח מוצר אמין ובטוח שישמש את הצרכן לשנים רבות (זוכרים כל כמה זמן מחליף האמריקאי את מקום מגוריו?).
התנערותו של המימשל מקביעת תקנים והעברתם, בעצם, למעוניינים בדבר – יוצרים כאן את כשל השוק השני. הקביעה הזו לא רק נכונה לדודי שמש אל למאות ולאלפים של מוצרים ושירותים שונים. כמעט כל מוצר דורש כאן "רשיון" וכמעט כל מתקין צריך להיות "מוסמך". הממשל, הן הפדרלי והן המדינתי, בשמו של "החופש" כביכול (למעשה זו הפקרות – פשוטו כמשמעו) מעניק היתר ליצרן, לספק, ולנותן השירות לייצר לעצמו ולחבריו גילדה סגורה השולטת על אמצעי הייצור והאספקה.
ברור איפוא שדוד שמש "רשוי" המוקם על הגג על ידי מתקין "מוסמך" עולה עשרות מונים יותר מדוד השמש של "משה ואחיו בע"מ". נכון, מן המחיר המופקע יש להפחית את ההחזר מן המדינה, אלא שבמצב כזה ההחזר גורם להעלאת המחיר ולא להפחתתו, משום שבפועל אל כיס היצרן והמתקין הוא מגיע ולא אל הצרכן.
בעיר אוסטין שבה אני מתגורר יש מעל חצי מליון תושבים. בחיפוש קצר במדריך המקומי מצאתי כאן פחות מעשרה מתקינים מוסמכים של דודי שמש... אגב, הטמפרטורות כאן, באמצע אוקטובר, עדיין מעל 30 מעלות...
הכותב הוא חבר כנסת ושר התשתיות הלאומיות לשעבר. כיום מכהן כמרצה אורח באווניברסיטת טקסס באוסטין. בעל הבלוג: www.paritzky.co.il
צפו: כך מייצרים פאנלים סולאריים
לפנייה לכתב/ת 
