פרס: הרגשתי יתום. ביילין: הייתה תחושה של הפיכה. שחל: חששנו שעוד שרים יירצחו
השרים והקרובים ביותר לרבין משחזרים את הלילה שאף ישראלי לא ישכח ואת ההסתה שקדמה לו. שחל בא לראות את יגאל עמיר, רמון סיפר על יריקה לרכבו של רבין. מיוחד ב-ynet: צפו במפגש במלואו
20 שנה חלפו מאז הרגע שבו נורו שלושה כדורים, ושינו את ההיסטוריה של מדינת ישראל. ynet כינס השבוע במרכז רבין את האנשים שהיו מהקרובים ביותר לראש הממשלה שנרצח יצחק רבין, כדי לדבר איתם על הלילה שאותו אף ישראלי לא ישכח. צפו במפגש במלואו.
כמה מאותם אישים נכחו בישיבת האבל המיוחדת שקיימה הממשלה, שעות אחדות אחרי רצח רבין. שמעון פרס, אז שר החוץ, הפך תוך לילה רצחני אחד לראש הממשלה. משה שחל שימש כשר המשטרה, עוזי ברעם היה שר הפנים ומיכה חריש שר התעשייה והמסחר.
במפגש השבוע נכח גם חיים רמון, שר הבריאות בתחילת הקדנציה, שהיה אז יו"ר ההסתדרות. יוסי ביילין שימש כסגן שר החוץ. ואולי האיש הכי קרוב לרבין היה איתן הבר, ראש לשכתו וזה שהודיע "בתדהמה, בצער רב וביגון עמוק, על מותו של ראש הממשלה ושר הביטחון, יצחק רבין, אשר נרצח בידי מתנקש הערב בתל אביב".
שמעון פרס: "כולנו שיושבים כאן, אנחנו היינו אז וגם היום אנשים מפוכחים וידענו שהרוב שיצחק קיבל הוא רוב דקיק מאוד, הבדל של שני חברי כנסת או אחד. כלומר שהעם ביסודו של דבר מפולג. מצד אחד חצי עם בכה, ומצד שני חצי עם גינה. הדבר ראשון שחשבתי הוא איך לא נהפוך את ההבדל הזה לפילוג נורא, שצד אחד יאשים את השני ברצח".
משה שחל: "דו"חות מודיעין של שב"כ הראו שיש העצמה של הביקורת, של התקפות, של הסתה. הסתה שחלק ממנה נעשה על ידי אנשים פוליטים, שהיו באים ליצחק רבין הביתה עם ילדים בני 8 וצועקים 'רבין בוגד'. והקבוצה השניה הייתה של אנשי ליכוד, בראשות אדם שהוא שר בכיר בממשלה היום, שהיו באים עם שלטים מוכנים אחרי כל פיגוע כדי להסית.
"ביום העצרת הדאגה של השב"כ ושל המשטרה הייתה מפיגוע חבלני של אנשי חמאס, ולכן הוציאו את המכוניות מסביבות עיריית תל אביב ואז באה כמהלומה הידיעה. נסעתי עם מפקד מחוז המשטרה בתל אביב, גבי לסט. קודם כל העליתי את רמת השמירה. החשש היה שהרצח של רבין הוא רק רצח של אחד ויש קבוצה שמתכוונת לבצע פיגועים גם בחברי ממשלה נוספים. ובאתי לראות את יגאל עמיר. יגאל עמיר לא ידע שרבין לא בחיים. ואז, עם החיוך שלו הביע צער שהוא לא הצליח לגמור. זאת פעם הראשונה שעברתי ממצב של שגרתי למצב של כמעט תקיפה".
יוסי ביילין: בלילה ההוא היו שני דברים שבהם טעינו בגדול. לא האמנו שאפשר לרצוח ראש ממשלה על ידי איזה בחור שבא עם אקדח. התחושה שלנו היתה שיש כאן הפיכה, ולא מפגע בודד. והדבר השני הוא שהייתה תחושה שמה פתאום, לא ניתן, הוא נרצח אבל דרכו לא. הרי לא ניתן להם להצליח".
מיכה חריש: "אני חושב שהדבר שאפיין את הישיבה ההיא זה התחושה שצריך להבטיח המשך שלטון למדינת ישראל. כי בלילה שבו היינו באיכילוב היה ללא ספק חשש מהתפרקות. וקולקטיבית הייתה תחושה שצריך בראשותו של שמעון פרס לייצב את זה. ואם היה משהו שאפיין את ממשלת רבין זה היה תרבות של שלטון".
איתן הבר: "היתה אווירה קודרת ביותר והמונים היו בתוך אולם הישיבות. לפני זה היינו בחדרי ושאלתי את פרס 'מה אתה רוצה לעשות עכשיו'. קראנו לשר המשפטים דוד ליבאי והוא אמר: 'לפי החוק צריכים לבחור בך כראש ממשלה עכשיו'. הייתי מבוהל, כי ידעתי שאם האקט הראשון הוא בחירה של פרס זה יתפרש בצורה מאוד לא מוצלחת. ופניתי למזכיר הממשלה שמואל הולנדר ואמרתי לו 'בוא נעשה את זה בשקט, לפני הטררם הגדול'.
"שמעון פרס פתח את האירוע. אני הספקתי להורות לוויקטור ברגיל, שהיה סמנכ"ל משרד הביטחון, לשים בד שחור על כסאו של רבין, ופרס הספיד. הוא אמר כמה מילים ואחר כך ניגשנו לבחירת ראש הממשלה החדש, שמעון פרס".
פרס: "היה הבדל בין הממשלה שלנו לממשלות אחרות. הממשלה שלנו עבדה כצוות. למרות שהיו חילוקי דעות. זה היה מצב שנשארתי המום, הייתי אומר אפילו יתום, זו הייתה ההרגשה. היה צריך להרגיע את העם, ולחזור ולעבוד ביחד. שני דברים סותרים - מצד אחד להמשיך בתהליך ומצד שני לדאוג שהמדינה תתאושש".
חיים רמון: "רבין פחד שלא יבואו הרבה לכיכר. דיברתי איתו לפני העצרת, זו הייתה השיחה בארבע עיניים האחרונה שהייתה לו. הוא היה מאוד שליו ורגוע, הוא היה נחוש, הוא היה מדהים. הוא אמר 'סוף סוף יש לי פרטנר'. זו הייתה תקופה של אחרי היסוסים וכשלונות בשיתוף פעולה בין כוחות הביטחון שלנו ושל הפלסטינים.
"והוא גם לא הסתפק בעניין הפלסטיני. הוא אמר שהוא מתכנן מהלך עם סוריה בינואר. זה היה מאוד חשאי. הוא האמין שהעניין הסורי יוביל לשלום עם כל מדינות ערב. לגבי הפלסטינים, הוא אמר: 'אנחנו נשלים את אוסלו ב''. והוא, בניגוד למה שקרה אחר כך לצערי, דיבר גם על מה יהיה באוסלו ג'".
פרס: "אני חשבתי מה יצחק היה עושה אם הוא היה נשאר בחיים. אני הייתי משוכנע ואני נשאר משוכנע שאילו יצחק היה בחיים הוא היה מבצע את אוסלו ב', וחשבתי שחובתי למלא את צוואתו בכל מחיר. לא לתת לזה ליפול. זה היה קשה, מפני שאנחנו היינו צריכים להחזיר 340 כפרים ושבע ערים. רציתי להיות בטוח שהצוואה הזאת תבוצע".
עוזי ברעם: "היה פה אירוע טרגי נוראי, אבל צריכים להגיד שבאירוע הטרגי הנוראי כאילו התגובה הראשונה הייתה תגובה מאוד אוהדת. זו הייתה תגובה שכאילו מאפשרת אחר כך אולי לעשות תהליך של שלום. כאשר ראש הממשלה שהיה מגדולי המסיתים, ראש הממשלה של היום, בא אליי בשבעה, הוא היה משוכנע לחלוטין שאין לו סיכוי להיבחר במאי. אבל הוא אמר: 'זה הכל תלוי אם אם יהיו או לא יהיו פיגועים. וכאשר באו הפיגועים הקשים הם בעצם הכשירו את הקרקע לחזרה של הימין והם לא אפשרו לפרס למלא את אוסלו ב' כפי שהוא רצה".
מיכה חריש: "אני הייתי משוכנע שההסתה היא שהביאה לרצח. עד היום אני זוכר את התמונה של כיכר ציון עם ביבי בראש, עם התמונה של רבין במדי SS. הסתה, פולסא דנורא של רבנים, הסתה דתית. בעיניי זה לא היה אקט של בן אדם אחד. לי היו הפגנות על יד הבית. הביאו בין היתר ילדים מהכיתה של הבן שלי".
רמון: פעם יצחק לקח אותי באוטו מירושלים לתל אביב, ובקושי איזה מאבטח בפנים ואוטו מקדימה. ומכונית עוברת אותו ומהאוטו נפתח חלון ויורקים עליו, יורקים על האוטו. אתם יכולים לתאר לכם היום דבר כזה קורה לראש ממשלה?".
פרס: "אני גם באופן אישי עברתי תקופה מאוד קשה, לאן שהלכתי איימו עליי. אז אני ידעתי מה מצבו ואני הערצתי את האופן שבו הוא התהלך. זקוף, לא ענה לאף אחד, ולמרות שהיו לו דאגות בלב לא חשב על שום כניעה".
שחל: "בהלוויה של יצחק היו ראשי מדינות. מובארק הגיע להנה, והוא ביקש שאני אלווה אותו עד לירושלים. מה היה המשפט הראשון שהוא אמר לי? הוא אמר לי - 'אתם הפכתם להיות כמונו, לא מסכימים, לא החלטה דמוקרטית, הורגים את הראיס, את הראש'".
חריש: "אם חושבים על זה היום, כשביבי מאשים את הפלסטינים ואת אבו מאזן שההסתה היא שמביאה לרציחות האלה - זה בדיוק אותו דבר. ההסתה של ביבי ושל הימין היא שהביאה לרצח בעיניי".
פרס: אני ידעתי את האמת, האמת היא שכל כך קשה לעשות את מה שיצחק עשה. חושבים שזה גן של שושנים, אבל צריך אומץ אדיר לעבור את זה".
מראיין: אטילה שומפלבי
עורך: ניר (שוקו) כהן
במאי: אלעד רובינשטיין
הפקה טכנית: עידן ארבל
הפקה: רעות רימרמן וזהבית שאשא
לפנייה לכתב/ת 
