מחמאס חברון תצא הרעה
אנחנו עדיין לא שם. אם חמושי הפתח היו יוצאים לפיגועים - זו כבר הייתה אינתיפאדה. רוב המפגעים בימים האחרונים היו פעילי חמאס ולכן מובן מאליו מדוע קריאת הארגון להסלים את גל הטרור נופלת בהר חברון על אוזן קשובה
אתמול, בשעת ערב מאוחרת, יצאו השומרונים מתפילת יום כיפור בבית הכנסת על הר גריזים. לא, אין זו טעות - יום כיפור של השומרונים חל היום בגלל השנה המעוברת. "האם השכנים משכם מציקים לכם?", אני שואל את אחד מזקני העדה. "מה פתאום, רק ממשלת ישראל והרשות הפלסטינית מציקים לנו. הם מייבשים אותנו עם תקציבים מגוחכים. השכנים המוסלמים דווקא נחמדים אלינו".
שכם העיר פרוסה מתחת למצפה יוסף שעל ההר. מוזיקת חתונה קולנית בוקעת מלמטה, ואת אזור קבר יוסף מאירים זרקורים. מכוניות נוסעות ברחובות מחנה הפליטים בלטה, והרחוב הראשי בחווארה מלא קונים ומוכרים ושחקני שש-בש. כך לא נראית אינתיפאדה, כלומר, התקוממות עממית רחבה ברחוב הפלסטיני.
אפילו גל טרור היה אמור ללבוש בשטח פנים יותר מאיימות. אבל אז מגיעה הודעת פוש בטלפון הנייד: יש פיגוע דריסה על ציר 60 ליד בית אומר, ואחר כך בשרשרת דיווחים על יידויי אבנים והריגה בשוגג של יהודי. אנחנו על ציר 60 באותן שעות בגזרת שכם ולא מרגישים שום דבר. באזור הסמוך לעיר מתכוננים כוחות של צה"ל והשב"כ
למבצע מעצרים, מהגדולים שהיו בשנה האחרונה. זה הפן ההתקפי שאמור להרתיע ולסכל בגזרת שכם התפתחות שאנו עדים לה עכשיו בעיר חברון וסביבותיה.
למען האמת, גם שכם לא הייתה רגועה אתמול. לפנות בוקר ניסתה נערה פלסטינית חמושה בסכין מטבח לא גדולה ודאודורנט לחדור להתנחלות יצהר. כוח צה"לי, שהבחין בה ליד גדר היישוב, קרא לה לעצור וכשלא נענתה ירה לעברה ופגע במרפקה. "מה חיפשת ביצהר?", שאל קצין בכיר את הנערה השברירית שנראתה צעירה מכפי שנותיה. "רציתי להרוג יהודים", היא השיבה בקור רוח.
אביה טוען שהיא מעורערת בנפשה, אבל אנשי כוחות הביטחון המנוסים שדיברו איתה, טענו שהיא דיברה לעניין והייתה רציונלית להחריד. אלה הם פניו של המצב החדש שכעת, בהיעדר מונח ייחודי וטוב יותר, אנו מגדירים אותו "גל טרור". מה שמאפיין את הגל הזה הוא קיומם של דבר והיפוכו בכפיפה אחת ובעת ובעונה אחת. מצד אחד פיגוע דריסה רודף פיגוע דקירה באזור הר חברון, מצד שני עסקים כרגיל בשכם, מצד שלישי ירושלים שבה התחיל כל העניין רגועה - והמשטרה מסירה מחסומים ובטונדות בכמה שכונות.
זיכרון קשה מהאינתיפאדה השנייה
גם המנהיגים אומרים דבר והיפוכו. אבו מאזן משקר מצד אחד ומספר על "הוצאה להורג" של ילד פלסטיני ובה בשעה נותן הוראה למנגנוני הביטחון שלו ולתנזים של הפתח למנוע הפרות סדר ופעילות טרור. לתנזים של הפתח יש אלפי חמושים במחנות הפליטים ביהודה ושומרון, ואם הם היו יוצאים לפיגועים – זו כבר הייתה אינתיפאדה.
אבל הם לא יוצאים לפגע, מפני שהם זוכרים את ימי האינתיפאדה השנייה כשאנשיהם נהרגו בזה אחר זה, והם גם מבינים שהלחץ הבינלאומי על ישראל ישיג עבורם יותר ממה שהם ישיגו בכוח הנשק. הם לא רק מבינים, הם גם אומרים את זה לישראלים שמשוחחים איתם. מתברר שהפתח אמנם שותף להסתה, אבל מנהיגיו ואנשיו מקווים שהסיוט הזה כבר ייגמר. כך גם הציבור הפלסטיני בכללותו כבר מראה סימני עייפות וחשש מהמצב.
גם העסקים בערים ובכפרים הפלסטיניים נפגעים קשות מזה שישראלים יהודים וערבים לא פוקדים אותם ומסיק הזיתים שנמצא עכשיו בעיצומו נפגע קשות. המרכיב הכלכלי הוא נוגדן מרגיע רב-עוצמה למרכיב הדתי שהצית את המהומות. ואמנם, מספר הפרות הסדר ואפילו יידויי האבנים וזריקת בקבוקי התבערה פוחת מאוד בכל שטחי יהודה ושומרון. הוא פסק כמעט לחלוטין בשטחי ירושלים המזרחית וישראל שבגבולות הקו הירוק. על כפל הלשון וההצהרות הסותרות/המביכות של נתניהו מיותר לדבר. אם זה לא היה ראש הממשלה שלי, גם אני הייתי צוחק או בוכה - לפי העניין.
חזרה לשטח. מה שמניע כעת את גל הטרור אלו הן הצלחות המפגעים וההסתה ברשתות החברתיות. לכאורה, צריכים היו הפלסטינים המוסתים להיות מורתעים. רוב המפגעים נהרגו ומיעוטם נפצעו. איש מהם לא חזר הביתה להתפאר במעשיו. אבל באורח שנראה מוזר לעיניים מערביות, הם ממשיכים וביתר שאת.
עצם העובדה שהם מצליחים לגרום לפחד והיסטריה ברחוב הישראלי מהווה בעיני השהיד בפוטנציה הצלחה ראויה לחיקוי - משהו שראוי להקריב לשמו את החיים. הצגת "נטרולם" של המפגעים כהוצאה להורג ברשתות החברתיות הפלסטיניות מזינה את הזעם והתסכול הקיימים שם ממילא. השילוב בין רצון לחקות את ההצלה לזעם על "הוצאה להורג" ברוטלית כביכול, הוא חומר דלק רב עוצמה ועיקרי בשלב הנוכחי של גל הטרור.
מי שנטל כרגע את הובלת הגל הזה אלו החברונים. לא במקרה. הפלסטינים בהר חברון הם דתיים יותר וחמאס משפיע עליהם יותר מאשר על כל קבוצת אוכלוסין פלסטינית אחרת. חלק ניכר ממפגעי הדקירה והדריסה בשלושת הימים האחרונים היו פעילי חמאס, עצורים לשעבר ובני משפחות של אנשי חמאס שנשפטו ועדיין במעצר בישראל. אחד המפגעים בבית שמש הבוקר היה פעיל חמאס, והאחר אסיר משוחרר שישב שנים בכלא הישראלי.
מכאן, מובן מאליו מדוע קריאת חמאס להסלים את גל הטרור לכדי אינתיפאדה מלאה נופלת בהר חברון על אוזן קשובה, ומשם קצרה הדרך ליד האוחזת בסכין או מסובבת את ההגה.
חייבים לציין שישראל משיבה מלחמה שערה. המשטרה ומערכת הביטחון עושות שגיאות, אבל בדרך כלל האמצעים שננקטו הצליחו להכיל ולבלום את התפשטות התבערה, אפילו להנמיך את גובה הלהבות במזרח ירושלים ובתחומי ישראל. אפשר לחלק את האמצעים שננקטים לשני סוגים: אמצעים הגנתיים ואמצעים התקפיים.
האמצעים ההגנתיים הם בעיקרם:
-הצפת השטח באלפי שוטרים וחיילי צה"ל באופן שמרתיע ומאפשר לנטרל במהירות כל מפגע ופיגוע מיד בשלב התהוותו. אבל לצעד זה יש מחיר כלכלי כבד ומחיר שצה"ל משלם בגלל הפסקת האימונים והקורסים של היחידות הלוחמות הסדירות. כדאי שהציבור יידע שביהודה ושומרון ובקו התפר בירושלים יש כיום יותר כוחות מאשר יש כרגע בפיקוד דרום וצפון ביחד.
לכן, אם המצב יימשך לא יהיה כנראה מנוס מגיוס מילואים. פירושו של דבר: אימוני הכשרה והחזרה לכשירות שעלותם רבה. כשהיחידות האלו ייכנסו לפעילות, כולנו נשלם את "דמי הלימוד" וחוסר הניסיון בתקופת ההסתגלות לשטח. המשטרה לא מצליחה בינתיים לגייס את מאות השוטרים הדרושים לה, למרות הבונוס שהיא מציעה ביד אחת ומיד לוקחת ביד השנייה.
-ערנות הציבור. זהו אמצעי ראשון במעלה לסיכול פיגועי דקירה ודריסה ומזעור נזקיהם. אבל, וזה אבל גדול, החשש והערנות גורמים לרבים בתוכנו לאבד את קור הרוח ולעתים גם את צלם האדם. הנזק הוא עצום גם באובדן חיים וגם בדימוי העצמי והבינלאומי שלנו.
-מחסומים, בטונדות וחומות ניידות.
-סיורים ומארבים לאורך צירי התנועה ביהודה ושומרון ובקו התפר בירושלים ושמירה מתוגברת בהתנחלויות שמגבירים לא רק את הביטחון אלא גם את תחושת הביטחון.
האמצעים ההתקפיים נועדו בעיקר להרתיע וליצור תחושת נרדפות אצל מפגעים פוטנציאלים ושולחיהם:
-מעצרים סיטוניים של מבוקשים, לא רק בגלל חשד להתארגנות טרור, אלא גם בהשתתפות ביידוי אבנים ובקבוקי תבערה והפרות סדר.
הפלסטינים מבדילים בין מה שהם קוראים לו "מאבק עממי" – כלומר יידויי אבנים, בקבוקי תבערה, דקירות ודריסות – לבין "טרור". מבחינתם, טרור הוא שימוש בנשק חם, מחבלים מתאבדים, ומטעני נפץ גדולים מכל הסוגים. "מטעני צינור", למשל, נחשבים בעיני ג'יבריל רג'וב להתנגדות עממית. אבו מאזן אפילו מרחיק לכת וקורא "התנגדות בדרכי שלום" לאותו "מאבק עממי" שהרג את אלכסנדר לבלוביץ'. אולם בשב"כ ובצה"ל מתייחסים ל"התנגדות העממית" הזו כאל טרור לכל דבר ובצדק.
-חקיקה שתאפשר הריסה מיידית של בתי מפגעים, שלילת אזרחותם וגירושם. בצה"ל ובשב"כ סבורים שאמצעים אלה – אם הם יינקטו מיד אחרי פיגוע – הם יהוו גורם מרתיע רב-עוצמה נגד מפגעים. למרבה הצער, העיכובים המשפטיים הופכים את השימוש באמצעי זה אחרי שנה ויותר, במקרה הטוב, לפארסה. הרשות הפלסטינית מפצה את המשפחות.
-שימוש בירי חי מרובה בקוטר זעיר (קליבר 0.22 ס"מ) הוכח כבר כאמצעי יעיל מאוד לפיזור הפרות סדר המוניות. בהתפרעויות שחמאס מתיר לקיימן על גדר רצועת עזה, צה"ל נאלץ לירות מנשק בקוטר סטנדרטי כיוון שצריך לשמור טווח ביטחון מהמתפרעים העזתים שחלקם – כך הוכח – היו חמושים באמצעי לחימה נפיצים.
זאת תמונת המצב כרגע. המוטיבציה לפיגועים עדיין לא דועכת בקרב הצעירים הפלסטינים. לכן, גל הטרור הנוכחי יישאר עמנו בימים ובשבועות הקרובים, בעיקר בגלל מרכיב החיקוי וההסתה ברשתות החברתיות. גם פרובוקציות המתנחלים שופכות שמן על המדורה. צריך רק להתפלל לבורא עולם שלא יקרה אירוע אסוני רב-נפגעים שיסלים לכלל מלחמה של ממש. מאידך, האמצעים שנוקטים גורמי הביטחון בישראל נושאים פרי, אבל ממשלת ישראל עדיין לא מצאה מענה יעיל להסתה ברשתות החברתיות. זה כרגע האתגר החשוב וגם הדחוף ביותר.
לפנייה לכתב/ת 
