720 יום בעקבות קצין הנ"מ שנעדר בערבה
סגן אשר פרי יצא לסיור צבאי עם סמל, נהג ולוחם. הדלק אזל, המים נגמרו, הקצין תעה בדרך - ורק כעבור כמעט שנתיים של חיפושים פיסת נייר קטנה סייעה לשים סוף עצוב לתעלומה. קטע מהספר "עד שיחזור החייל האחרון"
ב-27 באפריל 1978 יצא צוות מיחידת נ"מ של חיל האוויר לסיור של כמה ימים שנועד לבחינת פריסה של סוללות נ"מ באזור הר הנגב. הצוות כלל ארבעה אנשים שנסעו בג'יפ. ברשותם הייתה מפה של 1:250,000 של אזור הדרום. בשלב מסוים הצוות איבד את דרכו וסטה דרומה הרבה מעבר למתוכנן. לאחר כמה שעות אזל הדלק, והחבורה נתקעה בחצות הלילה בנקודה מסוימת ממערב לבקעת תמנע. הצוות, שכלל קצין בדרגת סגן, סמל, נהג ולוחם, לא העריך איפה הוא נמצא באותה שעה.
לאחר התייעצות החליט המפקד שהוא והסמל יצאו לכיוון מזרח להזעיק עזרה. ההנחה שלהם הייתה שאם ילכו מזרחה יגיעו לכביש, ושם ימצאו רכב חולף ובאמצעותו יזעיקו עזרה. השניים יצאו לדרך מצויידים במימייה אחת. לפנות בוקר הם הגיעו לשלט שעליו היה כתוב "מצוקי תמנע". מאחר שלא ידעו במה מדובר ולא הכירו את השטח, ולא הייתה להם מפה בקנה מידה שיאפשר להם להתמצא, הם החליטו שלא כדאי להמשיך בשביל שבו הלכו כי הוא בוודאי מגיע למצוק עצמו.
הם פנו דרומה והניחו שיימצא שביל לרדת בו לכיוון תמנע. בשעה שבע בבוקר, לא רחוק משפת בקעת תמנע, הם החליטו לנוח קצת בצל אחד משיחי הרותם שעליו פרשׂו גופייה כדי להצל עליהם. הקצין, שקצרה רוחו, החליט שימשיך לחפש שביל ירידה לבדו. הוא אמר לסמל שייפגשו במצודה באילת, והחל להתקדם לכיוון דרום. הסמל נח כשעתיים בצל הרותם, וכאשר התעורר פנה דרומה אף הוא. בדרך הוא זיהה שביל מסומן, וירד בו לבקעת תמנע. שם תפס טרמפ לאילת, הגיע ליחידה הצבאית במצודה באילת, ודיווח על האירועים שעברו עליו ועל חברו.
הסמל שאל אם הקצין הגיע ומשנענה בשלילה החל לחשוש לגורלו. בעקבות זאת התארגן רכב בבסיס באילת שיצא לחפש אחר הקצין הנעדר, סגן אשר פרי. באותו הזמן גילו ביחידת האם של צוות הנ"מ שהצוות לא חזר בזמן שנקבע, ויצאו לחפש אחריהם בעזרת מסוק. המסוק מצא את הג'יפ וחילץ את האנשים שסיפרו שהשניים, הקצין פרי והסמל, הלכו לכיוון מזרח. לאחר שעות רבות של חיפושים כושלים גויס כוח נוסף ושוב אורגנו חיפושים. הפעם נעזרו המחפשים במסוק שסרק מן האוויר את המצוקים של בקעת תמנע ושטחים לידם על רמת המדבר, ושוב ללא הצלחה.
לאחר כמה ימים פנה ראש מחלקת נפגעים בחיל האוויר, נתן ענבר, לצחיק יבנה וביקש את עזרתו. היחידה גייסה לשטח את דן בהרב עם צוות קטן שהחל לתחקר את הסמל. הבחור חזר על הניסיונות שעשו להזעיק עזרה, וגילה את מקום שיח הרותם שבו נפרדו דרכיהם. צוות אית"ן 5701 העריך שהשימוש בגשש לחיפוש עקבות יהיה חסר תועלת משום שהמחפשים "לכלכו" ודרכו בכל השטח שבו היה אפשר ללכת בעקבותיו של הנעדר. בינתיים, בצפון, התארגנה היחידה לביצוע סריקות נרחבות. גויסו כוחות נוספים, הוקמה חבורת פיקוד בבקעת תמנע והאזור חולק למשבצות של קילומטר רבוע כל משבצת. בד בבד התקיים דיון ארוך ומקיף בתוצאות התחקיר והסריקות שהתבצעו.
שתי הנחות יסוד הונחו לקראת ביצוע הסריקה. האחת, שהאיש טעה ונמצא אי שם על פני השטח, והשנייה שסגן פרי נחטף בדרך כלשהי ואז הכול פתוח. ההנחה שנחטף הייתה בעלת סבירות נמוכה ולכן הוחלט להניח שהקצין טעה, איבד את דרכו, ואולי גם את הכרתו, ונמצא בשטח. אלא שהשטח היה מגוון וכלל מצוקים, שמהם קל היה להידרדר לתהום, ורמת מדבר שטוחה יחסית. הוויכוח ביחידה היה ער ולא הסתיים בהחלטה של ממש, ולכן החליטו לנסות את שתי האפשרויות.
משביל יעלים אל התהום
יחידה 669 של חיל האוויר גויסה עם מסוקים לסריקת המצוקים והנקיקים ברום המצוקים. קבוצות שאורגנו מיחידות אחרות וממתנדבים קיבלו כל אחת משבצת של קילומטר רבוע, ומפקד-מנחה, איש היחידה שתדרך את האנשים כיצד לבצע את הסריקה בהתאם לתוואי השטח שקיבלה הקבוצה, ומה לחפש. הקבוצות החלו לסרוק וכל קבוצה שסיימה סריקה דיווחה לחמ"ל איזו משבצת נסרקה ומה היו הממצאים. המשבצת הסרוקה סומנה והקבוצה קיבלה משבצת נוספת.
הסורקים מצאו עצמים שונים, החל בכפתורים וכלה בחלקי ביגוד, אבל היה ברור שאלה אינם שייכים לנעדר. חלק מהקבוצות סרקו ברגל את המצוקים של בקעת תמנע, וטיפסו על מצוקים, בעיקר בגזרה משיח הרותם ודרומה. לאחר שבוע שבו נסרקו עשרות קילומטרים רבועים לא נמצא זכר לסגן פרי. ואז הועלתה דרגת הסבירות שאירעה חטיפה, וגורמי המודיעין השונים התבקשו לרכז מאמצים לתחום זה. ואולם, גם הכיוון החדש לא הביא כל תוצאות ולא נמצאה שום פיסת מידע מסייע. גם ניסיון לצפות בעופות דורסים החגים מעל גופה העלה חרס. כל המערכת הזאת הופעלה על ידי צוות אית"ן בשיתוף עם ראש מחלקת נפגעים משום שהמרכז לאיתור נעדרים לא היה קיים בתקופה זו שלאחר מלחמת יום הכיפורים.
חלף זמן, והקצין עדיין הוגדר נעדר. לאחר כשנתיים, התבקשה היחידה לבצע חיפוש נוסף. בדיון שהתקיים לקראת התחלת החיפוש המחודש, גברה הדעה שהנעדר לא הגיע לשביל המסומן שבו ירד הסמל בבטחה. ההנחה שקיבלה חיזוק הייתה שהקצין, שלא היה איש שדה, הבחין בשביל יעלים שמשך אותו למטה, ובשלב מסוים גלש מהר מדי ונפל לתהום. וכך גויסו 20 עד 30 איש מצוות אית"ן ומתנדבים, חלקם חיילים, והחלו לסרוק את המצוקים שבין שיח הרותם לשביל שבו ירד הסמל ("מעלה ברך").
אקדח ומימייה על חגורת דגמ"ח
למטה בבקעת תמנע התמקם בהרב עם חבורת הפיקוד הקדמית והפעיל את המבצע. הסורקים נעו ברגל ובחלק מהמקומות הסתייעו במסוקים. בשעת צהריים מאוחרת הגיע לחפ"ק ראש מחלקת נפגעים, נתן ענבר, וכאשר ראה מה עושים האנשים ואיפה הם מטפסים, פלט "משוגעים" וטס בחזרה צפונה ודיווח לראש אכ"א שאין סיכוי למצוא את הנעדר. כלשונו: "מחפשים מחט בערמת שחת". אלא שרצה הגורל והאירוע הסתיים באופן שונה.
לפנות ערב, לקראת סיום החיפושים, התיישב שוקה רווק, שהיה מפקד אחת מחוליות הסריקה על המצוק, לעשות את צרכיו. אבל מכיוון שחש שחבל לבזבז זמן בעודו על המצוק, הוא סרק במשקפת את גזרת התצפית מהנקודה שבה ישב. במשקפת הוא זיהה פיסת נייר לבן שהייתה זרה בשטח. משסיים דיווח שהוא הולך לבדוק את העניין. דקות ספורות עברו וברשת הקשר נשמע שנמצאה מפה של 1:250,000 דהויה וצרובת שמש. עברו דקה או שתיים ומכשיר הקשר פלט דיווח נוסף משוקה שנמצאו אקדח ומימייה על חגורת דגמ"ח.
דן בהרב ביקש משוקה להקריא לו את מספרו של האקדח וכשסיים נשמעה בקשר מילה אחת "בינגו". כמה דקות לאחר מכן גילו שוקה וצוותו את גופתו של הנעדר מתחת למצוק סלע בגובה של כ-15 מטרים. זה היה ב-15 באפריל 1980, בדיוק 720 יום אחרי הדיווח הראשוני על היעלמותו של סגן פרי.
על פי התיאור, הגופה נמצאה שלמה ובמדי צה"ל, ובכיס החולצה נמצא עט ועליו חרוט שמו של הקצין. הדיווח על המציאה הגיע צפונה לראש אכ"א ולראש מחלקת נפגעים כמה שעות לאחר שראש אכ"א קיבל את הדו"ח מפי נתן ענבר על היעדר סיכוי למצוא את הנעדר. לעת ערב התכנסו המחפשים ליד חבורת הפיקוד, שמעו את הדיווח בפרוטרוט, והלכו לישון. למחרת בבוקר הגיעו אנשי הרבנות במסוק והעלו את גופתו של פרי לזיהוי סופי ולקבורה.
ספרו של ירח פארן, "עד שיחזור החייל האחרון: סיפורן של היחידות לאיתור נעדרים בצה"ל", יצא לאור בהוצאת ספריית מעריב
לפנייה לכתב/ת 
