בין מזל סרטן למזל טוב: סיון מור גולדמן תיעדה עצמה מנצחת את המחלה בדרך לחופה
רגע לפני שעמדה להינשא גילתה סיון מור גולדמן כי היא חולה בסרטן השד. את ההתמודדות שלה תיעדה במצלמה - עד לסוף הטוב. צפו בסרטה המרגש "עד החתונה זה יעבור", שנוצר כמהלך של טיפוס מהתחתית. "לא הייתי משנה דבר, זו היתה הזדמנות להיוולד מחדש וליצור לעצמי חיים שאני רוצה", היא אומרת
יש בה במחלת הסרטן קונפליקט אישי מובנה בלתי אפשרי כמעט. בניגוד למחלות ויראליות למיניהן, בה גופך נלחם בנגיפים ומזיקים שונים ומשונים מבחוץ, ההתמודדות עם תאים סרטניים היא מאבק של החולה מול עצמו. המערכת היא אתה, אבל גם התאים הסוררים בשר מבשרך, מה-DNA שלך. זוהי ממש מלחמת אזרחים, או מהפכה אם תרצו.
אבל סיון מור גולדמן, שחוותה לרוע המזל את המלכוד הזה כשלקתה בסרטן השד, מראה בסרטה התיעודי "עד החתונה זה יעבור" שהמאבק שלה חורג מן האישי. הוא מייצר אתגרים רבים לזוגיות, ומזמן הרבה משברים אך גם חברות אמיצה:
אחרי שהתגלה הגוש הסרטני בשד, רגע לפני נישואיה לרונן גולדמן, החליטה סיון מור להצטייד במצלמה ולתעד את עצמה. "זה סרט על זוגיות שנבחנת בשעת משבר", היא אומרת, "סצנות של טיפולים כימותרפיים, הקרנות וכדומה משובצות לצד סצנות של הכנות לחתונה. ניסינו להעביר את תחושת רכבת ההרים של הרגשות שחשנו באותה העת - תנועה של הלוך חזור בין התמודדות פיזית ונפשית קשה, לבין תקווה ואופטימיות סביב העתיד המשותף ובניית המשפחה".
עוד הרבה לפני המחלה, סיון היתה שקועה ביצירה אמנותית - צילום סטילס, וידאו ארט, קולנוע וגם מוזיקה. היא למדה במדרשה לאמנות בבית ברל ויצרה את הסרטים העלילתיים הקצרים "לעצור את השבעה" (2007) ו"כיפור" (2010). גילוי המחלה הביא אותה להתנסות בקולנוע דוקומנטרי אישי. "אני קולנוענית הרבה לפני שהמחלה פקדה אותי", היא מסבירה, "רונן הוא צלם סטילס והמצלמה היא חלק בלתי נפרד מחיינו, אך תמיד עמדנו מצדה השני".
ההחלטה לצאת לפרויקט הזה, נבעה בין השאר מהרצון להיאחז במצלמה - הן כבמאית, והן כאובייקט מצולם. "המעבר לא היה מאוד טבעי בהתחלה", היא מספרת, "כשגילינו על הסרטן, חשבנו שהתיעוד יעזור לי בהתמודדות. יאפשר התבוננות מזווית אחרת. בשעה של קושי הייתי צריכה לחשוב על בנייה של סצנה, ולא היה זמן לשקוע בכאב ובעצב. הבימוי נתן לי תחושה של 'שליטה' וזה בהחלט מצרך נדיר כשנוחת עליך סרטן באופן פתאומי ותחושות אי הוודאות וחוסר השליטה אופפות אותך".
מור גולדמן מדווחת כי לאחר גילוי המחלה חיפשה סרטים שיסייעו לה להתכונן למאבק הצפוי לה. מאחר שלא מצאה כאלה, החליטה ליצור אחד כזה בעצמה. "קיוויתי שיהיה לו סוף טוב - שיוכל לתת תקווה עבור חולים ומשפחותיהם", היא אומרת אחרי שהסוף הטוב הגיע (ספוילר, אבל ברוח טובה). כיום, כשהיא בריאה, עוסקת בטיפול באמנות ונהנית מחיי הזוגיות ואף מהאמהות לבנה רפאל, היא מקדישה את הסרט לאחרים - מחווה יפה לרגל חודש המודעות לסרטן השד.
"עבורי הסרטן הגיע באמת משום מקום. ללא רקע גנטי ובגיל מאוד צעיר. הגילוי של הגוש הסרטני הוא סוג של נס, מאחר ולא היתה לי סיבה להיות במעקבים. אם הסרט יגרום לאישה אחת ללכת להיבדק, הוא כבר מילא את יעדו".
יש אלמנט תרפויטי ביצירה הקולנועית?
"אני מאוד מאמינה בכוחה של האמנות כתרפיה. יצירת הסרט העניקה לי משמעות, בזמן בו כל השאלות הקיומיות עלו. תהליך העריכות איפשר לחזור שוב ושוב ולעבד את אותם חומרים מנקודת מבט סלחנית ואמפתית. זה לא פשוט לראות את עצמך על מסך גדול, הביקורת העצמית ישר מנקרת בגסות, אבל היה משהו בעשייה של הסרט, שגרם לי להיות יותר סלחנית כלפי עצמי. לראות את הדברים מזווית הראיה של העורכים, להתעלם מהחצ'קון או מהצורה המגוחכת בה הגיתי מילה ולראות את התמונה הגדולה. את האהבה שזכיתי לה, את הבן זוג המופלא שלי ואת החוזק שלי".
הצילומים חושפים את מור גולדמן במצבים אינטימיים לא פשוטים, ודרשו ממנה התמודדות כפולה - להיות אמיצה מהצד המצולם, ומנגד להישאר קרת רוח ואסרטיבית מהצד המצלם. "זו אכן דואליות לא פשוטה", היא מודה, "הרגשתי שאני נעה במעגלים של פנים וחוץ - קצת מתבוננת מהצד, רואה פריים, זוויות מצלמה, מיזנסצנה, ואז נכנסת פנימה ומנסה לחפש את המקום האותנטי והפחות מודע. מנסה להתנתק רגע מהתפקיד שלי כבמאית ולהיות באמת קשובה ומחוברת לעצמי".
לצד רגעי השפל של המאבק במחלה, נאלצה סיון להתגבר על לא מעט רגעים קשים שנבעו מהמשברים של יצירת סרט. "את 'עד לחתונה זה יעבור' הפקתי באופן עצמאי, בעיקר משום שלא היה לי את הכוחות והזמן לכתוב הצעות הגשה וכבר היינו בעיצומם של הצילומים", היא אומרת, "להיות המפיקה היה דבר לא פשוט. לעיתים הייתי כל כך חלשה פיזית, ולהרים טלפון לצלם היה נראה כמו לטפס על האוורסט, שלא לדבר על ללכת להביא את הציוד.
החולשה הפיזית השפיעה על כל מיני בחירות אמנותיות - למשל הצלם לעתים הפך לבמאי, כיוון שהבמאית עצמה היתה מטושטשת מהתרופות. "את הוראות הבימוי נתתי לפני שהתחילה הסצנה, והצלם היה צריך לאלתר. אני חושבת שהבימוי שלי בעיקר בא לידי ביטוי בחלק של הפוסט-פרודקשן (כשכבר היו לי כוחות) - בעריכה, בכתיבת התסריט, בבחירות המוזיקליות. באידיאל הייתי רוצה שתהיה שפה צילומית אחידה, ושאוכל לבחור את הפריימים. כבמאית עלילתית אני חושבת שפיתחתי שפה ויזואלית משל עצמי, פה היתה תחושה אחרת, המחלה והטיפולים קבעו את התנאים".
לצד היצירה הקולנועית, פנתה מור גולדמן גם לעשייה מוזיקלית. אחרי שכתבה והלחינה שירים לאורך שנים באופן חובבני כהגדרתה, ואף הופיעה מדי פעם, היא יצאה מחוזקת לפרויקט רציני ובימים אלה היא משיקה אלבום חדש, ששיריו מעטרים גם את פסקול הסרט. "כשגיליתי על המחלה, עלתה אצלי תחושת החמצה. חשבתי לעצמי שלא ייתכן שאלך מהעולם מבלי להקליט אלבום", היא אומרת, "בתמיכתו של רונן, התגבשה ההחלטה - הבטחתי לעצמי שאם אצליח 'לנצח' את הסרטן, זו תהיה המתנה שלי לעצמי".
עם ההחלטה הזאת היא התקשרה עם המוזיקאי יהוא ירון והתחילה לעבוד על השירים תוך כדי הטיפולים. "כמו הרבה דברים בתקופה הזאת, זה לא היה פשוט", היא נזכרת, "הנימול באצבעות שבא בעקבות הטיפולים הכימותרפיים לא אפשר לי לנגן, ובאופן כללי הגוף היה חלש ולא תמיד הצלחתי לגייס כוחות לחזרות. החלטנו לחכות מעט שאתאושש. האלבום הוקלט כמה חודשים אחרי שסיימתי עם הטיפולים. חלק מהשירים נכתבו לפני המחלה, חלקם במהלך וחלקם אחרי. כמו הסרט, האלבום משקף לדעתי את התחושה של הקושי לצד התקווה, של העצב לצד החיוך".
בעצם יכול להיות שאם יש משהו חיובי בהתמודדות הסיזיפית עם סכנת חיים, היא מציאת מקווה עשיר של יצירה ופיתוח החשיבה והרגשות - מנוע שדוחף את האדם למעלה מבחינה רוחנית?
"יהוא ואני דיברנו על זה פעם. כשטוב לך, זה משעמם מבחינה יצירתית. כשאתה בשפל של השפל, אין מספיק כוחות ליצור. אבל ברגע שהגעת לתחתית, ויש איזו התחלה של טיפוס למעלה - שם היצירה מתחילה. לפחות ככה אני הרגשתי. איזה פרץ גדול של יצירתיות ומוטיבציה, איזה שביב אור שמאיר לך את הדרך, ונותן לך תקווה שאולי משהו ישתפר כי לא יכול להיות יותר נמוך. בנקודה הזו, יש איזה מרחב אינסופי חסר שיפוטיות של יצירה כנה. מפסיק להיות לך אכפת מה אנשים יגידו או יחשבו. זה מאוד משחרר".
מרגישה שהשתנית מאז שהתגברת על המחלה?
"אני נוטה לחלק את חיי לשניים - לפני הסרטן ואחרי. מי שאני היום לא היתה קיימת לולא המחלה והטיפולים. שאלו אותי פעם אם הייתי מעדיפה למחוק את האירוע הזה מחיי. התשובה שלי היא חד משמעית - לא. לא שאני חס וחלילה מתגעגעת לכאבים ולחוסר האונים. אבל חוויה כזו מטלטלת משנה לך את החיים, וזה בידיים שלי אם להפיק ממנה משהו או לחזור לאותה הנקודה. מבחינתי בהרבה מובנים זו היתה הזדמנות להיוולד מחדש וליצור לעצמי את החיים שאני רוצה".
ובחיים החדשים שלך יש עוד מקום ליצירת סרטים?
"לקולנוע תמיד יהיה מקום אצלי, ואני בטוחה שאמשיך ליצור. אני רק צריכה לפגוש בסיפור שירצה לספר את עצמו דרך נקודת מבטי".
יש לכם סרט קצר שתרצו להציג ב-ynet? אתם מוזמנים לפנות אלינו: indie.ani@gmail.com
