הנשים שמשחקות כדורשת להעלאת המודעות לסרטן השד

לפי הסטטיסטיקה, אחת משמונה נשים בישראל תחלה בסרטן השד. במאמאנט, ליגת האמהות בכדורשת, החליטו לנצל את כוחן ולערוך אירוע להעלאת המודעות לחשיבות הגילוי המוקדם. את האירוע יוזמות ומפיקות חברות הליגה, שהתמודדו בעצמן עם המחלה.

האירוע התקיים ביום שישי האחרון באצטדיון האתלטיקה בראשון לציון בהנחיית אבי קושניר, תחת הכותרת: "כולנו משחקות על המגרש, אך לא משחקות עם החיים". לדברי המארגנות, לאחר האירוע שהתקיים בשנה שעברה, 18 משחקניות הליגה נמצאו חולות בשלבים שונים של סרטן השד לאחר שנבדקו בעקבות החשיפה לאירוע.

קראו עוד על סרטן השד:

חלית בסרטן? זה לא הדבר הכי נורא שקרה לך

דו"ח מעודד: ירידה בשיעורי סרטן השד בנשים בישראל

לא לדחות: חשיבות אבחון מוקדם סרטן השד

"המכה שקיבלתי, הצילה את חיי"

אחת מיוזמות האירוע היא ורד קימל אס, בת 39 מקבוצת ניצנים בראשון לציון, שחייבת את חייה לכדור שקיבלה בחזה במהלך משחק ידידות. "לפני שנתיים שמעתי על ליגת המאמאנט, והחלטתי להקים קבוצה בבית הספר של הילדים שלי", היא מספרת, "חודש אחרי שהתחלנו להתאמן, חטפתי מכה ממש חזקה בחזה. במשך יומיים או שלושה היה לי אודם וכאב קל באזור, כשנגעתי שם, פתאום הרגשתי גולה שלא הייתה שם קודם".

ורד קימל אס. בחרה לספר לילדיה, רק אחרי הטיפול הכימותרפי

קימל אס האמינה שמדובר בסך הכל בשטף דם פנימי מהמכה שקיבלה, אבל קול קטן ניקר בתוכה ושלח אותה להיבדק אצל כירורג שד. בבדיקה הרופא אמר לה שאין שום ממצא מחשיד, אך כאשר הזמן חלף והגוש לא נעלם, הלכה לבדיקה במרפאה פרטית, שם מיהרו לעשות לה אולטרסאונד וממוגרפיה. התוצאות שהגיעו בישרו כי החשש היה מוצדק והיא חולה בסרטן השד.

"בדיעבד התברר שכנראה שהגידול היה שם כבר קודם, אבל הוא לא היה צמוד לשריר ולא ניתן היה להרגיש אותו. המכה בעצם שיחררה אותו והוא עלה למעלה", אומרת קימל אס, "אפשר להגיד חד משמעית שהמכה הזו הצילה את חיי".

- איך התמודדת עם הבשורה?

"באותה תקופה הייתי בשיא שלי. מלבד מאמאנט, גם הייתי רצה פעמיים - שלוש בשבוע עשרה קילומטר, והקפדתי על תזונת-על. הידיעה שאני חולה הכניסה אותי למערבולת, אבל לשנייה אחת לא חלפה לי בראש המחשבה שאני בסכנת חיים. פחדתי בעיקר ממה שזה יעשה לאנשים הקרובים לי מכל המשתמע מהטיפולים והקרחת".

בתקופה שחלתה, בתה הייתה בת עשר ובנה בן שש, וקימל אס החליטה לא לחשוף אותם לכל מה שהיא עוברת. "לבן שלי אמרתי שלאמא יש גב חזקים והיא מקבלת תרופות שלפעמים מחלישות אותה", היא נזכרת, "את הבת שלי חשפתי לאמת בהדרגה כי ידעתי שזה ישפיע עליה מאוד ועלול לשתק אותה לחלוטין. רק אחרי שסיימתי עם הטיפולים הכימותרפיים, לפני הניתוח וההקרנות, הארגיה והכוח חזרו אליי, ומצאתי לנכון לתת לה תמונה מלאה וכבר יכולתי להגיד לה שהכול בסדר".

אחרי שסיימה את כל הטיפולים, חזרה קימל אס גם לקבוצתה במאמאנט. עוד קודם כבר ידעה שבעקבות מחלתה, כל בנות הקבוצה הלכו להיבדק. בשנה שעברה החליטה, ביחד עם עוד שחקניות שהתמודדו עם המחלה, ליזום אירוע ארצי במטרה לספר את סיפורן לנשים רבות ככל האפשר. מבחינתה מדובר בשליחות אמיתית.

"הסרטן הגיע כמתנה ליומולדת 40"

זו הייתה אמורה להיות השנה של דיתי אופק צרפתי מקבוצת מאמאנט בבית הספר המתמיד ברמת גן. היא הגיעה לגיל ארבעים והתכוננה לחגוג את הגעתה לשיא הפריחה הנשית. אבל אז, בבדיקה ידנית רגילה, חשה גוש בשד. כאשר חלפו הימים והגוש לא נעלם, אופק צרפתי פנתה לבירור מקיף.

"שנתיים קודם כבר עשיתי ממוגרפיה", מבהירה אופק צרפתי, "לא חשבתי שזה יקרה לי, אבל הייתה לי מודעות לנושא. הלכתי לבירור רק כדי לקבל תשובה ברורה שהכול בסדר וזה רק גוש שומני".

דיתי אופק צרפתי. "פתאום כל הילדים אמרו כמה אני יפה עם הקרחת"

למרבה הצער, התשובה שאופק צרפתי קיבלה הייתה אחרת לחלוטין: הגוש בשד הוא סרטני. "הייתי בהלם מוחלט", היא מתארת, "זה היה פחד אימים. בחודש הראשון הייתה לי מועקה איומה".

לצד ההתמודדות עם הטיפולים והמחלה, ניצב בפני אופק צרפתי ובעלה קושי נוסף: כיצד להסביר לילדים (בת שבע, בן שש ובן שנה וארבעה חודשים) שאמא חולה בסרטן. "בחודש הראשון היו המון בדיקות, אז החלטנו לא להגיד כלום לילדים עד שיהיה לי פרוטקול. הבת שלי הרגישה שמשהו לא בסדר ושאלה למה סבתא כל הזמן בבית שומרת עליהם.

"אחרי חודש קיבלנו בשורה יחסית אופטימית שיש שני גידולים שלא התפשטו. התייעצתי עם יועצת משפחתית ממכון אדלר ובהמלצתה ישבנו עם הילדים והסברנו להם הכל. אמרנו שלאמא יש סרטן השד ושיש לזה טיפול והסברנו גם על תופעות הלוואי. היינו נורא פתוחים איתם".

בתה של אופק צרפתי הייתה מוטרדת בעיקר מהעובדה שאמה תאבד את השיער. כשהגיע הרגע והשיער החל לנשור, בעלה גילח את ראשה, בעוד הילדים צופים. "הם רצו להיות חלק מהתהליך, אז שיתפנו אותם, צחקנו ובכינו ביחד", היא מספרת, "למרות זאת, הבת שלי התביישה בי על הקרחת. יום אחד אספתי אותה מחבר והיו שם כל החברים שלה. הם ביקשו לראות את הקרחת. הבת שלי התחבאה מאחורי קיר כשכל הילדים הציפו אותי במחמאות ואמרו כמה אני יפה עם הקרחת. מאותו יום היא קיבלה את המחלה שלי והפסיקה להתבייש בי". 

אופק צרפתי החלה בטיפולים לפני ארבעה חודשים. במהלך החופש הגדול וחופשת החגים הקפיד בעלה לפנק את הילדים ולטייל עימם כדי שירגישו שהשיגרה שלהם לא נפגמת. בינתיים, אופק צרפתי עצמה הייתה עטופה גם היא באהבה ותשומת לב - מצד המשפחה, חברי הילדות וגם מצד חברותיה במאמאנט.

"בנות הקבוצה היו מהראשונות לדעת שחליתי", היא מספרת, "וקיבלתי מהן הצפה ותמיכה שלא ציפיתי לקבל. הן היו שם לעזור לי עם הילדים, להביא לי מה שאני צריכה. ממש עזרה פיזית. עכשיו, כשאני בשלב שהטיפולים פחות קשים ועם תופעות לוואי לא נוראיות, מאוד בער לי לחזור לאימונים. גם בבית החולים עודדו אותי לעשות זאת". 

לקראת אירוע המודעות, הצטרפה אופק צרפתי לעזור בארגון: "אני מאד מאמינה באירוע הזה כי אני רואה עד כמה פגישה עם מישהי שחולה, מעוררת מודעות. המון נשים הלכו להיבדק בעקבותיי. עכשיו בזכות האירוע  אני גם בקשר עם נשים שהחלימו, וזה תורם לי המון. הן נשים חזקות ומדהימות ואני גאה בהן".

"הרגשתי שאני בסרט"

באוקטובר שעבר הרגישה שירלי דרי, בת 46 מבאר יעקב, גוש בשד. היא חשבה שזה בטח כלום, והתעלמה. זה היה חודש המודעות לסרטן השד, ומכל מקום צצו לה פרסומות הממליצות לגשת ולהיבדק. כשהאינטרנט הציע לה לקבוע בדיקה, היא מילאה את הפרטים ושלחה.

שירלי דרי ובתה. "בחיים שלי לא לקחתי תרופה, יותר מאקמול"

נציגת שירות שחזרה אליה טלפונית, אמרה שהבדיקה ברמת החייל. "לא ידעתי בכלל איפה זה רמת החייל, אז אמרתי 'לא תודה'", מחייכת דרי, "לא ידעתי שאחר כך אגיע כל יום לרמת החייל".

כשהגוש סירב להיעלם, הלכה לבסוף דרי לבדיקה אצל כירורג שד, ממנו הגיעה למסלול המהיר של ממוגרפיה, אולטרסאונד וביופסיה. "שיתפתי מעט אנשים בבדיקה", היא מספרת, "וכשעברו כמה ימים ולא קיבלתי תוצאה, חשבתי שזה סימן חיובי. אבל אז התקשרה אליי רופאת המשפחה והודיעה לי שאצטרך ניתוח. כששאלתי אותה אם זה סרטני, היא אמרה שכן. 

"לא הבנתי איך זה קורה. אני, שכל החיים הייתי בריאה, לא לקחתי שום תרופה יותר מאקמול ואף פעם לא הלכתי לרופאים. רק כשישבתי אצל הכירורג וראיתי אותו כותב את המילה סרטן, זה ירד לי לתודעה. עד אז הייתי בסרט. מהשיחה הזו בעלי ואני יצאנו בוכים".

את ילדיה, בן 22, בן 18 וחצי ובת 11 וחצי, לקחה לשיחות נפרדות ושיתפה כל אחד לפי רמתו והבנתו. את הטיפול הכימותרפי האחרון עברה דרי בחודש יוני. מאז השיער החל לצמוח - וגם היא.

דרי החליטה לעשות שינוי בחיים, היא הצטרפה לקבוצת מאמאנט בבית הספר של בתה, ובמקביל עזבה את עבודתה האינטנסיבית והשבוע החלה ללמוד במסלול להסבת אקדמאים להוראה. "החלטתי שאני צריכה להיות איפה שאני יכולה להשפיע יותר, כלומר לתרום ולעצב את הילדים והנוער", היא אומרת, "הסרטן גרם לי לעצור, לחשוב ולשנות".

צפו בחוויות מאירוע "גם אני מודעת" מהשנה שעברה: