אריאל זילבר בהופעה: אין עוד מלבדו
בכובע, ציציות ואותן עיניים ממזריות, פתח אריאל זילבר את פסטיבל הפסנתר במופע אנרגטי מלא ניגודים. להיטיו הגדולים מפעם, לצד החדשים והטובים, נשמעו מצוין. הלב נחמץ רק פעם אחת, כשביצע את "מסך עשן" שיצר עם מוזיקאים ערבים מהגליל - חיבור שנשמע כמעט מנותק נוכח מי שהוא היום, ובעצם כולנו
תחילת ההופעה תופסת את הקהל בהפתעה. על הבמה החשוכה של אולם רקנאטי במוזיאון תל אביב לאמנות ניצב אמש (ד') גיטריסט קירח ומקועקע, האוחז בחשמלית ומפיק ממנה סולו גיטרה מייבב וקולני. "בטוח שהגעתי למקום הנכון?" שואלים עצמם אינספור אנשים הממלאים את האולם מפה לפה. התשובה מגיעה בתוך זמן קצר, בדמותו של אריאל זילבר הנכנס אל הבמה, על רקע לא פחות מ-8 נגנים, כדי לבצע את "שבועיים בעיר זרה". בעמידה. רגע אחרי הוא כבר יתיישב מאחורי הקלידים, עד לסוף ההופעה שנערכה במסגרת פסטיבל הפסנתר.
הרגע המבלבל הזה של הפתיחה אופייני לכל הקונספט הזה, שנקרא אריאל זילבר בהופעה. כל כך הרבה ניגודים על במה אחת. שירים ממיטב הרפרטואר של ישראל החילונית, המבוצעים בידי חוזר בתשובה. הוא עם כובע וציציות, ולידו, בשיא הטבעיות, מנגנת בחורה בטרומבון. הקול שלו נשמע נפלא, בדיוק כמו לפני עשרות שנים, וגם העיניים מרצדות באותה ממזריות.
אבל האיש הוא דוס אמיתי, שמרים כל פעם כוס מים "לחיי עם ישראל", ומבצע את "אין איש מלבדו". שלא לדבר על הפיל הגדול ביותר באולם, שיושב שם בשקט מופתי, אבל עם טונות של נוכחות. ואני מדבר, כמובן, על הניגוד הבלתי נתפס בין האיש המתוק ומלא הקסם הילדותי שעל הבמה, ובין ההתבטאויות הקיצוניות שלו, שהיו בחלקן בלתי נסבלות באמת.
עוד ביקורות בערוץ המוזיקה של ynet:
אינדינגב 2015: דווקא עכשיו, בריחה בישראל
בון ג'ובי בישראל: עשו היסטוריה בפארק
ההופעה של קניה ווסט: הרבה שואו, הרבה פלייבק
מוקי: "באתי מהראפ, אבל המשכתי הלאה"
אז מה עושים עם כל הניגודים האלה? המערכת שמסביב לזילבר, ובראשה לואי להב שהפיק את הערב מוזיקלית, בחרה להגיש אותו באופן הקומוניקטיבי ומסביר הפנים ביותר. עטוף בלא פחות משמונה נגנים, כולל חטיבת כלי נשיפה וכנר, זילבר מבצע את הלהיטים הכי גדולים שלו בעיבודים קרובים מאוד למקור, אבל עשירים ומרובי אנרגיה, תודות לסוללת המוזיקאים שעל הבמה.
ובכמה להיטים מדובר, זה כמעט לא נתפס. זה מתחיל ב"הנה אנו המיואשים", עובר ל"שמש שמש", "ואיך שלא", "אני שוכב לי על הגב", "ברוש", "ככה את רצית אותי", "החברה להגנת הטבע", "רוצי שמוליק", "בטי בם" ועוד ועוד. בתווך משובצים גם כמה שירים מתוך האלבום העתידי של זילבר, שכולו מבוסס על שירי שמוליק צ'יזיק ("אלוהים סידר לי לגלות את הקלטת הישנה שלו"). היות ומדובר בשירים מעולים, המתכתבים עם זילבר הישן והטוב, השילוב שלהם בהופעה רק מרים אותה ומפיח בה חיים מחודשים.
הצד האמוני, שזילבר הקדיש לו את אלבומיו האחרונים, מתבטא רק בשני שירים: "אין עוד מלבדו", שמגיש פאנקי חסידי מגניב ו"משל האופניים" הטרחני משהו. באופן כללי, ניכר מאד הניסיון לשמור את הזמר בתוך גבולות הגזרה הנוחים לעיכול, עבור הקהל החילוני שהיה רוב ברור באולם. שחלילה לא יברח לו ה"כהנא צדק". וזה עובד יפה לאורך הערב כולו, גם אם ב"בטי בם" הוא מתעכב על ה"ואין שלום", תוך שהוא מוסיף "נו, מה לעשות? אנחנו נתגבר. עם ישראל חי".
זילבר גם מבצע בלי שום בעיה טקסטואלית את כל להיטיו, כולל שירי אהבה ברורים לנשים (ע"ע "ואיך שלא", שבפתיח שלו הזמר מזים באופן סופי את השמועה שלפיה כתב אותו לכלבה שלו). ולדני, אגב, עוד יש סימפטיה לנשים מבוגרות. תודה לאל. רק ב"אני שוכב לי על הגב" הוא מחליף את "בהזיות על מין" ב"בהזיות עצמי". שזה מובן ולגיטימי לגמרי.
רק בנקודה אחת בערב נחמץ לי קצת הלב. כשזילבר קם מהפסנתר וביצע בעמידה את "מסך עשן", אחד מהשירים המופלאים ביותר שנוצרו כאן. שיר שהוא כתב וביצע יחד עם מוזיקאים ערבים מהגליל. חיבור שנשמע כמעט כמו מדע בדיוני, לנוכח מי שהוא היום. ומי שכולנו היום. ופתאום כל הערב היפה הזה מרגיש לי קצת מחוץ להקשר.
אז אריאל זילבר נשמע כרגע מצוין, ממש מצוין. והשירים החדשים שלו כיפיים ומשמחים נורא. בייחוד "והיה אם תלכי", ששמעתי בפעם הראשונה ונכבשתי מיד. ובכל זאת, אני מודה שקשה לי ליהנות מכל זה עד הסוף, כי אני מרגיש שאנחנו - כל מי שנכח בהופעה - היינו קצת במסך עשן.
